איגרא רמה חלק א מו

קשה אמאי לא מהימן אנוסין היינו מחמת ממון עכ"פ על חבירו דע"ז לא שייך אין אדם משים עצמו רשע אע"ג דהוי חוזר ומגיד דמסתמא מעיד על חבירו ג"כ מ"מ לא מקרי רשע וכמ"ש הסמ"ע הטעם דלא הוי רשעים דכיון דעלין הוי אמת רק דהוי קרובים וח"כ ה"נ כיון דענין אמת רק דהוי ע"א והתורה לא האמינו כמו דקרוב לא מהימן כן קטן או ע"א וא"כ לא הוי רשעי' וא"כ אמאי לא מהימן אך די"ל דהתוס' הקשו הא הוי מיגו במקום אך דהוי כמה דיעות דבעדות שפיר אמרינן מיגו במקום עדות דהא גם הם הוי עדים

דף י"ח ע"ב סוגיא דעדים שאמרו עש"ה עם פירש"י ותו' ומפרשים לכאורה קשה בסוגיא זו על הרמב"ם פ"ח דין ד' דכתב דאם העדים באין ואו' זה כתב ידינו ואבל אין זוכרין שזה לוה מזה כו' לא נתקיים השטר והקשה הראב"ד גדולה מזו אפילו אם אמרו כו' אבל אנוסין מחמת ממון או אמנה אינם נאמני' הש"ך משום דאין משים עצמם רשעי' ולפי"ז יקשה דהנה התוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע הקשה אמאי ל"א פלגינין דבורי' וכמו דאמר רבא בסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני ותרצו התו' ארבעה חרוצים א' דכיון דקיום שטרות דרבנן לא פלגינין דיבורא כדי לפסול את השטר וא"כ לדעת הרמב"ם דכתב דעיקר השטר הוי מדרבנן ומה"ת לא מהני עדות בשטר ובל"ה יכול לחזור ועוד תירצו התוס' א"נ שאני הכא דמחמת ממון או מחמת נפשות הוי פירושן דאנוסים אבל לרצוני ובא על אשתי הוי דיבר בפ"ע והתוס' בסנהדרין ביארו יותר דאע"ג דאמרינן בב"ב דאמר על למפרע נאמן על להבא התם הוי פלוגתא והוא ס"ל כהך מ"ד דבכה"ג לא פלגינן דיבורא וא"כ הא הרמב"ם כתב בהלכות גירושין דבעל שאמר גירשתי את אשתי הוי ספק ולא חילק אם אמר למפרע אין נאמן על להבא אלמא דפסק כהך מ"ד דאפילו בדיבור א' נמי פלגינן דיבורא וא"כ גם זה החי' לא אתיא לשיטת הרמב"ם ועוד תירצו דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד תירצו דמיד דאמרו אנוסין הוי שוי' נפשי' רשעים אם לא יעשו פירוש לדבריהם ולפי דעת הרמב"ם הא אומרים דלא לוה ואין זוכרין ויהמנין ע"ז דאין זוכרין ולא הוי כלל אנוסים רק דאין זוכרין ההלואה עוד קשה דהרמב"ם כתב דסתם אנוסין הוי עדות כשרים אלמא דאנן מפורשין מסתמא הוי מחמת נפשות וא"כ לא שייך שני התירוצים של התוס' דכתב אם לא יעשו פירוש לדבריהם הוי מיד רשעים דהא אנן אמרינן מסתמא הוי מחמת נפשות גם התוס' כתב דמעצמינו אין לנו לומר אנוסין מחמת נפשות דלא שכיח ולשיטת הרמב"ם אמרינן מעצמינו מחמת נפשות ונ"ל דהנה התוס' לקמן דף י"ט ע"א ד"ה אימא הלכה כר"מ תימא אפילו כרבנן נמי מצי סבר ושאני עדים דאלומי לאורועי שטרא וי"ל דהנה בספר התומים מקשה לפי טפם של רש"י ז"ל דמ"ה לא