איגרא רמה חלק א מט

הוי אמר האמת ל"ה מהני קיום מה"ת וא"כ רבא דמקש' כ"כ כיון ששאח"ע והאמר ר''ל וא"כ ל"א מיגו רק דאי בעי שחקו דאל"כ הוי תמיד אפ"ל מיגו אע''כ דל"א מיגו רק דאיבעי שתקו והנה אפי' א"נ דהוי אנן סהדי מ"מ אם הוי אמרו כי הוא זה ולא זוכר את העדו' ל"ש תו"ח מחמ' דאנן דאנן סהדי דהא מאי הוי דהוי עדות דמסתמ' זוכר ודילמא זאת האמת דאינו זוכר והוי שקר מאי דאמרו כ"י הוא זה ומאי חזית דאמרת דזאת האמת דכ"י הוא זה ומאי דאמר אין זוכר שקר דילמא אינו זוכר אמת וזה שקר דהוי כ"י והוי ג"כ מיגו דאי שתקי וא"כ אי הוי שתקי ואמרי דאינו זוכר ול"ש דאנן סהדי דמסתמא הוא האמת וזוכר דאין חותמין אדרבה לאיפוך כיון דלא אמר דזה הוא כ"י רק דא"ז ואמרינן הואיל דאנן סהדי אי הוי כ"י בוודאי זוכר וח"כ כיון דאינו זוכר בוודאי ל"ז כ"י ולא הוי אנן סהדי והוי שפיר שתקי וא"כ הא מקשה רבא לרמב"ח דכיון דהדין כמו שנחקרה עדותו בב"ד דמי ומה"ת לא בעי קיום קשה אמאי לא מצי לחזור ולטעון מ"נ עכ"פ מה"ת מכח מיגו דאין זה כ"י אע"כ ל"א בעדים מיגו רק דאי בעי שתקי כללא דמילתא דאי הוי אמרו רק דזה הוא כ"י ואין זוכר את העדות אזי בודאי נאמנים העדים ולא מהני קיום מאי דסגי בקיום דרבנן דהא הוי מיגו דאי בעי אמר א"ז כ"י וא"ל דהוי מיגו במקום עדים דמאי חזית דזאת היא שקר דאמרו אין זוכר דילמא זאת הוא שקר דהוי כ"י ועוד כמ"ש מהרש"א ומהר"ם שיף דהוי חרי ותרי וא"ל דל"א בעדים מיגו רק שתקי ואם הוי טוען אמת דזה כ"י וא"ז הוי שפיר מיגו דשתקי דהוי אמר רק דא"ז ולא אמר דזה כ"י דאזי בודאי בעי קיום מה"ת דהא מפני מה א"ל לומר דא"ז אם כ"י יממ"א וע"כ דהוי כמו אנן סהדי וכמ"ש הג"ת הכלל דכיון דהם אינם נאמנים בכ"י יממ"א הוי כמו אנן סהדי וא"כ אם הם טענו א"ז ולא אמרו זה כ"י אזי אמרינן אנן סהדי דאין זה כ"י ובעי קיום מה"ת וא"כ הוי רק מיגו דשתקי דרק דאומר דא"ז ואזי הוי אמרינן מיגו ולא מהני קיום מדרבנן אך השתא דאמרו אנוסין מ"נ הוא בעת החתימה וא"כ מעידין על החתימה רק אמרי' מיגו דלא הוי אמר כן רק דאמרו א"ז וא"כ הו' טענה חדשה ול"א בעדים דהא ע"ז דאמר מחמת אנוסין יאמרו דא"ז משא"כ אם יאמרו דא''ז וכ"י הוא זה הוי שפיר שתקו והנה באנוסין מ"מ לפי דברי רמב"ח עכ"פ א"ז א"נ גם לרמב"ח בעי מיגו וכמו קרובים או קטנים משום דהוי חזקה דכיון דעדות אין שקר וחזקה על המלוה ה"נ לענין זכירה א"נ בלא מיגו גם לפי הא דרמב"ח ומתורץ שפיר דקדוק הלשון וגם הרמב"ם או י"ל דקדוק הלשון דאח"כ אמר אבל אנוסין מ"מ א"נ די"ל דהנה למאן דמכשיר קטן בקרובים וי"ל דהוי הטעם מכח דקיימין בע"כ דלאו אמנה קמיסהדי רק על קיום השטר וא"כ ג"ז גופא הטעם דכשר בקרובים אע"ג דשאר מילי דרבנן לא כשר בקרובים והוי הטעם דלא מעידין על מנה שבשטר