איגרא רמה חלק א מא

בעינן ראוי ליטלם יחד ולענין זה אינו ראוי דהא אם הי' בא ליטלם יחד לא שרינן לי' לקצוץ דהא לא יהי' בעידנא ומקשה שפיר (וא"ל דאיירי דנטל מתחלה השלשה מינים והי' לו בעת ההוא עוד המין הרביעי ואח"כ נשבר מין הרביעי ונאבד ואח"כ קצץ המין הרביעי וא"כ בעת דנטל שלשה מינים הראשוני' ראוי לבילה ועכשיו ג"כ לאחר הקציצה ראוי לבילה ושפיר דאתי י"ל דא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה וא"כ בשעת נטילת מין רביעי אין ראוי לבילה דאם הוי צריך לטול בד קא השתא כל ארבע מינים וא"כ אין דוחה והוי מצוה הבאה בעבירה דהא לא הוי בעידנא אך הרמב"ם ס"ל כמו ירושלמי דהיכא דאין המצוה מסייע לא הוי מצוה הבאה בעבירה בו) וח"כ שפיר עשה הרי"ף שהביא סוג א זו ללמוד הימנה דבעינן שיהא ראוי שיטלם ביחד ודו"ק. עתה נבוא לבאר ג"כ דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל ונתרץ ג"כ מה דקשה א מאי ראי' יש לר''ה מר"י לענין עילת העוף דלמא בחמת יש חילוק בין טעה בדבר מצוה ועשה מצוה בין הינא דלח עשה מצוה עוד קושיא אחת קשה לי האיך שייך זה כלל לטעה בדבר מצוה דהאיך שייך מה שהוצאו לענין המצוה הא הי' יוכל לקיים המצוה לבלתי הוצאה זו וכן כתב המג"א בסימן ש''ח ס"ק נ"א אמנם נראה דבלא"ה קשה מאי פריך הש"ס מדאגבה וכו' הא קי"ל עקירה והנחה בחיוב בעינן וא"כ הא העקירה הי' בטעות דבר מצוה דהא קודם העקירה לא קיים מצוה נטילה וא"כ העקירה היא בפטור ושפיר מהני ומאי קפריך אמנם נראה כך דהנה אמרינן במסכת שבת בזורק מרשות לרשות ור''ה באמצע חייב דאמרינן קלוטה כמו שהונחה דמי לר"ע וחייב משום והכנסה והנה קי"ל בכל דוכתא פחות מג' כלבוד דמי וח"כ הכי קח קשיא דכשהגביה פחות מג' כבר קיים מצות נטילה והח"כ הוא עושה עקירה חדשה דהא עד עכשיו הי' כלבוד כמו דאמרינן אליבא דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמחשבינן כל פעם כעקירה חדשה ה"נ כן הוא לדידן הרי הוא עושה עקירה דעד עכשיו הי' לבוד ופריך שפיר והנה התוס' כתבו כי אמרינן לבוד דוקא היכא שהי' מונח בארץ והגבי' אמרינן פחות מג' כלבוד משא"כ בשבא מלמעלה למטה לא אמרינן כן וא"כ שפיר משני כשהפכו פי' שהי' צריך להפוך כדי לצאת בו וא"כ הרי העקירה הי' בטעות מצוה וג"כ עשה מצוה ע"י והרי הוא טעות בדבר מצוה לכ"ע ולא קשה דהא אח"כ הי' עקירה חדשה כשבא למעלה מג' ז"ח דהא כשבא למעלה מג' הי' ראש העליון למטה ולא שייך לבוד בלל ומשני שפיר ובהיות כן הכל ניחא מה שהקשה התוס' לאביי דסובר מצות צריכות כוונה ל"ק דהכי קא קשיא לי' הא הי' יכול לקיים המצוה בהגבהה ואמאי הוציאו זה אין שייכות להמצוה כלל ע"כ משני כשהפכו וא"כ העקירה הי' לצורך מצוה ולבוד נמי לא שייך כמבואר אמנם ר"ה לא סבר כן