מהני מיגו דמה"ת א"צ קיום רק מדרבנן והם אמרו רק דוקא אם טען וכו' והנה לפי הך דיעה דס"ל דאם טען אפילו רק ע"א בעי קיום מה"ת וא"כ אמאי לא אמרינן דאין (ונל"ה דצ"ל דיש) לע''א מיגו דהוי אמר אין זה ח"י דבכה"ג בעי קיום מה"ת וא"צ לעד השני ואמרינן שפיר מיגו והנה דאפילו אם נימא דלא כהרמב"ם אך זה הוא אמת אם אין זוכר את העדות אזי בעי קיום דעוד אחד יעיד על חתימת כל אחד מן העדים דהא אינו מעיד על מנה שבשטר רק על כ"י הן מעידין וא"כ בכאן היאך שייך מיגו דהא לחד דעה בתוס' בב"ב דף ל"ד דמש"ה לא אמרינן מיגו נגד פ"א דזה אינו רצונו לישבע נגד ע"א ולפ"ז דילמא יאמר העד השני דזה ח"י וח"י חבירי אזי הדין דצריך לישבע דהוי כאלו ע"א מעיד דראה שטר בעדים דהוי כמו שראה שנחקרה עידותן בב"ד דצריך לישבע נגד העד דהוא מזויף ומאי דמשמע לקמן מתוס' דף כ"ו י"ל אך י"ל דהוי אותו העד דהוי מצי לומר לא זה ח"י עד המסייע ופטרו משבועה ולא שייך כ"מ שהאמינו אחד כשנים וכמ"ש הש"ך דגם לעד המסייע האמינו בתורה כשנים הא ל"ה אפילו בב"א כתב התוס' דהוי כשנים וס"ל דאפילו נגד מחושואיל"מ נמי עד המסייע פוטרו אך י"ל הא הש"ך כתב בסי' פ"ז דאם מעיקרא הוי מחויב שבועה מכח ע"א והיפך אותו השבועה תו איננו יכול אותו העד לפטרו משבועת דכי אמרינן דע"א פוטר משבועה היכא דבלאו אותו העד הוי נשבע אמרינן העד המסייע פוטרו ומשא"כ אם דבלאו זה דמועיל לו שבועה הוי רק ע"י אותו העד דאי לאו העד לא הי' מועיל לו השבועה כמו בכאן דהיפך השבועה בא ע"י אותו העד שוב אין אותו העד פוטר משבועה וא"כ דמדרבנן בעי קיום וא"כ בלאו אותו העד דאומר דאין זה ח"י הוי הדין דפטור משבועה ומ"ה אתי עד המסייע ופוטרו משבועה ומשא"כ אם אמרינן מדין התורה וא"כ הוי הדין דאין פוטר בשבועה רק דצריך לשלם וע"י מפטר בשבועה תו אין אותו עד פוטר משבועה וא"כ לא הוי מיגו דאין רצונו לישבע נגד העד וע"כ לא הוי מיגו רק מדרבנן דאזי פוטר עד המסייע משבועה בלא עד שאמר לא זה ח"י הוי הדין דפוטר א"ע בשבועה וא"כ הם אמרו והם אמרו דבכה"ג לא מהימן ונתישב קושיות התומים אך עדיין קושי' הנ"ל במקומה עומדת וא"ל דמן התורה צריך לישבע י"ל דהא אי' לקמן דף כ"ז ע"א אמר רב שנים החתומים על השטר ומת א' מהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו. דאל"כ נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד סהדי ומאי תקנתי' יכתוב אחספא וכו' והוי הטעם ממ"נ מה"ת א"צ קיום ומדרבנן הוא צריך גם על עד השני להעיד והוא לא העיד רק אחספא וכתב הש"ך בשם הריטב"א ואם הוא כבר העיד על חתימתו תו לא מהני מה דיעיד אח"כ על חחימתו דכמאן דנטיל דמי והנה אע"ג דהא העיד על חחימתו עכבר זמן רב מ"מ אינו יכול תו להצריף