רק על כ"י ועוד שפיר יש ראי' אם יש בכאן שטר בלא קיום ועדים קרובים בע"פ מעידין על ההלואה בודאי אינו מהימן רק ע"ז השטר רק לקיים וכן שני אחים אינם מעידין על קיום וע"כ הטעם משום דאין מעידין על מנה שבשטר ולא הוי מעידין בפיסול דמעידין על קיום וכאילו אין נוגעין כלל למלוה ולוה וקרובים לא פסלו מכח שקרן רק מכח גזירת הכתוב וא"כ מש"ה ל"ק דהא דמעיד עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דהא אינו מעיד על ח"י רק אחרים צריכין להעיד על ח"י והוא זה הטעם דעכ"פ כל העד מעיד על מנה שבשטר מן הטעם שפסק הלכה דפסקינן כרבנן והנה בזה לא מסימן מטעם גזה"כ והנה גבי קרובים דאם הוי קרוב לאחד ולא הוי קרוב לשני פסול מכח עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנה התוס' הק' בכאן נימא פ"ד ואנוסין מכח נפשות וחי' תוס' דאנוסין מחמת נפשות ל"ש אך עדיין ק' דנימא דא"ז העדות דלשיטת הרמב"ם לא מהני וכמש"ל ונימא דבזה פ"ד והאמת דא"ז אך התוס' כתבו עוד תי' דבחד דיבורא לא פ"ד רק גבי זינתה דאמר אשתך זינתה עמי דמצי לאפלוגי ולומר דאשתך זינתה אבל לא עמי וח"כ לא קשה וא"כ לפי ה"א דאמר ל"ש אלא שאמרו אנוסין מ"מ והא דבאמת מ"ה ל"א לר"מ מיגו משים דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן וע"ז אוקמי אדין תורה כמ"ש רש"י ז"ל והנה יותר א"ש כמו שכתבתי לעיל הטעם של פרש"י ז"ל משום דהוי מיגו במקום עדים יע"ש לעיל היטב וא"כ הוה אמרינן דכן ס"ל לר"מ ורבנן ס"ל דבאמת ל"א דמה"ת כמו שנחקרה עידותן בב"ד ובעי קיום מה"ת ולפיכך אמרינן מיגו והוי אמרינן הא דמוכח הנך פוסקים ר' חייא דדיינים חתמו אע"פ שלא קראו ומשם מוכיח הרשב"א דכשרים עדים הקרובים לקיום אתיא כר"מ והך ברייתא דקתני עד שלא נעשה חתנו אין מעיד אתיא כרבנן דבעי קיום מה"ת ולא כשרין בקרובים ולעולם אמרינן פ"ד אפי' בחד דיבור וחד גוף וא"כ מ"ה נאמן באכייוממ"א אם אמרו אנוסין מכח ממון דפ"ד ונאמנים דא"ז ומשא"כ בכייומע"א באמת על אנוסין מכח נפשות ל"א פ"ד משום דל"ש וא"ז הוי כמו אנן סהדי דזוכרין הוי כמו קטנים וקרובים דא"נ ה"נ מסתמא זוכרים אך לבתר דאמר רבא כ"כ כיון ששאחו"מ לכ"ע לרבנן ג"כ א"כ קיום כלל מה"ת וא"כ אמאי הוי הדין בנעשה חתנו אין מעיד על כ"י ע"כ הוי הטעם מכח דל"א פ ד וכחד דבורא וכחד גופא ואזי שפיר אמר רמב"ח אבל אנוסין היינו מחמת ממון לכ"ע לא מהימן והנה מה שהקשה בתומים סי' מ"ו לפירוש הירושלמי דמש"ה פסולין קרובין להעיד משום דליכא בהזמה וא"כ לפי סברת הרז"ה דשטר לא בעי דין הזמה יהא שני אחים קרובים כשר ובאמת לפי סברת הרמב"ם דבעינן דיהא כשר להעיד בע"פ ומש"ה אפילו למאן דאמר דכשר להעיד בכתב אבל אלמים דאין ראוים להעיד פסולין וכן כתב הטעם להרמב"ם וא"כ קרובים הא אין ראוים להעיד בע"פ ומשא"כ בשטר אפילו אין בו דין הזמה מ"מ הוי ראוי להעיד בע"פ והוי בו דין הזמה באמת ומתורצת קו' הנ"ל ודו''ח היטב

