איגרא רמה חלק א נד

תפס מחיים לתפס לאחר מיתה משא"כ הש"ע שפסק כמ"ד שיעבודא דאוריית' ולא שייך לומר לא ניחא לי' ומ"ה שפיר פסק הש"ע דיש חילוק בין תפיסה מחיים לתפיסה לאחר מיתה אך דמנלן הך חילוק לש"ע בין מחיים לאחר מיתה י"ל משום דהנה בתומים הקשה אמאי הוי הדין דאם מכר ש"ח ובש"ח יש שגבה מטלטלין אינו טורף ואמאי אם מחל לא מהני מחילה בשיעבודא דר"נ אפילו במטלטלין וי"ל משום דהנה באמת הוי הטעם גבי מטלטלין הואיל דהוי יורש דיכול לסלקו וא"כ הוי מטלטלין דיתמי והנה איתא בב"מ הניחא למ"ד דלוקח אין יכול לסלקו אלא למ"ד דיכול לסלקו ופי' הפי' דהכי פירש דהא שם איירי דלא מסיק כשיעור ארעא ושבחא וא"כ אם ס"ל דאין יכול הלוקח לסלקו וא"כ שפיר לא הוי של הלוקח כיון דאין הלוקח יכול לסלקו וא"כ הוי ארעא של הב"ח אשבח משא"כ אם הלוקח מצי לסלקו אלמא דאפילו אם הלוה גופא מצי לסלק כיון דאין הלוקח או היורש מצי לסלק לא הוי מקח וא"כ מ"ה בשלמא אם מכר לאחר שפיר שייך סילוק דהלוקח יהא מסלק להב"ח או היורש בדבר אחר משא"כ אם מחל להלוה האיך שייך שיהי' מסלק כיון דיהא מסלק הוי כמו דפרע למלוה וא"כ לא הוי כאילו מחל ולא מקרי כלל מחילה דיהא נקנה להלוה משא"כ אם מכר לאחר כיון דהלוקח או היורש אם ירצו יכולין לסלקו אזי מקרי מטלטלין של הלוקח ושל היורש ולא משתעבדי כלל וכלל וא"צ ליתן מידי כלל משא"כ לגבי עצמו לא מקרי מטלטלין של הלוקח (וכן היורש) דהיינו של הלוה דכיון דסוף סוף צריך לפרוע והוי כמו דהוי מעיקרא קודם המחילה ומ"ה לא מהני מחילה ואתי שפיר אך א"כ לפ"ז קשה אמאי אוי הדין דאם מכר המלוה החוב שלו והא עצמו חייב להך לוה גופא אמאי אינו יכול לטרוף אם גבה מטלטלין דהא לא שייך סילוק דיאמר לו עכב לך המעות בעד חוב שלך והנה במכר אפשר לומר דבאמת כן הדין ודנא כש"ע יע"ש היטב. אך ביורש לכאורה קשה אמאי הוי הדין דנעשה מטלטלין דהא לא שיך סילוק דיכול לומר עכבו לעצמך המעות אך צ"ל דגם זה הוי הטעם לחוד מספיק מכח דכולן צריכין שבועה ואין היתומים צריכין שבועה וא"כ מ"ה א"ש דהא גבי שבועות יורשין שפיר שייך דעיקר הטעם מכח שבועה דכיון דאין היורשין יכולין לשבע אין נוטלין הואיל דמגיע שבועה נגד היורשין משא"כ לענין לוקח לא אמרינן אין אדם מוריש וכן לענין חשוד אפילו אם אין יכולין לשבע רק נגד שבועות יורשין הוי הדין כן ומ"ה א"ש גבי מחילה וכן מתורץ בפסחים אע"ג דלא שייך שם שבועה הוי א"ש משום דשפיר שייך סילוק לפי דעה דבעי היורשין יכולין לסלקו במטלטלין שלהם וא"צ מעות וא"כ שפיר נ"מ דצריך שם ליתן רק מטלטלין שירצה דאל"כ הא הוי כמוכר סחורה שמכר שם שדה וצריך ליתן דוקא מעות או איזה מטלטלין שירצה וא"כ בכאן נגד היורשין הוי הטעם משום סילוק לא שייך דהא אין יכולין לסלקו וצריך לומר מכח