איגרא רמה חלק א מ

הואיל דאזלינן בתר מעשה ונמצא למאן דס"ל דאזלינן בתר מחשבתו לא אמרינן באמת הואיל ואי צריך לתירוץ של התוס' דחולה שיב"ס ל"ש ובדבר דל"ש ל"א הואיל וא"כ לפי"ז באם כוונתו לדבר מצוה וא"כ שפר קשה דנימא הואיל דראוי לחולה שיש בו סכנה וא"ל דאזלינן בתר מחשבתו קשה הא בכאן הוי מחשבתו לדבר מצוה ומעשה נמי הוי אם הי' חולה שיב"ס וא"כ מש"ה פטור משא"כ בש"ס מקשה שפיר מה שמביא שם התי, וא"ל דלמא הוי אונס דח"כ מאי פריך אי ר"ח אמאי פטור דהא ר"א ס"ל דאמרינן הואיל גבי כיצד מפרישין חלה בטמאה בי"ט אלמא דלא אזלינין בתר מחשבתו רק בתר מעשיו וע"כ צ"ל דהא דלא אמרינן הואיל וראוי לחולה חיש בו סכנה משום דלא שכיח ופריך שפיר לר"א ומתורץ קושיות התוס' וכן בזה הטעם הוי להרמב"ם דפסק גבי נמצאת טריפה דפטר ומה דפסק דאופה מיו"ט לחול פטור הוי הטעם משום דאמרינן מתוך הואיל דראוי לאכילה וכמ"ש בס' המב"ט יע"ש היטב ונמצא דהרמב"ם ס"ל דבעינן דוקא עשה מצוה וכמ"ש ג"כ הלח"מ יע"ש היטב והנה בספר כפות תמרים הקשה דלפי סברת הרמב"ם דאפילו אם כבר מל של שבת מ"מ פטור הואיל דמקודם שעשה המצוה הי' טרוד וא"כ לפטור אפיל אם כבר יצא בהלולב אך לפמ"ש דבאמת שיטת הרמב"ם דבעינן דוקא עשה מצוה ל"ק משום דהא עכ"פ אם כבר יצא לא עשה השתא מצוה והרמב"ם כתב רק אם השני הי' של ע"ש ואם השני הי' של אחר השבת ע"ז לא קאי דכבר מל של שבת יע"ש בכ"מ ובל''מ. אך דיש להקשות מאי פריך הש"ס והא מכי אגבהה נפיק דהא חייב דגבי עקירה אמרינן עקירה צורך הנחה ופירש הרא''ה דכיוון דהחיוב התא על עקירה ג"כ דאי לאו דהי' עקירה לא הי' חייב נמצא דגם עקירה גורם החיוב וא"כ גם בכאן עכ"פ על עקירה פטור משים דבשעת עבירה הי' חשב לעשות מצוה. אך י"ל דלק"מ משום דבאמת אע"ג דקיי"ל דכל חייבי שוגגין בעינן שיהי' שוגגין מתחלתן ועד סופן מ"מ אם הוי ידע דאסור מכח חצי שיעור ולא ידע דאסור במלקות כמו שיעור שלם דהיינו שסבר שאין חייב אם זרק רק שמונה והוי סבר דארבעה הוי רק חצי שיעור דחייב וא"כ הא הטעם דטעה בדבר מצוה דלא הוי שוגג אבל מעולם עכ"פ הוי שוגג על עקירה והנחה דהיינו שיעור שלם והוי טעות ולא שוגג רק בחצי שיעור ואם הוי בתחלתו מזיד על כל שיעור חזי בוודאי פטור ועוד דמצינו דאם העלה שרץ חייב לחד דעה והעלם מקדש פטור והעלם זה וזה בידו אמרינן מאי דהוי עיקר שוגג חזינן אם העלם שרץ חייב ואם לאו פטור רק דהש"ס מקשה כלום פריש בשביל שרץ רק בשביל מקדש וכו' אבל בכאן דהוי עיקר השוגג דהא עקירה והנחה בוודאי לא הוי מצוה וח"כ מ"ה חייב אך לפי"ז בכאן תקשי דהא אפילו אם מהגבהה מכבר יצא עכ"פ תקשי קושיות ות הכפות תמרים דהא הוי טרוד