דף כ"ב ע"ב והנה מה שהקשה המהרש"א ביבמות דסתרו דברי התוס' אהדדי שם גבי יבמה משמע דנגד חזקת אשת איש מהני טענות ברי אע"ג דלא הוי חזקה דדייקא ומגרע לחזקת אשת איש ובכאן כתבו רק נגד הספק מהני טענות ברי ונא נגד הודאי וי"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם פרק ששה עשר מהל' סנהדרין דין ו' דאין ע"א נאמן לעונשין אך אם מקודם כבר הוחזק לאיסור עפ"י עד אחד דאמר דזה הוי חלב וא"כ מכבר הוחזק באיסור אשת איש אזי נהרג אח"כ וא"כ ה"פ דבאמת גבי א"א בכאן בכתובות וא"כ אם אחר יבוא עלי' אז תהא נהרג דהא אותו אחר לא טען ברי וא"כ אוקי אחזקת א"א ונהרג האחר וא"כ לע"ע הוי לקמן הוחזק בא"א דהא הב"ד יהא סוקלין על אותו החזקה ושורפין על החזקה וא"כ כיון דהשתא הוחזק הוי כמו דהוי לקמן ודאי דכיון דהוחזק בא"א לקמן וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל דהוחזק עפ"י ע"א ומ"ה תצא דהא כיון דהוחזק א"א האיך תהא הא ע"א להחזיק לאח"כ דכיון דכבר הוחזק בא"א וא"כ אח"כ אחר הוחזק להשתא לא"א צריך לצאת דהא שורפין וסוקלין על החזקה ומשא"כ ביבמות דליכא רק יבם חדא איירי שם וע"כ ליכא נ"מ רק לאותו יבם ואותו יבם טוען ברי וגם האשה טוענת ברי ומעולם לא הוחזק בא"א שפיר לא תצא ומתורץ שפיר קושיות המהרש"א הנ"ל

כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אין רישא וסיפא דאיכא עדים ומציעתא דליכא עדים כו' ומ"מ אצטריך לאשמוענין אעפ"י דלא פסלה נפשה והי' לנו למיחש לגומלין אפ"ה מהימנא עכ"ל הק' מהרש"א א"כ מאי פריך לאוקימתא דר"פ היינו רישא דרישא ותו למה לי כיון דידע האי תירוצא דקאמר אע"ג דלא פסלה נפשה עכ"ל ונראה דלעיל כתב דרישא דרישא איכא לאוקמה בדליכא עדים ואין נראה דאי בליכא עדים היינו מציעתא עכ"ל ומאי קושיא דלמא מצעיתא אצטריך לאשמועינן דלא תימא הנהו תרווי' טהורות והא דקאמרי הכי חמות נפשי עם פלשתים היא דקאמרה אלא דלא לפרש כן דא"כ הוי קשה מה פריך לאקומתא דרב פפא אמציעתא הא תו ל"ל כיון דידע האי סברא ולכן כתבו דרישא איירי באיכא עדים ומציעתא איירי בליכא עדים לפי סברא דהשתא על זה כתבו כיון דלפי סברא דהשתא רישא דרישא מיירי באיכא עדים מ"מ אצטריך האי סיפא לאשמועינן דנאמנת אחברתה אע"ג דלא פסלה נפשה והי' לנו למיחש לגומלין כו' אבל כון דמשני אאוקימתא דרב פפא מסו דתימא הנהו תרווי' טהורות נינהו והא דקאמרה הכי תנפע"פ אמרינן נמי לאביי סבר נמי רישא דרישא דליכא עדים דלא נימא תרוי' טהורות נינהו והא דקאמר הכי תוע"פ וסיפא איירי בדאיכא עדים ואתא לאשמועינן אע"ג דאיכא עדים נאמנת על חברתה ול"צ להאי סברא דלא ניחוש לגומלין ולהכי פריך לאוקמתא דרב פפא אסיפא הא תו ל"ל ומשני לרב פפא איצטריך סיפא לאשמועינן אע"ג דלח פסלה נפשה ומתורץ קושיות המהרש"א ודו"ק