דכלן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה וא"כ כיון דהטעם רק מכח שבועה א"ש מ"ש לעיל דכיון דאין אם מת המלוה הראשון בודאי אין המלוה השני צריך לשבע והוי משעבד ולאיפוך הוי פקדון והלואה וא"כ הוי מדאורייתא והא דהקשה רבא מכח קרקע משום די"ל לפמ"ש לעיל דבתר דתירץ רמי בר חמא ביתומים וס"ל דלא כרבא וא"כ שפיר נ"מ במאי דהלוה דנשתעבד לו נכסים דאם ימות ואזי צריך המלוה הראשון לשלם ליתומים והיתומים פטורין מלשלם וא"כ שפיר איכא נ"מ ולא הוי פקדון ורבא דהקשה והא יכול לגבינהו קרקע וא"כ שפיר לא שייך שיעבוד נכסים וא"כ שפיר ליכא נ"מ דהא שיעבוד נכסים לא שייך רק בקרקע וא"כ לאחר שאמר רבא זאת ואזי שפיר לא הוי שיעבוד והוי פקדון מקודם ונעשה אח"כ הלואה והנה בשטר חייב ללות לו אפילו אם שיעבודא דרבנן דכיון דעכ"פ איכא שיעבוד והנה זה י"ל דהוי קו' רבא דלא מתורץ הקו' דה"ד הפלוגתא דכיון דאין נ"מ בשיעבוד וא"כ הוי פקדון והנה אם הוי מדדבנן שיעבוד ולא הוי פקדון וא"כ אם נימא דלא ניחא לי' השתא בתקנת לא הוי גבה כלל וכלל וא"ל דנ"מ כקושיות הש"ס עכ"פ לענין יורשין דיורשין לא יגבו מזיבורית רק מבינונית והוא יגבה מזיבורית והנה באמת אם תפס חפס אך לענין לאחר מיתה מאי דקנה וא"כ לא שייך שיעבוד קרקעות במאי דלא הוי לו עד השתא כלל והנה מוכרח סברת בע"ת הנ"ל לחלק בין תפס מחיים לתפס לאחר מיתה משום דהוי הטעם לפמ"ש דעיקר ביורשין מכח דא"א לסלקו וקשה הא נ"מ בזה דיטול

והנה מתורץ הרמב"ם ממה שהקשה עליו הלח"מ דהנה הנ"י כתב בב"ק דאם הו"ל עדיית ומכרה תליא בהך סברא דאם אמרינן מדאורייתא בעדיית והוי רק תקנת חכמים והנה קודם שמכרה העדיית הוי משועבד תו לא פקע דכיון דהשתא נמי הוי מדאורייתא כן וא"כ הנה בהש"ס דב"ק הוי פלפול אם אמרינן הב לי זיבורית טפי פורתא והקשה נימא לא ניחא לי' בתקנת חכמים יע"ש בספר פ"י ומה שחי' שם וא"כ הפי' דנ"מ אם אמרינן הב לי זיבורית טפי פורתא וא"כ צ"ל לו זיבורי' מי שיש לו זיבורי' דיאמר הב לי בינונית מקודם די"ל דאפילו אם יתן לו בינונית מ"מ מקודם שהי' לו בינונית הוי משועבד לו זיבורית לחוד וא"כ לא פקע דכיון דמן התורה בזיבורית השתא נמי משא"כ אם יתן לו זיבורית דאזי לא הוי משועבד מקודם זיבורית לחוד אזי אין צריך ליתן לו זיבורית וא"ל כקושיות הל"מ דלמה נקיט שהי' לו עדיית י"ל דהנה הש"ך כתב דאין יכול לחזור מדאקנה וכתב הטעם דאדעת' דהכי הלוה לו שיהא משועבד לו מדאקנה ולכאורה אינו מובן מאי הוי דעכ"פ הוי חזרה וכן הקשה בספר התומים וי"ל דה"פ דהנה באמת אם הוי שיעבודא דאורייתא אזי בודאי דאקני משועבד רק עקר הטעם אם שיעבודא לאו דאורייתא והנה הש"ך כתב דע"כ צ"ל למאן דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא דבמלוה הכתובה בתורה שיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דהוי חזרה דאדעתא דהכי לא הלוה וא"כ הוי כמו מזיק דנשתמש בלתי רשות והוי משועבד מכח דהוי מלוה הכתובה בתורה ואתי שפיר והנה אם אמרינן דבאמת בכאן הוי חזרה דהא כיון דלוה ולא פרע ממילא מוכרח דאינו רוצה לפרוע והוי חזרה גדולה וא"כ ממילא יש לגבות מעדיית כדין השומרין אך באמת הך חזקה דאלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הוי חזקה כמו תוך זמנו ויש לו מיגו דנאמן והנה מוזכר גבי תוך זמנו בש"ך אם מהני בטענת שמא וא"כ לא מהני רק נגד אלו היית' חייב לך כיצד אתה לוה ממני דטוען ברי דאינו חייב משא"כ בכאן נגר עדיית הא המלוה לא ידע אם חזר או לא חזר אע"ג דאיכא חוקה לא מהני נגד טענת שמא אך דבאמ' בכה"ג שפיר מהני חפיסה דכיון דאיכא לי' חזקה והיא מיקרי תפס ברשות אך רש"ל כתב דלא מהני תפיסה רק אם תפש הך גף החפץ אבל היכא דיכול לסלקו בזוזי לא מהני תפיסה והנה אם אמרינן דמהני תפיסה דהא רש"ל כתב על קושיות הרא"ש דמהיכי תיתי יהא יכול הניזק לכופו ליתן לו זיבורית הא אינו יכול לכופו ליתן לו מאיזו עדיית שירצה ותי' רש"ל דבאמת זה אינו דהא הניזק יכול לטעון לדידי חשיב כמו עידי עדיית וצריך ליתן לו מאיזה שדה בין עדיות בין זיבורית שירצה והנה הא לפי שטת הרא"ש והטור דס"ל דאינו גובה מעידי עדיית וא"כ לא שיך ס' מהרש"ל דרק רש"ל לשיטתו דס"ל דגובה מעידי עדיית כתב כן יע"ש בש"ך חו"מ סי' ק"ב וא"כ לכאורה האיך מצי לכופו ליתן לו זיבורית דהא השתא הוי הוא תפס ויכול לומר דלמא באמת מגיע לי עדיית דאפשר דהוי חזרה וא"כ לדידי שוה זיבורית כמו עדיות וא"כ כיון דהכי תפס ברשות והוי דררא דממונא שפיר מהני תפיסה דבלא טענות הם היי ספק לב"ד אך דכיון דיש לו עדיית ג"כ וא"כ ממ"נ יכול לסלק בעדיות כין דאין הדין דיכול לכופו בעידי עדיית וא"כ כיון דממ"נ יכול לסלקו לא הוי תפיסה דכל העומד לסלק הוי כמו שסילק וכמו דהדין ארעא כיון דלגוביינא כמאן דגביא דמין וכמו גבי אילן ספק קדם וכו' וא"כ כיון דלא מהני תפיסה אזי שפיר יכול לסלק בבינונית דכיון דלא הוי תפיסה והוא טוען ברי דלא חזר והוא טוען שמא חזר ולא הוי תפיסה וא"כ א"ש הרמב"ם דצריך לומר דהו"ל דוקא עדיית והנה בזה מוכרח דר"ש ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא דאל"כ עדיין יש נ"מ אם רוצה זיבורית טפי פורתא א"ו דלא ס"ל להא דעולא דמוכרח מי האיש אשר יוציא לך דהוי בזיבורית וא"כ כיון דס"ל דלא הוי בזיבורית וא"כ לא מוכח דשיעבוד' דאורייתא וא"ש דמוכרח לר"ש דשיעבודא לאו דאורייתא והש"ע דפסק לחלק בין תפיסה מחיים לתפס לאחר מיתה ס"ל שיעבודא דאורייתא וא"כ לא שייך דלא ניחא לי בתקנת חכמים ז"ל