מקודם שעשה מצוה וכס' הרמב"ם גבי מילה משום דמקודם טרוד לעשות מצוה וא"ל דעכ"פ לא עשה מצוה דהא עכ"פ עשה מצוה בעקירה וטרוד הוי כיון דהוי מקודם מכבר טרוד במצוה וכס' הרמב"ם הנ"ל ועשה מצוה ולא מצרף עקירה ולא הוי חייב אך באמת בזה ל"ק משום דהאיך שייך דהוי מקודם שעשה מצוה טרוד בדבר מצוה דהא מעולם לא חשוב טעה בדבר מצוה דהוי בשום פעם משום דהא מעולם לא משכחת לעשות הוצאה בדבר מצוה משו' דמיד שהגביה יצא והוי נעש' מצוה ולא משכח' דהוי טעה בדבר מצוה אך לבתר דתירוץ דאם הפכוהו או בכלי וא"כ כיון דמשכחת קידם שיצא דהוי טרוד דמשכחת פעם א' אם אפכיהו או בכלי וא"כ אפי' לא הי' בכלי ולא הפכיהו לא חייב ופטור ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל והנה הטעם של הרמב"ם י"ל משום דהוי כמו דאיתא במסכת ביצה הואיל וקודם טיבול שרי וח"כ לאחר טיבול נמי וא"כ הואיל דפטור מקודם דעשה מצוה כטור לאח כ נמי

והנה י"ל עוד טעם של הרמב"ם משום דהוי הדין דאם מל קודם הזמן נמי בדיעבד יצא ומקרי עשה מצוה ויע"ש במסכת יבמות בדף ב'בתו' גבי נדה יע"ש היטב. והנה עוד יש ליתן טעם דאם מל של אחר השבת בשבת ועל מקודם של שבת דפטור אע"ג דלא עשה מצוה משום דבאמת הוי מקלקל רק דתיקון מצוה והא באמת צריך להטיף דם ברית וא"כ לא הוי התיקון רק התיכת בשר בעלמא וא"כ יש לפטור מכח מתעסק רק דבחובל חייב מתעסק וכאן אין כוונתו על דם והוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דשרי אך דבאמת הא כוונתו הי' לדם דכבר דהוא של שבת ולדבר מצוה לא מיקרי מלאכה

גמרא אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו וכו' הרמב"ם לא מייתי כלל תירץ הש"ס כשהפכו או התירוץ הב' רק כותב המתניתין סתמא והוא תמי' דהנה הר"י רוצה להכריע דהיכא דעביד מעשה פסקינן דאין מצות צריכות כוונה כגון במצה והנה ה"נ בלולב דעביד מעשה דאין צריך כוונה וא"כ קשה קושיות הש"ס הא מדאגבה נפק בו ע"כ צ"ל כתירוץ הש"ס וקשה על הרמב"ם שלא זכר מזה כלום תו קשה קושיות התוס' על הב"י שסובר מצות צריכות כוונה אמאי מתרץ גם הוא קושיות הש"ס הא לדידי' לא קשה מידי תו קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב דין המתניתין וכתב שהוציאו לר"ה והעבירו ד' אמות הנה הוא תמי' ל"ל שהציאו ד' אמות כיון שהוציאו לר"ה אע"פ שלא העבירו ד' אמות נמי חייב בכל מקום לתרץ זה אתרץ מקודם דברי הרמב"ם בסוגיא דף מ"ג גם שם תמה הכפות תמרים על הרמב"ם ז"ל שהוא הביא הלימוד ביום אפילו בשבת וא"כ הפירוש לענין מכשירין ובאמת אינו כן לדידן תו תמה אני על האלפסי שהעתיק כל הסוגיא הנ"ל ומאי בעי בזה הלא אין דרכו להביא רק מה דנ"מ לדידן