הי' לו הוכחה גמורה דלא בעינן שיעבד מצוה כלל דלתירץ רבא הדרא קושיא לדוכתא הא ך שייך ההוצאה להמצוה וקאמר שפיר לדברי ר' יוסי וכו' והנה הרמב"ם ז"ל ג"כ אינו סובר האי חילוקא שהזכרתי בשם התוס' ואינו סובר ג"כ תירוצא דרבא ע"כ מפרש כן והנה מקודם אכתוב דמסוגיא זו מוכח דלא כר"ת כי אם דיוצא בכ"א בפ"ע דאל"כ מאי פריך מדאגבה נפיק בי' דלמא מיירי שלא הי' לו כאן רק מין אחד לבד וא"כ לא נפיק ע"כ דיוצא בזה לחוד ושפיר פריך אמנם עדיין קשה דהא המג"א פסק דהלוך מחדר לחדר הוי הפסק וא"כ מאי קא קשיא דהא לא יצא דדילמא מיירי שכאן יש לו מין אחד וצריך להוליכו לחוץ כדי שלא יהי' הפסק הילוך מחדר לחדר אמנם בהיות כן שפיר מותר לו להוציאו כדי לעשות מצוה זו כמו שכתבתי לענין מכשירין דה"נ ק דמי להו דמצוה להוציאו ותיכף כשיבוא לחוץ יהא רוצה בעין זה בעצמו דהאי סי' אח"כ נוטל גם את שאר המינים נים וא"כ יהי' תיכף התחלת המצוה ומותר באמת מן הדין וח"כ הדר פריך שפיר דע"כ מיירי שכולן לפניו דאל"כ א"כ מותר ב לעשות כן לזה פירש הרמב"ם שהעביר אח"כ ד' אמות וא"כ מה שייכות זה להמצוה הלח הי' יכול להעביר בפחות מד' אמות אמנם ר' יוסי סובר הואיל ועכ''פ הוא טרוד בטרדה דמצוה ואע"ג דלא עשה מצוה וכמו שאמר ר"ה אבל הרמב''ם פסק דבעינן שיעשה מצוה ע"כ חייב דהא לא הי' צריך להמצוה רק להעבירו בפחות פחות מד' אמות וא"ש ודו"ק

הנה יש ראי' לסברא זו מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בשחט אימורי קרבנות לשם תמיד בשבת חייב והיינו אע"ג דטרוד במצוה מ"מ מיירי שכבר הקריב אימורי התמיד (בשבת) וא"כ בשבת אינו טרוד עוד ואם הקריב אימורי התמיד לשם קרבנות אחרים ג"כ חייב (ומטעם שלא לשמו (פיגול) מיירי כאן דע"י שלא לשמו בדיבור נפסל הקרבן) ולכאורה קשה הא עדיין לא הקריב התמיד וא"כ עשה עכ"פ מצוה דהא הקרבן כשר כשעשאו שלא לשמו וא"כ עשה ג"כ מצוה וטרוד בה אמנם לסברתי ניחא דמ"מ מה ששחט לשם קרבנות אחרים אינו שייך להמצוה כלל דהא הי' יכול לעשות המצוה בלתי האי מחשבה ע"כ לא הוי טרוד בדבר מצוה ודו"ק אמנם הכא ניחא במ"ש לעיל בדברי הקודמים שהקשיתי דלמא מ"ה פטור דהעקירה הי' בפטור דא"ל נמי מי הי' מכריחו לחשוב להוציאו לחוץ ז"א דלענין שבת אמחשבה לבדה לא מיחייב אבל לענין (שלא לשמו (פיגול) אדיבור חייב) י"ל שפיר כסברתי דמאי נימא הלא עדיין לא הקריב התמיד וא"כ הוא פוסק במצוה מ"מ מאי דמחשב לשם זבחים אחרים לאו שייכות להמצוה כלל ומש"ה חייב דהפיגול (או שלא לשמו) (אמחשבה) (אדיבור דפסול לקרבן מלעלות לבעלים דניהוי תמיד) ושפיר יש לו להתחייב על (מחשבתו) דיבור אשר אין להצורך למצוה כלל דעקימת שפתיו הוי מעשה

