איגרא רמה חלק א מב

ראוי לאכילה דנגמר בראוי לאכילה ואלא דיהא מקודם שראוי לאכילה ונמצא דבשעת מעשה דגמר המלאכה תו ליכא לעשות בהיתר ולקיימו שניהם דהא כבר נקצץ אותו שאינו ראוי לאכילה והנה הא איתא בפוסקים דרשאי למול מקודם אם נשפך החמין שלאחר הרחיצה ואח"כ ידחה שבת מכח פיקוח נפש דכיון דבשעת מעשה דידחה הל"ת תי ליכא ברירה רק לדחות וכן בשחיטה שרי לדחות ואח"כ בכיסוי יבא עשה וידחה וא"כ א"ש הרמב"ם דנקט אחד אחד לאכילה והסוגי' קאי למ"ד דבעינן דוקא בב"א ולא דחי שבת ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל

והנה אע"ג דכתבתי דשרי לקצוץ מיד הואיל דהוי אם נטל מקודם הג' מינים וא"כ הוי רשאי לדחות דהוי בעידנא וא"כ מותר גם קודם שנטל הג' מינים וא"כ ח"ל הא ה"נ יהא רשאי בב"א לקיץ אע"ג דאיכ' אחד דאינו ראוי לאכילה דהא הוי ג"כ הואיל דאם הוי עקץ מקודם הך דראוי לאכול ויהא נשאר רק דאינו ראוי לאכילה ואזי הוי שפיר דחי את ל"ת דכיון דא"א בענין אחר וא"כ השתא נמי שרי ע"י הוא ל זה אינו באמת השתא איכ' איסור דהא אפשר לעשות בה היתר ולקיים שניהם דיקוץ מקודם הך שאינו ראוי' לאכילה ואח"כ אותו הראוי לאכילה הוי בהיתר כדין אוכל נפש וא"ל דאם היי כבר עקץ וח"כ הוי מחוסר מעשה בגופא וגם לרבה לא אמרינן הואיל היכ' דמחוסר מעשה בגופא דצריך מקודם לקוץ בגופו אותו הראוי לאכילה דאל"ה הוי על אותו שאינו ראוי' לאכילה לעשות בהיתר בל"ה איסור והוי מחוסר מעשה בגופו (וכמ"ש התוס' גבי שתי לחם כשיטת רש"י) מה דמחוסר בגופו גבי ערל יעש"ה היטב בדף ס"ב

הרמב"ם כתב בהלכות לולב האחים שקנו אתרוג מתפיסת הבית ונטל א' מהם אתרוג ויצא בו אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין יצא וכו' ואם קנה זה אתרוג וזה פירות או שקנו אתרוג ופירות כאחת אנו יוצא עד שיתנו לו חלקו במתנה ואע''פ שאם אכלו לא מקפידין ותמהו כולם וכן בש"ס מוחק הרשב"א גירסא זה וי"ל משום דהנה הט"ז הקשה בהלכות ציצית דאמאי אמרינן דיכול אדם ללבוש ציצית בטלית של חבירו דאמרינן מסתמא ניחא לחבירו דנהוי מתנה ע"מ להחזיר וא"כ נימא נמי בלולב ואתרוג דניחא דנהוי מתנה ע"מ להחזיר וי"ל משום דהנה התוס' מקשים דאמאי אמרינן דבאתרוג אם אמר מתנה ע"מ להחזיר דדוק' אם החזיר הא אם לא החזיר לא יצא דהא הוי (מתנה) תנאי ומעשה בדבר אחד והוי הדין דתנאי בטל וי"ל משום דהנה איתא בגיטין גבי אם גרשה ע"מ שיתן לו מאתיים זוז ואח"כ אינו רוצה ליטול אם נתינה בע"כ שמי' נתינה והוי ספיקא דדינא דיש שם שתי לשונות וכתבו התוס' דבאמת גבי פרעון הוי שמי' נתינה אך בזה שעי"ז מגיע ריעותא לו שהוי נתינה ע"ז אמר דלא שמי' נתינה וא"כ הא א תא בב"י אע"ג דבכ"מ רשאי ליתן דמים מ"מ בכאן כ"ע מודו דצריך ליתן האתרוג דהא רצה לצאת יע"ש וא"כ אפ"ל