ואנן לא נטלינן אף אם חל יום ראשון להיות בשבת ולענין מה ידחו המכשירין את שבת לתרץ כל זה נראה לי כן והנה לכאורה הקשתי כן דאמרינן במסכת עירובין דף ק"ב פ"ב קושרין נימא במקדש אבל לא לכתחילה ואמרינן שם הא ר"א והא רבנן פי' רש"י האי תנא בחדא סבר כר"א ובחדא כרבנן פי' דמכשירין אשר הי' אפשר לעשותן מאתמול לא דחי שבת משא"כ נימא נפסק בשבת שפיר דחה שבת וא"כ קשה אמאי אמר הש"ס הכא כמאן כר"א דלמא כרבנן ומיירי נמי שהי' לו מאתמול לולב ונשבר דלא הי' אפשר מאתמול כמו בנימא התם ונ"ל לתרץ דהנה לכאורה בלא"ה קשה על האי חילוק דהא אמרינן במסכת שבת דאם נשפכו חמין ג"כ אין דוחה שבת אע"ג דהיא דומיא דנימא אבל שורש נראה לי כן דבמכשירין יש תרי טעמי לגרעותא הטעם הא' דהי' יכול לעשותם מאתמול לזה מהני שפיר טעם הנ"ל אמנם התוס' ביבמות כתבו עוד טעם והיינו מפני שעדיין אין מקיים המצוה פי' ולא הוי בעידנא דבעידנא דמעקר לאו עדיין לא מקיים עשה אמנם התוס' בפסחים מקשים האיך דחי עשה דפסח לעשה דהשלמה הא בעינן בעידנא ותירצו דאכילה אינו מעכב רק בעינן שיהא ראוי לאכילה וא"כ תיכף שישחטו מקיים העשה דפסח דמיירי שכבר שחטו עליו ועכשיו תיכף הוא ראוי לאכילה והרי הוא כמקיים העשה והנה השאגת ארי' כתב דלא בעינן שיגמר כל העשה רק בהתחלה לחוד נמי מקרי בעידנא דנא כיון שבהתחלה היא בעידנא (שוב מצאתי כן בנ"י במס' ב"מ בחם הר"נ בר"פ אלו מציאות גבי אין עשה דוחה את ל"ת ועשה) ונ"ל ראי' לזה משחיטה שדוחה שבת אע"ג דעיקר המצוה אינה נגמרת רק לבסוף ותיכף כשמתחיל לשחוט הוא עביד עבירה דקלקל בחבורה אסור ע"כ הוא ל ועתה הוא מתחיל המצוה נמי מהני ובהיות כן א"ש בנימא גם לטעם השני שכתבתי דהנה קי"ל השיר מעכב הקרבן (והנה לדעת הרמב"ם דס"ל דכלי שר אין מעכב קרבן מ"מ י"ל עפ"י מ"ש התוס' בפסחים בדף כ"ט פ"ט דהוי הואיל וכבר דחה שחיטה שבת דוחה ג"כ מה דאפשר לעשות מאתמול) והיינו הנסכים וא"כ י"ל דמיירי דכבר הקריבו הנסכים אמנם יהי' פסולין בלתי שיר וא"כ תיכף כשיתקנו כלי השיר לח יפסלו הנסכים וא"כ ע"י התיקון כבר הי' התחלת המצוה דהיינו הנסכים והוי שפיר בעידנא כמו שכתבו התוס' לענין פסח וא"ש בנימא משא"כ בשאר דוכתא אמנם מ"מ קשה דהא הר"ת פוסק דארבע מינים שבלולב מעכבין זא"ז אמנם א"צ ליטלם בב"א ובהיות כן ר"ל גם כאן דכבר נטל שלשה המינין וא"כ אם לא יקצוץ אח"כ מין הרביעי אזי לא עשה שום מצוה בשלשה הראשונים עדיין משא"כ עתה כשהוא קוצץ את המין הרביעי א"כ כבר התחיל במצוה בשלש הראשונות רק שלא גמר עד שט ל מן הרביעי אבל התחלת יהי' עכ"פ וא"כ תו הדרא קושיא לדוכתא הא דמי ממש לנימא ורבנן מודו