על חתימת השני וא"כ כיון דמה"ת א"צ קיום רק על חתימת עד השני דאמר דאין זה חתימת ידו צריך קיום מה"ת והנה הרמב"ם כתב כלל כ"מ דשנים מחייבים ממון ע"א מחייב שבועה וכאן אם יצרף עוד ע"א על חתימת העד השני אינו מוציא ממון דהא על חתימתו א"צ קיום מה"ת והוי מיד שהב"ד רואים שחתימת העד כמו שמעיד על חתימתו ועל מנה שבשטר דכיון דא"צ קיום מה"ת והוי כאלו העיד על מנה שבשטר ועל חתימתו ולענין ממון צריך עוד שני עדים להעיד על חתימת השני וא"כ אין ע"א מחייב שבועה וא"כ אם יטעון לא צויתי לכתבו כלל ופרעתי א"צ שבועה נגד הע"א שמעיד על קיום השני ולע"א נאמן לומר פרעתי וכפסק הרשב"א והובא בש"ע חו"מ סי' נ"א יעש"ה אך י"ל הא הדין דע"א בכתב לא מהני וכתב הירושלמי והובא בתוס' דף כ' דאם איכא שני עדים ומצאו קיום לע"א זוקק לשבועה והנה באמת זה רק אם קיום הוי רק מדרבנן והי' כמו העד השני ג"כ מה"ת אך בכאן דהא העד השני מה"ת צריך קיום וא"כ אזי לא מפיק כולא נכי ריבעי דבאמת אותו העד דאומר דהוי חתימתו בעי ג"כ מה"ת שיעיד עוד עד א' מן השוק דממ"נ אם לא יעיד עוד ע"א מן השוק אזי הוא לח מהימן על העד השני משום דנפיק כולא נכי ריבעי וכיון דהוא לא מהימן על השני הוי הוא רק ע"א ובעי עוד אחד מן השוק להעיד דהא הוי מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ לא שייך אמנה שבשטר וצריך דוקא שני עדים וא"כ כיון דבעי עור ע"א על חתימתו ולא נפיק כולא נכי כו' אם אמרינן דע"א בכתב נמי מהני דלא ס"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכפי הך דעה אזי שפיר ל"צ לישבע וא"כ שפיר תקשה קושי' הנ"ל דהוי מיגו והנה לקמן דף כ' איתא כותב אדם עדותו על השטר וכו' ופי' בספר אס"ז דה"פ דבאמת הוא אינו זוכר רק זוכרין שהוא ח"י ומסתמא לא העידו שקר וא"כ לרבנן דס"ל דל"צ שני עדים להעיד דאמנה שבשטר הן מעידין אלמא אע"ג דאמרו על כ"י חשוב דהוי כמו שמעידין על מנה שבשטר אלמא דעל כ"י ומנה שבשטר הוי ענין אחד דכיון דאמרו דכתבו הוי כאלו העידו על מנה שבשטר ומ"ם א"צ לזכרו ומשא"כ לר"מ דס"ל על כ"י הן מעידין אלמא דאמנה שבשטר וכ"י לא הוי ענין אחד רק הא דמהני משום כיון דכותב על פנקסו לא מהני בלתי שיזכור וא"כ יהי' בזה פליגי רבנן ור"מ דרבנן ס"ל דאמנה שבשטר הן מעידין אלמא דהוי ענין אחד ח"י ומנה שבשטר וא"כ אפילו דלא הו"ל דין שטר וגם שיאמר דאינו זוכר מ"מ הוי כמו שמעיד על מנה שבשטר דכיון דניכר דהוא ח"י וממילא מה"ח א"צ קיום אפילו לא הו"ל דין שטר דלא חציף לזייפו וכמו דעת הסמ"ע דאפילו בנ"י א"כ קיום מה"ת אע"ג דלא שייך כמי שנחקרה עידותן וא"כ אין מגיע שום דבר להכחיש אותן כיון דאין שנים מחייבים ממון וא"כ מש"ה גופא ס"ל לרבנן דאלומי עדים לאוריעו