איגרא רמה חלק א ע

אינו נאמן והוי גט אבל מן האירוסין נאמן ולא הוי גט ולכאורה תמי' הוא זה דהא כתבו התוס' בגיטין שהבאתי דטעמא דאינו נאמן לאחר שניסת הוא מטעם דחיישינין לקנוניא שישאנה והוצרכו לתרץ שם שהוא סובר שיכול לישאנה וא"כ בארוסה דבאמת יכול לישאנה טפי הוי לן למיחש לקנוניא ולא יהא נאמן אמנם לפמ"ש דטעמא דנאמן הוא מטעם שהיא הודת ויש כאן עד אחד כדברי מהרש"ל אבל באם חיישינין לקנוניא אינו נאמנת דאין כאן כ"א הודאתה בעצמה והיא אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר וזהו ניחא בנשיאה אבל בארוסה הא כתב הר"ן בנדרים דטעמא דהאומרת טמאה אני אינה נאמנת היינו משום דמשועבדת היא לו וזהו בנשואה אבל בארוסה אינה משועבד' אף דכותבין אגרת מרד על ארוסה מיהו אינה משועבדת ולכך אף דחיישינין לקנוניא ולא הוי הבעל עד מ"מ נאמנת בהודאתה בעצמה בארוסה כמו האומרת טמאה אני דהא אינה משועבדת כמ"ש וא"ש והנה אף דהבאתי ראי' עתה לדברי מהרש"ל אפ"ה ניחא דברי הב"ש בסי' קט"ו סע' ו' בהג"ה באם היא הודת ויש כאן ע"א דאסורה וכתב הב"ש דמיירי ברגלים לדבר ולא כתב הטעם דכיון דאיכא ע"א שזינתה מהני הודאתה כמ"ש בשם רש"ל משום דהא הביאתי כבר דברי הש"ע בהלכות סוטה דלא ס"ל כדברי רש"ל הנ"ל ומדשתק לי' רמ"א שם שמ"מ הודה לדבריו ולא ס"ל כדעת רש"ל ע"כ הוצרך לומר דמיירי באיכא רגלים לדבר אלא דעוד בר מכל דין נראה לי דליתא כאן בענין אשר מיירי הרמ"א לומר הטעם כדברי מהרש"ל דהא מיירי בהג"ה דלא הודת רק לפני ע"א וא"כ הא קי"ל דלא מפקינין נכי רבעא דממונא אפימא דחד סהדי וא"כ כאן נמי דמה שהעד מעיד שהודת בפניו זה לא מהני כלל דאין הודאתה מהני כלל כ"א מטעם העד השני דמעיד שזינתה וא"כ הוי העד הזה עיקר העדות דעל ידו מהני גם עד השני והוי נכי רבעא דממונא אפימא דחד סהדי ולא הוי עדות כאן כלל וכענין זה כתב בחלקת מחוקק סי' ל"ה סע' ב' ס"ק ג' ע"ש ואף דבחו"מ סי' פ"א סע' י' איתא בש"ך דאם אחד אומר הלוה וא' אומר אחר הלואה הודה בפניו מהני דכיון דאיכא סהדי דהלוה לו מוכח דסהדא בתרא לא משקר ע"ש וא"כ לכאורה גם ע"ז יקשה דהא העדות דאומר בפניו הודה לא מהני כ"א מטעם השני שאמר הלוה והוי נכי רבעא דממונא וכו'. אמנם באמת ליתא דבגונא דש"ע כאן דע"א מעיד לפניו הודת האשה אמרינן שפיר דאין כאן עדות דהא אף אם היו שנים מעידין דבפניהם הודת נמי לא הי' מועיל דאין הודאתה כלום ולא מהני כ"א מטעם השני שאומר שזינתה והוי נכי ריבעא דממונא כו' דהא זה העד לא הוי עדות כלל כ"א מטעם השני משא"כ גבי ממון הוי האחד שאומר בפניו הודה עדות מעליא דהא אם הי' שנים מעידין דבפניהם הודה מהני דיכול להתחייב עצמו בה דאתו ממון והוי זה העד נמי עדות ומצרף עם העד השני שאומר הלוה אבל כאן