והנה י"ל הא דהקשה בס' א"ז מאי פריך וליגבינהו ארעא ארעא דלמא איירי דלית לי' קרקע אך י"ל דהנה באמת הכא ע"כ איירי דמת המלוה השני וא"כ שפיר הוי מטלטלין דאם מת המלוה הראשון קשה לפמ"ש לעיל הוי בכאן עיקר הטעם משום דלא זכה בי' רק זכה היורשין משום דב"ח צריך שבועה משא"כ היורש דהא סילוק לא שייך בכאן רק משום שבועה הטעם וא"כ אם מת המלוה הראשון האיך חיישינין דלמא פרע דלענין מה יפרע למלוה השני דהא חייב לו כנגדו ובשלמא אם מלוה הראשון חי ומלוה השני מת שפיר חיישינין לפרעון דלמא פרע קודם שלוה משא"כ המלוה הראשון לענין מה יפרע וא"כ אין צריך שבועה וא"כ לא הוי מטלטלין וא"כ דמלוה השני מת קשה הא באמת אם יטעון המלוה הראשין דפרע באמת וגם הש"ח שלו לא נפרע וא"כ מיהמן לומר פרוע ולא שייך שטרא בידך מאי בעי דהא י"ל דסמיך אהך שטרא דהא חייב לו כנגדו וא"ל אמאי לא ירא דלמא ימות או ימכור ואזי לא מצי טריף מש"ח שלו והוא יטרוף קשה הא הדין דבכתב ידו נאמן לומר פרעתי וכתב הש"ך הטעם משום דליכא שיעבוד הלקוחות ולא ירא להניח שטרא דחשוב דימכור נכסים או דה"פ דלא זילא נכסי' וכו' וא"כ בכאן שפיר בלא"ה נאמן לומר פרעתי ולא שייך לומר שטרך בידי מאי בעי דהא מלקוחות לא מצי טריף אפילו יורש או הלוקח דהא כיון דרוצה לפרוע מן הלקוחות ע"כ הוי קרקע ובקרקע שפיר מצי ליגבנהו ללקוחות ארעא והוי משועבד למלוה הראשון מדר"נ וא"כ לא יוכל לטרוף מן הלקוחות ולא שייך שטרא בידך מה בעי ואתי שפיר ומתורץ קו' הא"ז הנ"ל

ועי"ל קושיות הג"ת משום די"ל דיש חילוק בין מחיים לאחר מיתה משום דבאמת שטרא לפי שיטת הבע"ת לאו בני גוביינא והנה אם נימא דלא שייך שיעבודא דר"נ אזי בודאי לאו בני גוביינא בע"כ של לוה כיון דלאו בני שיעבודא והנה בכאן מ"ה בשלמא מחיים שפיר שייך שיעבודא דר"נ דהא לפמ"ש הרשב"א הוי כמו שהי' אצל לוה משא"כ כיון דמת הוי ראוי ולא שייך שיעבודא דר"נ וא"כ לא הוי תפיסה דכיון דאין יכול לגבות רק שיגבה לחבירו ליורשין ואח"כ יטרוף מהן וא"כ לא הוי תפיסה והנה לגבות החוב שלו שיש לו על היתומים בעד החוב שהוא חייב י"ל דאין יכול לכופו למלוה לפי ס' הש"ך ועוד דהא הוי אפ"ל דס"ל דלא יכול לגבותו רק דיטול בשיעבודא דר"נ אך באמת א"ל דלענין אם קנה בינונית לפמ"ש הבע"ת דכיון דהוי הדין דיכול לגבותו בעד חובו הוי כאילו אינו חייב כלל א' לחבירו והנה על ס' הבע"ת דס"ל דלא מהני מכירה ואמאי ביתמי שפיר גבה היתומים והיתומים פטורין אך י"ל דמ"ה הוי הטעם דמשום באמת שיעבוד הגוף לא מצי מכר ונשאר להלום דהיינו המלו' ובשיעבודא דר"נ שפיר איכא שיעבוד הגוף למלוה וא"כ מ"ם אין יכול למכרו דהא נשאר שיעבוד וא"כ אם מחל דמ"ה פטור דנכסי דאינש אינין ערבין לי' וא"כ כיון דליכא שיעבוד דמחל פטור וא"כ בכאן הא ליכא שיעבוד הגוף דהא שיעבוד הגוף משועבד למלוה הראשון לעצמו וא"כ היא נוטל חיוב הגוף מדר"נ לעצמו