איגרא רמה חלק א נ

ולמשנה ראשונה יכול לאכול תרומה ולא חוששין לסמפון וע"ז אמר אביי ממאי דילמא לא הוא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה משום דבאמת בודקה רק דמיעוט אינם בודקין ע"כ לא אשמוענין משנה ראשונה רק לענין תרומה מדרבנן דמה"ת ליכא כלל איסור אפילו אם אכלה וימצא אח"כ סמפון דהא רחמנא אכשרי' ופועל ידו תרצה דחללין שבו נמי מכשירין רק מדרבנן דחוששין וא"כ אכלה באיסור וא"כ הוי רק תרומה מדרבנן ור"ל דאיסור הוי רק מדרבנן אבל י"ל מיכלו נדרים דאורייתא אם ימצא אח"כ סמפון ואשה תעבוד ואכילה ועבר על נדר והוי איסור מן התורה לא וע"כ לא שמעונין לר"א רק גבי הפרת נדרים וכדר"פ דכיון דר"א ס"ל דבאמת הוי בעל שלה א"כ אפילו אם ימצא אח"כ סמפון על דעתו היא נודרת ובדין קא עברי על נדרה דייק בלשון אביי דברוב פעמים אמרינן דאם רוצה למידחו אמרו אבל הכא כרבנן סבירא לי' הכא לא דהנה באמת טעמא דרבנן הוי בודאי מן התורה ולא משים סמפון רק בהא אפשר בלאו הכי סבירא לי' למתניתין הראשונה דבלא"ה לא רשאי לעבור על נדר משום סומפן ואו י"ל אם נימא כמ"ש מהרי"ט בדיני ספיקא להרמב"ם דהוי מדרבנן דק' הש"ס שם דמקשה ומ"ט אמרו רבנן ספק ממזר אסור דכיון דבאמת אפילו אם אמת ליכא איסור מן התורה ולמה גזרו בי' רבנן וא"כ ה"נ דכיון באמת מה שאכלו לא הוי באיסור ולמה גזרו אך י"ל דנ"מ אם מאכילין לבהמתן וא"כ איכא איסורא דלבהמתו לא הוי כמו עבודה דהא עיקר הטעם דהוי כמו עבודה ולבהמתו או דתרומה טמאה תהא נהנה בהדליקה זאת לא הוי עבודה וא"כ ע"ז הוי שפיר איסור אבל דהא המ"ל כתב דהנאה של כליון דאיסורא הוי רק מררבנן ואכיל דזה הפי' בנדרים דף ע"ב הנזכר לעיל אבל בתרומה דרבנן ר"ל דהנאה של כלוי בתרומה דזה הוי דרבנן והנה י"ל למה כתב הרמב"ם הטעם שמא ימזגו כוס ולא סמפון ניהו דיש רעה באמת אפילו אם נימא טעם דשמא ימזגו לא ס"ל להך סברא דמותר לי' מקודם מ"מ למה לא כתב בפרטא דשמעתא דהוי הטעם מכח סמפון וי"ל משום דהנה הפ"י הקשה לשיטת התוס' משמע דשייך ג"כ גבי נדרים סמפון וא"כ גם בחופה האיך שייך בדקה וי"ל משום דהנה שם בקדושין גבי גילו מילתא שמוכחין משם דלא בעינן תנאי כפול בממון או דלא בעינן כלל ועיין בריטב"א דקדושין דיליף ג"כ ממכות זאת סברא כתוב לחלק כמו שכתב התוס' דאל''כ מאי מהני הא לא הוי תנאי כפול