שטרא משום קושיא הנ"ל דה' לע"א מיגו דהוי אמר אין זה ח"י דאזי הוי בעי קיום מה"ת ולא שייך טעם רש"י ז"ל הנ"ל ור"מ ס"ל כרבי דעל כ"י הן מעידין וא"כ אם אינו זוכר ולא הו"ל דין שטר ג"כ דהוי רק בע"א ואזי גם על חתימתו אינו נאמן וצריך דוקא עוד אחד להעיד על חתימתו וא"כ בעי שבועה נגד ע"א מן התורה ולא הוי מן התורה מיגו כן בזה פליגי רבנן ור"מ וא"כ מקשה ר"נ לר"ה גנובי גניבא ל"ל אימא הלכה כר"מ דלדידך ר"ה דפסק כרבי וא"כ אם הוי אמר אינו זוכר אז צריך עוד ע"א להצריף וא"כ כיון דצריך עוד ע"א ואזי שפיר יהא צריך שבועה נגד ע"א מה"ת ולא חשוב מיגו ולא אלימו עדים וא"כ אימא הלכה כר"מ ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל

ועוד י"ל קושיות התוס' הנ"ל משום דהנה איתא ביבמות דף מ"ג ע"א ר"נ בר"י אמר לדבריך נכרי אתה ואין עדות לעכו"ם וא"כ לפ"ז אי אמרינן חלומי עדים לאוריעו שטרא וא"כ לפ"ז לדבריך הוי בעת ראי' או קרובים וא"כ לדבריך לא הוי עדות ע"ז גופא דהוי תחילתם בפסול. והנה התוס' הקשו סך לעיל דאמאי נאמנ' הא הוי מיגו במקום עדים דאנו סהדי כו' ותירצו דלא מקרי קיום דכיון דאמר תוכ"ד ובאמ' ע"ז הוי תי' של התוס' עכ"פ מזה לא חזרו דהוי ח"י והנה לכאורה על קושיות התוס' דלפי דכתבו המהרש"א ומהרם שיף הוי ג"כ עדים דכיון דהוי ח"י דל"ש דאין חוזר ומגיד והוי הם עדים ולחד תירוץ אמרינן בעדים מיגו ועדיף מתרי שהם כנגדם בלא מיגו ואך עדיין קשה הא תינח באונסין בקרובים או קטנים לא שייך זאת דהוי הם עדים ג"כ דהא לדבריהם הוי הם תחילתם בפסול ולא מקרי עדים אך י"ל דהנה הדין בחו"מ סי' ל"ג סעיף ט"ו דפסול ממון לא בעיון תחילתם בפסול ופירוש הסמ"ע הטעם משום דבשלמא בפסול קורבא שייך שפיר דהוי תחילחם בפיסול כיון דהוי שם עדים פסולים משא"כ לענין פיסול ממון לא מקרי שם פסול עליו דהא יכול לסלק עוד יעש"ה וא"כ בכאן הא דבאמת אין נאמנים אפילו בלא פיסול קורבא רק מטעם מיגו וא"כ אם באמת אומרים עדיין קרובים וקטנים בודאי בזה שפיר שייך תירוץ התוס' דלא הוי קיום דהא אומרים דעדיין הם קרובים ולא מקרי קיום ומש"ה נקט פסולי עדות היינו וכתב הב"מ הטעם דאמרו ונתרחקנו משום דלשון היינו וא"ל משום דבכה"ג גם ר"מ מודה דעדי' ממ"נ בעת קרבתיינו בלא"ה מועיל עדותן משום דנתבטל הקיום וא"כ לא שייך דהוי שם פסול עלי ואך אם אמרינן בקיום כשר בקרוב וא"כ שפיר נ"מ דלא הוי עדותן בעת קטנות וא"ל לפי דבריהם פסול דהא קיום כשר בקרובים וא"כ אי הוי קרובים הוי כשר בהצטרפות עוד ע"א כמו גבי קטן וא"כ בזה מיושב מאי דאמרינן מ"ט דר"מ בשלמא קרובים או קטנים חזקה כו' אלא פסולי עדות מ"ט ולכאורה קשה ממ"נ דהא הוי סהדי ומיגו במקום עדים וצ"ל כתירוץ התוס' דהוי קיום