זה שאמר הודת לא הוי עדות כלל כמ"ש ודברי אשר כתבתי להביא ראי' לדברי מהרש"ל נכונים באם היא הודת בפנינו בגוונא דהתם בגיטין דכיון דהודת בפנינו א"צ עוד ע"ז עדות כלל דהא בפנינו בעצמה הודת ואנחנו ידענו כי אמת הדבר ומהני שפיר עדות האחד אשר אומר שזינתה אבל בענין דמיירי רמ"א דהודת בפני עד אחד וצריך להצטרף עדות זה עם השני להעיד בפנינו זה לא מהני דהוי נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדי ולכך לא הי' יכול הב"ש לפרש דברי הרמ"א מטעם דמהני הודאתה באם יש עוד אחד כדעת רש"ל משום דכאן אף הרש"ל מודה דהוי נכי ריבעא דממונא כו' כמ"ש אלא דלכאורה אף בנידון דש"ע יהני עדות מטעם דהעד אשר אומר שהודת יהני משום דאית לי' מיגו דאי בע' הוי אמר נמי שבפניו זינתה וא"כ הוי הוא בעצמו עדות מעליא דמהמנינן לי' מטעם מיגו ומצטרף עם השני ואסורה מטעם הודאתה ועדות השני שזינתה

ומזה הי' נראה לי ליישב דברי הרשב"א בתשובה דכתב דאם קינא לה בפני שנים ונסתרה ועתה החשוד מודה שזנה עמו דנאמן מטעם פלגינן דבורי' ע"ש והקשה המ"ל בפ"א מהלכות סוטה דמשמע דחשוד הוא אותו שקינא לה ממנו א"כ מאי אהני לן פלגינן דיבורי' דהא אי פלגינן דיבורי' ונאמר דהוא לא טמאה אלא אחר אמאי אינה שותה דהא אין עד אחד נאמן אלא אם יעיד על אותו שקינא לה ונסתרה ונאמן מטעם דאיכא עדי קינא וסתירה ע"ש וכתב ואין לומר שקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה אכתי קשה דהא אינו מעיד בהדיא על שמעון ואמאי אינה שותה אמנם לפי מה שאמרנו שפיר נוכל לומר כן דקינא לה משנים וניחא דמהמנינן לי' לחשוד ואמרינן פלגינן דיבורי' וזינתה עם אחר ואף שעל אחר אין כאן עידי סתירה אפ"ה נאמן זה החשוד אף אם אינו אלא עד אחד מטעם מיגו דאי בעי אמר שראה שזינתה עם האחר דהיינו שמעון אשר גם על זה קינא לה ומהימנינן לי' עתה מכח פלגינן דיבורי' שזינתה עם אחר ואינה שותת ובלא"ה ניחא דברי הרשב"א לפי מאי דפסק הרמב"ם דיכול לקנאה משנים כאחת ואם נסתרה עם שניהם כאחד שותת ע"ש א"כ משכחת לה שפיר כה"ג דקינא לה משנים כאחת ונסתרה עם שניהם כאחת ועתה אם אמר אחד שזנתה אז עמו פלגינן דיבורי' ואמרינן דכיון דמעיד שבאותו שעה זנה עמו ויש כאן עדים שבאותו הזמן נסתרה עם שניהם אמרינן דזנתה עם האחר ופלגינן ע"ז דיבורי' ושפיר נאמן דהא על האחר יש עתה קינא וסתירה אמנם באמת מש"ל דיהא העד נאמן מטעם מיגו דבר זה ליתא חדא דדעת הכנה"ג דעדות דאינו נאמן כ"א מטעם מיגו לא הוי עדות כלל ויש לי עוד כמה הוכחות ע''ז ואין להאריך:

ועוד בלא"ה ניחא דהנה הרשב"א בכתובות וכן הפ"י בכתובות דף כ"ב כתבו דהיכי דאדם טוען ברי להיתרא ואיכא חזקה לאיסורא מותר לדידי' דאין לו לחוש על החזקה אם ברי היא לו להיתר והנה דבר זה איבעי' להו בגמ' בב"ב אי אמרינן מיגו במקום חזקה או לאו וא"כ לפ"ז ניחא דאיך שייך לומר דיהא העד נאמן שהודת מטעם מיגו הא מיגו בודאי לא עדיף מחזקה דהא איבעי' היא אי אהני מיגו במקום חזקה א"כ כיון דהיא טוענת עתה ברי שלא הודת לא מהני מיגו לעד דיהא נאמן דהא היא טוענת ברי ומותר לדידה כמ"ש הרשב"א ופ"י לגבי חזקה ומיגו ל"א ואף דאם נאמר כן תקשי הא תינח לגבי דידה דטוענת ברי אבל לגבי הבעל איך רשאי לדור עמה הא יש לעד מיגו והוי עדות לגבי דידי' דהוא אינו טוען ברי אפ"ה ניחא דאפשר לומר דטעמא דרש"ל דס"ל דאם יש עד אחד שזינתה והיא הודת מהני ואסורה היינו נמי מטעם שווי' אנפשי' חתיכה דאסורה כדברי מהרא"י בתשובה לגבי רגליים לדבר א"כ ניחא דהא אף אם מהימנינן לעדות שלו מטעם העד שאומר שהודת לא אסורה כ"א שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ושפיר ניחא דלא מהני לעד מיגו בהיא טוענת ברי דלא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ומותרת דמהני ברי נגד מיגו כמ"ש ואין העד נאמן והוי שפיר נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדי ומה שמשמע מדברי מהרא"י דאם עד אחד אומר זינתה וע"א אומר בפניו הודת נאמנת ואסורה איכא למימר אם באמת נאמר דהא דכתב מהרש"ל דאם אחד אומר זינתה והיא הודת אסורה היינו מטעם דמהימנינן לה באמת ולא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' דלא כמ"ש ניחא דהא משמע שם מדברי מהרא"י בתשובה דמיירי שם דהבעל מאמינו לעד אשר אומר בפניו הודת וכיון דמאמינו הוי כאלו הגידה היא בעצמה לפנינו וא"כ לא שייך דהוי נכי רביעא דממונא אפומא דחד סהדי דהא כיון דהבעל מאמינו לעד הזה אף דמן הדין אינו עדות מטעם שכתבתי אפ"ה הא קי"ל אפילו קרוב ופסול אם מאמינו הבעל אסורה ה"נ כן דאם הבעל מאמין לדברי העד ההוא הוי לדידי' עדות מעליא ושפיר מצטרף העד האומר שזינתה עם זה דמאמינו הבעל דהוי כהודת בפנינו ואסורה עליו אף בלא רגליים לדבר כדברי מהרש"ל דמהני הודאה וע"א משא"כ בש"ע דלא מיירי במאמינו לכך ה צרך הב"ש לומר משום רגליים לדבר ואם נאמר כמש"ל דאף הרש"ל דס"ל אם הודת ועד אחד מעיד שזינתה אסירה היינו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' ולא דמהימנינן לה בודאי וא"כ הא כתב מהרא"י דעתה אם אומרת שלא הודת ולא שויא אנפשה חתיכה דאיסור' לא אסורה אף אם מאמין הבעל לעד האומר בפניו הודת אפ"ה כיון שאפילו כן הוא אינו בודאי אמת כ"א מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולא שייך לאוסרה משום דהבעל מאמינו דהא איהי ידעה אם קלקלה אם לאו ע"ש וא"כ ליתא לדברי שכתבתי דנאמר דטעמא דמהרא"י כיון דאיכ' ע"א שהודת ואחד שזינתה והבעל מאמינו לעד שזינתה דהא אי הודת