דבאמת כוונתו התנאי הי' רק לדמי אתרוג אך דאם ירצה ליתן לו דמים יהא זה אינו רוצה ל טלו עד שיחזור לו גוף החפץ ונתינה בע"כ לא שמי' נתינה וממילא יהא צריך להחזיר לו דוקא גוף האתרוג ועכ"פ החנאי לא הוי רק על דמי ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל ובזה מיושב קו' הט"ז הנ"ל דהנה זה שייך אם התנה ואמרינן דהתנאי הוי דוקא לענין דמים וא"כ לח הוי תנאי עכ"פ ומעשה בדבר אחד ובידו שלא ירצה ליטול אח"כ הדמים משא"כ היכא דלא התנה כלל וא"כ שפיר קשה הא לא מהני תנאי דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וא"ל דכוונתו רק לדמים קשה הא באמת הוא לח התנה כלל אך דבלבו הוי כך על תנאי זה וא"כ מ"מ בלבו הא היי שלא יטול אח"כ הדמים רק האתרוג וא"כ הוי שפיר תנאי ומעשה בדבר אחד וא"כ לא קיים התנאי וא"כ מש"ה לא ניחא לי' דיהא נותן ע"ת כיון דיהא מתנה בלחי תנאי ומתורץ שפיר ובזה מיושב נמי בסוכה דף ל"א ע"ב קושיות המרש"א דהקשה דרש"י ז"ל כתב אי נימא דיאוש קנה הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ מאי פריך סוף סוף הוי יאוש ושינו רשות בידן דהא הוי מצוה הבאה בעבירה וכן בס' כפות תמרים הקשה על זה האופן דכתב דאפילו אם נקנה ביאוש ואינו רשות מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ מאי פריך הש"ס סוף סוף ולקני ביאוש ושינו רשות וכו' וכן הקשה בסי' מ"א דמאי פריך ולקניני' וכו' עכ"פ אינו מברך וי"ל משום דהנה באמת אם נימא דתנאי ומעשה בדבר אחד נמי מהני תנאי וא"כ שפיר תקשי קושיות הט"ז דסתמא אמרינן דכוונתו שחהי' מחנה עמ"ל. והנה הפ"י כתב דמש"ה ביו"ט שני לא חשוב מצוה הבאה בעבירה משום דהתוס' כתבו דלא מקרי מה"ב רק אם לא מצי לעשות המצוה בלתי העבירה אך אם מצי לעשות המצוה בלתי העבירה לח מקרי מה"ב דאטו אם יוצא לר"ה לא יהי' יוצא וא"כ ביו"ט שני הא אפשר לצאת בשאול וא"כ הי' אפשר לעשות המצוה בלתי העבירה וא"כ לפמ"ש לעיל דמצי ליטול לולב ואתרוג בלי ידיעת חבירו וא"כ לא מקרי ביו"ט הראשון מצוה הבאה בעבירה דכיון דאפשר לצאת בלי עבירה דיטול במתנה ע"מ להחזיר אך באמת בלא"ה אינו יוצא משום דלא מקרי לכם אך עכ"פ אם חנה והוי רק מה"ב וא"כ כיון דאפשר לעשות בהיתר לא מקרי מה"ב אך באמת ז"א דנהי אפילו מאן דפליג אר"ז וס"ל דיכול להקדיש הנגזל אפילו דלא הוי ברשותו מ"מ בזה פש ט בוודאי דאם הוי יאוש למאן דס"ל דיאוש כדי קנה נהי דהוי מה"ב הואיל ובא באיסורא לידו דבא לידו קודם יאוש מ"מ ל"ש דיטול במתנה ע"מ להחזיר דהא זה בוודאי חין שוב יכול הנגזל להקדישו ואפילו אם לא ירצה לזכות מ"מ היי כמו הפקר לכ"ע כמ"ש התוס' בב"ק דף קי"ו דהוי הפקר לכ"ע) דכיון דהו יאוש וא"כ לא שייך דהוי מתנה ע"מ להחזיר ומש"ה הוי שפיר מה"ב משא"כ דפריך וניקני ביאוש ושינוי