דף מ"ג כתב הרמב''ם פרק ז' דלולב דין ג' מצות לולב להנטל ביום ראשון של חג ואפילו בשבת. והקשה בס' כפות תמרים דהא הש"ס מקשה הא הוי טלטול בעלמא ומתרץ לר"א והנה הרמב"ם כתב דלא כר"א וי"ל משום דהנה התוס' כתבו בפסחים דף נ"ט אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי ל"ת הא לא הוי בעידנא דעקר נ"ת מקיים עשה ותירץ דשחטו על מחוסר כפורים וא"כ כי שחט אח"כ מקיים מ"ע למפרע יעש"ה והנה בשחיטה משמע דהוי מטעם דדחי ל"ת דרצה למילף מכאן ביבמות דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ודחי שם והנה מקרבנות כתבו התוס' דאיכא למדחי דעכ"פ הוי תדיר שיש בו בכל שנה ושנה והנה משמע דכיון דר"א מוקי במכשירין כמו במילה וח"כ למ"ד דבאמת אין מעכב ארבע מינין כי איכא לפנינו כל הארבעה מינים וא"כ שפיר מצי למצוא שיטול מקודם כל הג' מינים והנה במה שמותר בשחיטה דחי אפילו באמת למ"ד מקלקל חייב וא"כ בהתחלת השחיטה עדיין לא קיים מ"ע לגמרי דהא כ"ז דלא נגמר הוי עיכוב ואעפ"כ כיון דהוא מצוה דחי וא"כ כיון שנטלו בג' מינים ואך דבעי שיטול אח"כ עוד המין האחד וא"כ כיון דיקוץ עוד המין הארבע וממילא יצא מהשלשה מינים הראשונים ואע"ג דעדיין מעכב והוי כמו התחלת השחיטה ומש"ה שפיר יש לדחות אך באמת י"נ דהא לכתחלה בעינן בב"א שיטול ואף בדיעבד אינו מעכב ואנן בעינן ראוי לבילה וא"כ כיון דאין ראוי ליטול בב"א דאם יטול בב"א אין יכול לקוץ אך אם אמרינן הואיל ומקשה שם בפסחים הואיל וראוי לכיסוי דם צפור אם הוי בכאן יעש"ה והנה התוס' הקשו שם א"כ גם בשבת חזי לחולה שיש בו סכנה ותו' התוס' משום דלא שכיח וא"כ בכאן אם הוי הדין דחזי אח"כ וא"כ הואיל ודחוי שיטול אח"כ אזי שרי לקיץ מקודם והוי שפיר חזי לבילה אך למ"ד לא אמרינן הואיל ואנן פסקינן כמ"ד דאמרינן הואיל ל וא"כ שפיר קאי לשבת והרמב"ם מתרץ בזה דלא תיקשי אמאי לא גזרינן בזמן שב"ה קיים כמו בשופר וע"י תירץ דכיון דקרא קאי על שבת ג"כ וא"כ כיון דמפורש בקרא בשבת ומה דמפורש בקרא לא גזרינן וכמו דאיתא בב"מ בתוס' גבי ריבית ומייתי הטו"ז וזו ג"כ תירץ במילה דכיון דמפורש בקרא ובזמן שבה"מ אינו קיים הוי הפי' משום דלא בקיאין בקביעא דירחא ובאמת אינו רשאי לקצוץ כיון דמדרבנן לא שרי בהואיל דמדרבנן עכ"פ לא שרי בהואיל וכמו דאין אופין מיו"ט לחול מדרבנן עכ"פ והנה באמת י"ל דמ"ה אמרינן דבעינן דיהא מונח דוקא קא לפניו כי היכי דנהוי ראוי ליטול בב"א ובזה י"ל הרמב"ם דכתב גבי ענבים מרובין מעליו לקטן אחד א' די"ל דהנה באמת כיון דהוי רק איסור דרבנן ולא שייך פסיק רישי' לחד דעה במידי דרבנן ועוד דהוי רק לאכילה אסור מדרבנן דהא אפילו מלאכה גמורה שרי לאכילה לצורך רק דאסור מדרבנן וכמו דאיתא בקצירה דכיון דהוי לצורך ימים מרובים ודלמא יעשה לצורך חול וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן ולא שייך גזרה אך דהא גבי מכשירין הוי הדין דאין מורין כן דלמא יעשה היכא דאפשר לעשות מעיו"ט ה"נ דלמא יעשה היכא דלא יוצרך לולב אך ממ"נ אם לא יוצרך ללולב לא הוי כלל מלאכה לא שייך פסיק רישי' וליכא מלאכה (וע' לקמן ד"ה ואו י"ל) אך דהחשש דלמא יצרך באמת אך דיש חשש דיש עוד דאין צריך ליטול רק ענב אחד (וא"כ הוי מרבה במלאכה דהא אין יצרך ליטול רק ענב אחד וכמו דאיתא במנחות) לא שייך דלא הוי מלאכה דהא באמת יצרך לאחד וא"כ יכול לעשות בהיתר אכילה מן התורה דכיון דבאמת יצרך והוא יאכל אך באמת מכאן דשנים או יותר וזה א"צ ולא שייך דלא עביד מלאכה דהא א"צ דהא באמת צריך עכ"פ לעשות מלאכה גם על שני רק השני הוי בהיתר וא"כ ע"ז שפיר שייך גזירה ובאמת דכיון דמצי לעשות בהיתר לא דחי אך אם עשה אחד ואחד וא"כ קודם גמר השני עדיין לא הוי פסיק רישי' ולא עשה מלאכה כלל דכל כמה דלא נצרך לא הוי כלל מלאכה דכיון דא"צ כלל להך הדס ולא חשוב כלל מלאכה וא"ש הרמב"ם הנ"ל

והנה אפילו אם נימא דהוי הטעם דלא מיקרי מסיק רישי' דכיון דלא צריך לזה דיש לו כשר ובאמת אם כוונתו לאכילה והוי דכוונתו בשביל חול אך עכ"פ לא כוונתו לתקן ללולב וא"כ הוי אין כוונתו למלאכה רק דהוי פסיק רישי' וא"כ אם יש לו הדס כשר לא מיקרי פסיק רישי' והנה הסוגיא דמוקי דוקא דיש לו אחר קאי לע"ד דלא אמרינן הואיל וא"כ הוי באמת לא דחה מכח כל הראוי לבילה ומשא"כ הרמב"ם דפסק כמ"ד דאמרינן הואיל וא"ש הרמב"ם דכתב וליקט אחד אחד ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל

ואו י"ל דבאמת מ"ה לא מוקי בשבת לענין זה דס"ל כהך ברייתא דבעינן דוקא ביחד ונמצא אם אמרינן דמדרבנן אסור לקוץ (וכמ"ש התוס' דגבי שופר גזרינן משום דאית בי' מלאכה ה"נ גזרינן שמא יעבירנו) וא"כ הנה אם אמרינן דמדרבנן אסור לקוץ מן המחובר לצורך אכילה רק דהגזירה דלמא יקוץ יותר מכדי צרכו זה אינו מספיק למ"ד מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אך דיהא דוקא לצורך קצת ומצוה חשוב צורך קצת כמו לב"ה בלולב אך עוד יש טעם בתוס' דביצה דלמא יהא יקוץ מה דאינו ראוי לאכילה ובכאן הוי נמי ג"כ זה הטעם אך דכיון דאמרינן דבאמת דחי רק מדרבנן וא"כ לא שייך גזירה אך זה שייך דלמא יהא אחד שאינו ראוי לאכילה ואחד שראוי לאכילה וא"כ אם יקוץ בבת אחת יהי' איסור דהא כיון דיכול לקיימו שניהם דיהא יקוץ אותו שאינו ראוי לאכילה מקודם ועדיין לא מוכשר למצוה וא"כ לא הוי מלאכה עדיין ואח"כ לאכילה שרי ואפילו הוי מצי לעשות מעיו"ט שרי אוכל נפש והשתא דעשה בב"א שפיר הוי איסור דכיון דהי' יכול לעשות בהיתר אך אם לקח כל אחד ואחד בפני עצמו וא"כ ממ"נ ליכא איסור אם ילקוט של אינו ראוי לאכילה מקודם ועדיין לא נגמר מלאכה ושרי אח"כ