והנה דבאמת אם אמרינן דבגיטין וקידושין בעינן תנאי כפול וא"כ בסתם לא מהני אך דבאמת ז"א דהא כתב המ"ל דבאמת יכול לחזור או דהוי טעות אך דכיון דרוצה במעשה רק ע"י תנאי לא מהני וא"כ לפ"ז בכאן הא אם הוי מומין וא"כ מעולם לא הוי קדושין כלל והוי קדושין בטעות ומ"ה לא חל הקדושין אך גבי נדרים הא נ"מ אי יהא אזלה לחכם וחכם הותר הנדר הוי קדושין וא"כ הוי על תנאי ולא מהני תנאי כלל בקדושין לענין נדרים משא"כ במומין לא מהני רפואה ובזה מיושב הא דאמרינן לקמן בדף ע"ג ע"א אלא טעמא דרב וצ"ל דאין הטעם מכח דמחיל וחל קדושין קמאי דאל"כ לא מקשה והא תנינא חדא זימנא והקשו המפורשים הוא גופא תקשה מאי מקשין דילמא אין זה הטעם רק מטעם מחלה וי"ל משום דבאמת קשה קו' הנ"ל וצ"ל ע"כ מכח דלא מהני תנאי בנדרים משום דלא הוי כפול ומשא"כ במומין וא"כ נימא דמהני מעיקרא משום דמעיקרא הכי אתני קשה מאי שחששו בסמפון במומין למשנה אחרונה הא הוי ג"כ על תנאי אי מקפיד דוקא. וא"כ הדרא קושי' לדוכתא אמאי הוי חשש במומין אלא ע"כ צ"ל דבמעכשיו א"צ לדיני תנאי וא"כ קשה מאי מהני בחופה בסמפון נדרים אך אי אמרינן דכיון דכניס מחל וא"כ ל"ק כלל מנדרים דהוי מחל ומ"ה באמת למ"ד דכנסה לחוד בלא ביאה לא מהני ל"ק אך למ"ד חופה לחוד לא מחל וא"כ תקשי מסמפון דנדרים ע"כ צ"ל כתירץ הנזכר לעיל דלא מהני משום דלא הוי כפול ועכצ"ל דלא מהני מחלה למפרע במומין וא"כ במומין לא הוי על תנאי ומתורץ שפיר קושית המפרשים

דף מ"ט ע"א בסוגיא דנערה שנתפתתה בתוס' ד"ה פוטר וכו' וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו' עכ"ל ונ"ל ליישב קושיות התוס' בטוב טעם דהא לכאורה קשה הא הכא הי' הקנין במעות (ג"כ עם קניית כלי) דלר"ש קנין בכסף כמ"ש התוספות בב"מ דף מ"ח ע"א ד"ה דברי' ואיכא מעות בהדייהו כו' והכא בודאי מיירי בע"כ דהבת עדיין חי' דאל"כ הא אמר אביי לעיל דף ל"ח בא עלי' ומתה פטור דלאבי הנערה כתיב ולא אבי מתה ואיתא בירושלמי דקנס אין יכולה למחול והש"ס דידן סבירא דקנס מצי למחול וכתב הר"ן הטעם של הירושלמי משום דאין אדם מקנה דשלב"ל וטעם של דילן משום דהא איתא בפרק הכותב דאדם מסתלק מדשלב"ל והפ"י כתב ז"ל אע"ג דבשאר קניות אי אמרינן דאין אדם מוריש לבניו והיכא דמית פקע הקני' לגמרי ואפ"ה אמרינן הכא דהקנס לעצמה משום דמעיקרא בשעת אונס כשנבעלה היא נמי אית לה יד כדדרשינן לקמן כו' אלא שיד של אבי' מעכב על ידה שהתורה זכתה לו ואם מת האב זכתה היא בשלה תיכף א"כ קשה האיך יכול האב למחול הקנס הא הוי דשלב"ל וא"ל דמסתלק עצמו כסברת הר"ן א"כ הוי של בתה כמו שמת האב וכיון דאב מסלק עצמו ממילא דבתה היא בשלה כיון שהאב אינו רוצה לזכות. ומה לי מת האב שפקע יד האב או שמסלק עצמו שפקע יד האב ובזה מתורץ קושיות התוס' דהא פסק הש"ע חושן משפט סי"ק ע"ו שני חייטין שהתנו ביניהם שכל מה שיקחו שניהם במלאכתם יחלקו בשום דיכולין להקנות אע"ג דהוי דשלב"ל צ"ל משום דכל אחד אחד רוצה לקנות דשלב"ל בההיא הנאה