רשות וא"כ חם לא הי' רוצה לקנות וא"כ לא מקרי שינוי רשות ויאוש כדי לא קנה וא"כ הוי שפיר בלא עבירה יכול לצאת במתנה ע"מ להחזיר דהא יכול לצאת במתנה ע''מ להחזיר דהא אם לא ירצה לקנות לגמרי ולא הוי שינוי רשות כמו נתינה בטעות ובע"כ ורב הא פליג על ר"י דיכול להקדיש אעפ"י שאינו ברשותו ורב הונא הוי תלמודי' דרב ומסתמא ס"ל כן ומתורץ שפיר וא"ח פסק כר"י דשוב חין יכול למכור דהוי אינו ברשותו וא"כ שפיר הוי מה"ב ולפ"ז מתורץ דהנה הרוקח כתב דלא יאמר ע"מ שתחזיר לי דא"כ אינו רשאי להקדישו וכל מתנה שאם הקדישו אינו מוקדש לא הוי מתנה. והנה הקשה דהא ברבא אמר לי' וי"ל משום דהנה עוד קשה לי האיך מהני אם החזיר לבתר דהקדיש הא הרא"ש הוכיח מהא דאמרינן לא תיקנו ליל קא משום דקנה אי"ל אקני' לי''ל והוכיח הרא"ש דצריך להחזיר ולהקנות בתורת קנין וא"כ לבתר דאקדים א"א להקנות אך לפמ"ש לעיל ה"פ דבאמת א"צ להקנות רק דה"פ דהא באמת הוי תנאי ומעשה בדבר אחד אך דהוי התנאי על דמים וא"כ א"א להתנות על דמים דהא א"א להקנות הדמים וא"כ הוי ממ"נ או דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד או דא"א לקיים התנאי ובזה מיושב קושיות הב"י הנ"ל דה פ דבאמת רבא ס"ל דה"פ דהתנאי הוי רק על דמים והוא לא ירצה דמים אח"כ וכמ"ש לעיל אך דאם יחזיר לו גוף החפץ ודמים נמי וא"כ מצו לפדותו שפיר אפשר דירצה אך זה דוקא אם נימא כפי הך לישנא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה וא"כ הוי התנאי רק על דמי ואעפ"כ אם לא ירצה לקבל הדמים אם לא יחזיר לו גוף החפץ ג"כ וא"כ אם יחזיר לו החפץ של הקדש ודמים נמי בודאי ירצה משא"כ הרוקח ס"ל להלכה כלישנא דנתינה בע"כ שמי' נתינה וא"כ ע"כ הוי הפי' דע"מ שיחזיר גוף האתרוג דהא אם כוונתו לדמי לא יחזור לו לגוף החפץ ומה שכוונתו בלב ע"ז הוי דברים שבלב ולא אזלינן בתרי' כלל רק לענין חזרה דהוי סתם או גוף החפץ א דמים זה הוי לפי' הך לשון ה"פ ולפרש דבריו שפיר אזלינן בתר דברים שבלב ומתורץ שפיר הרוקח ולפ"ז מיושב נמי קושיות הט"ז דהא באמת כי לא א"ל רק סתם ע"מ להחזיר אמרינן כוונתו נמי על שיחזיר לו אפילו לבתר הקדיש דאל"כ למה נותנו לו דכיון דא"א לצאת בו באתרוג אם לא יכול להקדיש משא"כ סתמא לא ירצה ליתן דיהא יכול להקדיש וע"ז לא הוי מן הסתם ניחא לי' ומיושב קושיות הט"ז ולפי"ז מיושב הרמב"ם הנ"ל משום דהנה לכאורה גבי שותפין קשה קושיות הט"ז דנימא דמן הסתם נותנו במתנה ע"מ להחזיר וא"ל דאינו רשאי להקדיש י"ל דבלא"ה רשאי השותפין להקדיש דהנה א' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אם אין בו חלוקה אין יכול לאוסרו משא"כ אם יש בו כדי חלוקה שפיר יכול לאוסרו דהא חלקו מצי לאסרו ואמר נן אין ברירה ודילמא שהיא של חבירו שאסרו עליו וא"כ בלא"ה מצי להקדיש אם זה קנה אתרוג וזה קנה אתרוג דהוי יש בו כדי חלוקה משא"כ אם זה קנה אתרוג וזה פירות אזי איני מצי להקדיש דהוי אין בו כדי חלוקה וכמי דאיתא בח"מ דבר שתשמישו שוה מקרי יש בו כדי חלוקה ומה שאין תשמישו שזה מקרי אין בו כדי חלוקה