לא הוי אלא שויא אנפשה חתיכה דאיסור' כמ"ש וא"כ לא מהני הא דהבעל מאמינו כמ"ש בשם מהרא"י וע"כ צ"ל דטעמא דמהרא"י כמ"ש הב"ש דמיירי ברגליים לדבר וברגליים לדבר אם הי' כאן שני עדים דהודת היתה אסורה והוי זה העד האומר הודת עדות מעליא ומצרף עם האחר אשר אומר שזינתה ולא הוי נכי ריבעא דממונא כו' ומה שדקדק מעל' מדכתב דאם בכה"ג הוי שייך עיניה נתנה באחר כו'. ומשמע שם דטעמא לאו משום רגליים לדבר דאפילו באין רגליים לדבר אסורה בכה"ג נמי ניחא דאפשר לומר דכה"ג כוונתו אם הודת בעצמה בפנינו ואיכא עוד ע"א אשר אומר שזינתה היתה אסירה בכה"ג מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' אף באין רגליים לדבר אבל כאן דמיירי דהודת בפני ע"א ועתה מכחשת דל"ש שויא אנפשה חתיכה דאיסור' כמ"ש צריך לומר דמיירי ברגליים לדבר עד הנה דברנו באין רגליים לדבר אבל ברגליים לדבר נראה לאוסרה לדעת הרמב"ם וכמו שאכתוב לקמן דאף דכתב מהרא"י דטעמא דנאמנת בהודאתה היינו מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והיכי דמכחשת ל"ש זאת כמו שהבאתי דבריו לעיל אולם דבריו אלו לא נראה לי לומר ברגליים לדבר דטעמא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסור' דהנה אית' במסכת סוטה דף ו' מתניתין אלו שאין אוכלת בתרומה האומרת טמאה אני כו' והקשה בירושלמי הא למשנה אחרונה אינה נאמנת לומר טמאה אני ותירץ דכאן רגליים לדבר ובאמת לכאורה קושי' הירושלמי ל"ק דהא אף באומרת אינה שוחה לא משקין אותה ואסורה לבעלה וא"כ איך שייך לומר דאינה נאמנת לומר טמאה שמא עיני' נתנה באחר הא אי בעית והוי אומרת אינה שותת לבד נמי אסורה בודאי דלא יכולין לכופו וא"כ אמאי אינה נאמנת עתה דאומרת טמאה אני אבל אי קשיא הא קשיא דקי"ל אם כבר נמחק המגילה ואומרת אינה שותה משקינן אותה בע"כ אבל אם אומרת טמאה אני לא משקינן וא"כ ע"ז קשה קושי' הירושלמי איך נאמנת לומר טמאה אני ותירוצו ל"ש דהא באמת, אם היתה אומרת אינה שותה לא הוי אסורה דמשקינן אותה בע"כ וצריך לתרץ כתירוץ הירושלמי דאיכ' רגליים לדבר ואפשר לומר דגם כוונת הירושלמי כן הוא אלא דמלשונו לא משמע הכי וא"כ אם נאמר כדעת מהרא"י דברגליים לדבר נמי הא דנאמנת היינו משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' ולא שהדבר בודאי אמת א"כ קשה הא רש"י פירש דאם נמחק המגילה דאינה שותת היינו משום דהרי היא בדוקה ועומדת ואם נאמר כדעת מהרא"י דהודאתה. לא מהני לומר שבודאי אמת רק דשויא אנפשה חתיכה דאיסור' א"כ אמאי אינה שותה בנמחק המגילה דמאי בדוקה ועומדת שייך כאן הא אם אמרה אינה שותה קודם שנמחק המגילה נמי ס"ל להרמב"ם דאינה יכולה לחזור ואינה שותה ואסורה עליו וא"כ נמי שויא אנפשה חתיכה דאיסור' ואפ''ה בנמחק