בסוגיא דלעולם היא ברשות האב דף מ"ח והנה בגיטין דף ע"ג אמר רבה ור"א ומשנה ראשונה אמרו דבר א' א"ל אביי דילמא לא הוא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן ופי' הרא"ש והר"ן דהוי רק גזירה מדרבנן וכו' וע"כ לא שמעונין לר"א אלא גבי נדרים וכדרבי פנחס והנה הרמב"ן מחמיה מאוד על הך סוגי' האיך הוי ר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר א' דזהו הוי משום שמא ישקה או סמפון ונ"ל משום דהנה הפ"י כתב בכתובות בדף ע"ה דפליגי אי מהני בדיקה בבית המרחץ וא"כ הוי פלוגתא דר"מ ודרבנן בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה וכתב דבאמת הוי רוב בודקין ומיעוט אינו בודקין רק דשם הוי חשש בעלמא ומהני רוב יע"ש והנה באמת בלא"ה ל"ק דאפילו אי נימא דרבנן יהא גוזרין משום מיעוט דאינו בודקין דהנה לכאורה איתא בדף ע"ב במס' פסח ם הי' אוכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה ובן חלוצה פטור ומסיק שם משום דרחמנא קרי' עבודה ובעבודה הוי הדין שאפילו חללים שבו מרצין וא"כ מן התורה ליכא איסורא דלא חייש משום סמפון רק מדרבנן וא"כ מן התורה לא הוי אכל איסור אפילו אם הוי מצא אח"כ סמפון אך דז"א דהא הוא יודעת ממום וא"כ שפיר אכלה באיסור אך באמת בכאן דחשש מבדיקה אפילו אם ה א הוי ממיעוט דלא בדקה והוא כמ"ש הרא"ש בשם ר' יונה בפרק קמא דכתובות דאם טוענת ברי מהני נגד רובא דכיון דאיכא חזקה להתיר וברי ושמא יע"ש היטב וא"כ אם הוא טוען דלא בדקה משום הכי מהימן מה"ת אבל באמת האשה זאת אינה יודעת אם בדקה או לא ואפי' אם נימא האשה יודעת הא כתב הפנ"י בסוגי' דהי' בה מומין דבאמת אע"ג דלא טוענת דלא בדקה מ"מ אם לא בדקה כיון דדרך לבדקה מחללה וא"כ פ"ז שפיר לא יודעת אם כל כמה דלא טעין הבעל ברי וא"כ מה"ת מהני ריב וא"צ לחשש מה"ת וא"כ שפיר בהיתר אכלה ואע"ג דנתוודע אח"כ דהוי סמפון מ"מ לא עביד האשה איסורא רק מדרבנן חוששין דילמא הוי ממיעוט וא"כ עבדי איסורא מדרבנן ולא גזרו מכח איסור דרבנן והנה המגיני שלמה הקשה לשיטת השיל"ג דסמפון הוי הטעם למשנה אחרונה וא"כ בהך ברייתא דקתני דלתרומה חוששין אמאי לא חששו לסמפון ונדרים במסר האב לשליח הבעל יע"ש היטב וא"כ ה"פ דאמר רבה ור"א ומשנה הראשונה אמרו דבר א' ר"ל דלענין זה לא חששו לסמפון. והנה בירושה ל"ק דבממון שפיר אזלינן בתר רובא וכמו דאיתא בבי טבח דמפקינן נן ממונא גבי נמצא גנב וצריך לשלם ומכ"ש בלא נמצא ולענין טומאה כיון דיורש הוי כמו מת מצוה דבעל מטמא כדאי' ביבמות דמ"ה מטמא כהן לקטנה יע"ש היטב דר"א ס"ל דיכול לספר נדרים ולמשנה