גמר ומקנה לחבירו ג"כ דשלב"ל ה"נ בנידון דידן דהאב מקנה הקנס והוי דשלב"ל והנתבע מקנה הכלי שהוא כמו כן דשלב"ל והרי ממש נידון זה כמו בשני חייטין אך יש להקשות בתוס' ד"ה דאחין בעי אתירוץ ריב"א שתירץ דרבה דאמר ממון הוי היינו כשאין הבת קיימת וכו' וזה יש ליישב אך ישאר קושיא אחרת במקומה מה משני רבא כשעמד בדין ואח"כ בגרה דהא בהך ברייתא נקט פתיתי וכו' ומפיתה הא מחלה הבת ונ"ל דהנה לכאורה קשה מאי פריך הש"ס ת"ל ונתן מיבעי' להני הא איתא בב"ק דף ק"ו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כו' ואמר רבא הודה לא אמר רב דהא כת יב והתודה כו' רב המנונא הכי קא קשיא לי' אי אמרת כו' אלא אי אמרת כי אתו עדים פטיר מי איכא מידי דאלו אתי סהדי פטור ואנן ניקום ונחייבו קרבן שבועה הואיל ויכול לחזור ולהודות השתא מיהו לא אודי א"כ אם תבע מקודם בושת ופגם ואיהו נשבע בודאי קניא לרב ואח"כ תובע קנס וגם בושת ופגם. דהשתא ממ"נ חייב קרבן שבועה אי אקנס מאי אמרת דהא אי מודה יפטר א"כ אם יודה יהא חייב בבושת ופגם ואם לא יודה יהי' חייב בקנס מש"ה אצטריך וכחש למעוטי בכה"ג הואיל דאתא לידו בתורת קנס ומאי פריך יצאו אלו שהם קנס ממין הוא וי"ל דא"כ לא שייך יחוד הכלי דהא בודאי לאחר שבועה לא מייחד כלי דאם מייחד הרי כבר הודה בבושת ופגם וחייב בבושת ופגם אלא ודאי שמייחד הכלי קודם השבועה א"כ קשה במאי קניא בכסף הא א"א למוחלו דהוי דשלב"ל דכיון דאינו יכול להורישו ג"כ אין יכול להקנותו וא"ל דמסתלק א"כ הוי של הבת כסברת הפנ"י וא"ל דס"ל אדם מקנה דשלב"ל או דלא מייחד הכלי מיד והוי דומיא דשני חייטיין י"ל אע"ג דמאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ בעינן שיהי' ראוי לקנין בעת שיבוא בעולם כדאיתא בב"ב וכאן אינו בעולם אף לאחר העמדה בדין עד שעת נתינה וא"ל דלמא כבר מחה הבת א"כ לר"ש בלא"ה מכח לאבי הנערה ולא לאבי מתה כמו לרבנן קודם העמדה בדין ה"נ לר"ש בלא"ה קודם הנתינה אך יקנה הכלי כדין ערב דאיתא בש"ע אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לל מקודשת מדין ערב וכן הדין במכר. אך דהא באמת בהלוואה אינה ניקנית דהלוואה להוצאה ניתנה אלא מכח הנאת מחילה וכתב הרא"ש הטעם דלא גרע מארווח זימנא והרי יש כמה הרווחת זמן עד לעולם והרשב"א פסק בסי' כ"ט סעיף ו' אמרה הלוה לפלוני מנה ואקדש לך ה"ז מקודשת אבל אם הרוויח זמן מלוה אינו מקודשת מדין ערב א"כ כיון דהכא הקנין אינו רק מכח הרחבת הזמן אינה מקודשת מדין ערב ונסתייע מכאן הרשב"א אבל במפתה אתי שפיר דא"ל דתבע בושת וכבר נשבע אבושת ופגם דצריך לשבע ממ"נ וא"ל א"כ הוי דשלב"ל אפשר לומר דמסתלק עצמו