הלכות ציצית פרק ראשון הלכה י"ד תלה החיטין בין שני כנפים מזו לזו וקשר כנף זה וכו' והנה הרב הכ"מ הקשה וז"ל ויש לדקדק דמשמע לכאורה דהוא מפרש רבא בחלה לחוטין בין שני כנפיים וכו' ובאמת הא משמע בש"ס להדיא דאין חילוק דהא מזה שמעינן דלרב קצצתו היינו עשייתו מדרב עמרם חסידא ושם הוי רק דעשה ככנף אחד ולא פרק וא"כ כיון דהרמב"ם פסק דלא אמרינן קציצתן היינו עשייתן אפילו ככנף אחד פסול וי"ל דה"פ דבאמת הרמב"ם פסק דלא בעינן (חלין) (קשירה) לשמה והנה הרב המ"מ אמר שם טעם וי"ל דהטעם דהרמב"ם דפירש כמ"ש התוס' דף מ"ב ע"א במנחות דא"צ לשמה דסתם הוי לשמה בציצית ואם הוי בפירוש שלא לשמה הוי באמת פסול והנה באמת כמ"ש התוס' ס"ל ג"ה להרמב''ם וא"כ להרמב"ם הוי הפי' דבעינן (תלי') (קשירה) ולשמה ורק סתמא לשמה הקשירה ותלי' כמו דלא פסלה מן העשוין כן הקשירה לשמה לא פסלה זה הטעם של הרמב"ם וקשירה ממילא לשמה וא"כ מ"ה בעי במן הסיסן הטעם משום בזוי מצוה וא"כ כתיב גדלים תעשה לך ואמרינן דבעינן טוי' לשמה אלמא דלשמואל מקרי תעשה אע"ג דעדיין מחוסר מעשה דשזירה וקשירה וא"כ כיון דזה מקרי תעשה בציצית שפיר לא מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי דגם זה מקרי העשוי בציצית ומשא"כ לרב דהוא אמר דוקא על הקשירה קאי תעשה וא"כ שפיר לא מקרי תעשה מה דמחוסר מעשה ופסול דוקא לרב משום ולא מן העשוי' ומשא"כ הרמב"ם דפסק כשמואל דבעינן טוי' לשמה ולא פסל זה רק דהוי כנף אחד ולא הוי כלל ארבע כנפות והתורה אמר' על ארבע כנפות או בהיטול למוטלת דהוי עבירה ובזה י"ל מה דהקשה התוס' בסוכה בדף ל"ג ע"א בד"ה והכא במיליף לולב מסוכה קא מיפלגי והא דא פליגי בעבר ולקטן והנה י"ל דבאמת הטעם דאמרינן דהוי ולא מן העשוי ומשני זה צריך לומר דהוי ולא מן העשוי במאי דבשעת מעשה היי מחוסר מעשה מקרי ולא מו העשוי ויש לומר דהנה אמרינן בדף ל"ז ע"ב דכל זמן דלא מטי י"ט לא מקרי להיות חל עליו לולב בפסול דכיון דעדיין לא הוי י"ט וא"כ אם אמרינן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי הוי ג"כ הפי' דלא חל מעולם וא"כ מ"ה מקרי ולא מן העשוי דהא צ"ל דלא הוי כלל שם לולב או שם סוכה דאל''כ הוי דיחוי רק דממ"נ דאמרינן לא נקרא עליו כלל מצוה והוי ממ"נ פסול אך לפ"ז קשה דהיכא דאין לולב אחר והוי מצוה ובמצוה לא הוי שם דיחוי דראוי לעשות כן ומצוה לעשות והוי כמו שעשה כן וא"כ היכא דל"ל לולב אחר והוי מצוה כן והוי כשר ולא הוי תעשה ולא מן העשוי ובשלמא בסוכה ממ"נ אם