מדבר שלב"ל וא"ל א"כ כבר זכתה הבת הא מיירי במפותה ומפותה מחלה וא"כ קושיות המקשן היא מאנוסה וע"ז משני שפיר כגון שבגרה וא"כ קשה אתירץ ריב"א שתירץ דרבה דאמר ממון הוי היינו כשאין הבת קיימת הא בודאי לריש דס"ל דבגרה עד שלא נתן הרי הן של אב נפקא מלאבי הנערה ולא לאבי מתה בוגרות כמ"ש התוס' לעיל בדף ל"ט ע"א ד"ה מה בוגרת לרבנן קודם העמדה בדין ה"נ לר"ש קודם הנתינה א"כ לאביי דס"ל לאבי הנערה ולא לאבי מתה ה"נ לר"ש אפ' לאחר העמדה בדין פטור כל זמן שלא נתן אם מתה הבת והאיך יוכל לומר דמיירי שאין הבת קיימת אך זה יש ליישב לא דרשי כן דלא מייתרי קראי אך מכח קושיא דמפתה צ"ל דגם לר"ש דרשינן לאבי הנערה ולא לאבי מתה. אך קשה לפי מה שתירץ הרשב"א דאם יחד כלי למשכון ואח"כ חזר והפקיד אצלו דהוי שפיר קנס א"כ קשה שאפשר לאשכוחי יחוד כלי במשיכה וי"ל דהנה באמת קשה דלמא לא ס"ל לר"ש דבעינן יחוד כלי וכמ"ש הפנ"י כ"ז דלא בעינן דוקא ממון א"כ גם יחוד כלי לא בעינן וי"ל דממ"נ אם לא בעינן יחוד כלי בלא"ה לא קשה כיון דעיקר הזכי' של אב משעת נתינה לר"ש א"כ לא מצי להקנות בשבועה דהא בושת ופגם נמי לא זכה אלא בשעת נתינה א"כ ממילא זכתה הבת משעת שבועה דכיון דבאמת אית לה יד ג"כ בקנס משעת ביאה כמ"ש לעיל הפ"י אלא דיד אבי' מעכבו ובשבועה אינו מעכב א"כ ממילא זכתה הבת וכיון דבין כך ובין כך צריך לשלם ממילא לא מקני בשבועה כדמשמע מלשון הפנ"י שכ' בפרק המפקיד דאם החפץ מונח ביד אחר לא קני בשבועה אך אי אמרינן בעינן יחוד כלי בודאי קניא בשבועה דהא לא מצי לזכות הבת אך אי אמרינן דלא בעינן יחוד כלי שפיר קניא הבת וכיון דבין כך ובין כך צריך לשלם לא קניא בשבועה דהוי כמו שמונח ביד אחר אך גבי מפותה לא מצי לזכות הבת בודאי קניא בשבועה א"כ צריך קרא וכחש אך לפי סברת ריב"א דלר"ש לא דרשינן לאבי ולא וכו' קודם הנתינה צ"ל דהנה הפ"י הקשה דהאיך שייך פלוגתא דר"ש אמפותה הא מחלה וי"ל דהנה המל"מ כ' דמש"ה יכול להסתלק עצמו מדשלב"ל היכא מחוסר מעשה שהוא בידו דהיינו העמדה בדין א"כ מש"ה במתניתין לר"ש דאב עמד בדין ואי זכתה מאב בודאי לא מצית למחול והא דנקט עמדה אורחא דמלתא נקט כמ"ש הפ"י א"כ מש"ה נקט הש"ס עמדה בדין ואח"כ בגרה דאב עמד בדין ובזה מיושב הא דלא משני שכבר נשבע על בושת ופגם כיון דכבר עמד בדין ולא מחוסר מעשה אין האב יכול למוחלו ובמאי יקנה אך קשה דהא מצי לאשכוחי ע"י משיכה ותירץ הנ"ל לא שייך אי לא דרשינן לר"ש לאבי הנערה ולא לאבי מתה ויש ליישב קושיות התוס' דמקשים דלר"ל דלא קנה מעות במאי יקנה וי"ל דאיירי חוד כלי קודם העמדה בדין דאם לא מצי לקנות במשיכה דבשעת מעשה לא הוי בעולם ובמעות