אמנם נראה לתרץ עפ"י דברי התוס' מסכת מנחות דף כ"ז שכתבו כמו שביו"ט שני אדם יוצא בשאול ה"נ אין הארבע מינין מעכבין זא"ז ואף במקדש דמדאורייתא טעון נטלה כל ז' מ"מ אין מעכבין זה את זה. ובהיות כן הכי קא מקשה הש"ס דאמרה הברייתא הראשון אין דוחה אלא י"ט ראשון ולא שאר ימים וקשה שפיר שאר ימים ל"ל מיעוט כלל דהא שאר ימים לא שייך לומר כן דע"י קציצת מין הרביעי כבר עשה התחלת המצוה בלא"ה נמי עשה מצוה דהא אינם מעכבין זא"ז וא"ל לפ"ז מאי פריך לקמן ורבנן האי ביום מאי עביד בי' הא איצטריך ביום אפילו בשבת על יום ראשון וכמבואר י"ל דהקושיא הוא לרבנן התם בנימא או דהקושיא היא לר"י דסובר דבעינן אגוד והיינו הג' מינים בעי אגוד והאתרוג דודאי לית מאן דחש לאגדו עם השלשה מינין מ"מ עכ"פ צריך ליטלם יחד ולפ"ז גם בראשון לא שייך לומר שכבר נטל מן א' ופריך שפיר ועכשיו יתבארו ג"כ דברי הרמב"ם דנקט בלשונו ביום לענין נטילת לולב והוא ללא צורך דהנה בש"ס אמרינן יו"ט הראשון דאית לי' עיקר גם בגבולין לא גזרו והקשה התוס' דא"כ מ"ט דשופר דגזרו ונראה לי כך דהנה התוס' כתבו אע"ג שיש כח ביד חכמים לאסור מה שהתירה התירה אבל לא מה שהתירה התורה בפירוש וא"כ ניחא דהא במקדש כתיב שבעת ימים וא"כ הרי יום אחד שבת ואפ"ה נכתב בתורה שבעת ימים וא"כ איך יש להם כח להחמיר אמנם ז"א דהא נוכל לומר פירוש הפסיק ביו"ט הראשון שחל להיות בשבת דיש לו מעלה יתירה דאיתא גם בגבולין ואע"ג דבאמת מן התורה מותר כל שבעה דהא לאו מלאכה מ"מ לא נכתב ההיתר בפירוש דהא נוכל לו' כנ"ל שפיר גזרו רבנן בשאר ימים משא"כ (חסר א"ת) גם ביום הא' גזרו דהא נוכל לומר דמיירי קרא בחל ר"ה בחול ושפיר גזרו חכמים ודו"ק. (ובזה מיושב קושית התוס' והר"ן משופר דלא דחי בגבולין והנה המאיר תי' משום דהוי שם רק מן התורה חדא או ב' והשלישי מדרבנן והרשב"א הקשה שפסק הלכה הוי שלשה מן התורה ומיושב עפ"י הא דלעיל ולר"י או לר"א במכשירין ס"ל דהשלישי אינו מן התורה והוי כתירוץ בעל המאור הנ"ל). ובהיות כן ניחא דהנה לכאורה עדיין קשה דהא קרא דשבעת הימים לא נכתב רק במקדש וא"כ בגבולין מא"ל אמאי לא גזרו כשהי' ב"ה קיים עכ"פ בגבולין לתרץ זה כתב הרמב"ם ז"ל דהא באמת יש לן קרא ביום אפילו בשבת ובאמת אצטריך לן קרא זה לענין מכשירין ביום הראשון כשכבר נטל ג' מינין וכמ"ש לעיל סוף כל דבר נכתב בפירוש בתורה להיתר ע"כ לא יוכל רבנן לגזור ומש"ה נקט הרמב"ם ביום לענין נטיל' דמש"ה לא גזרו רבנן ולפמ"ש יבוארו ג"כ דברי האלפס על נכון דהנה הכפות תמרים הוכיח מן הש"ס דלכתחלה בעינן שיטלם יחד והנה לשון הרמב"ם ובלבד שיהא הכל לפניו ופירשו בו שלא יפסיק ע' באורח חיים סי' תרנ"א ס' י"ב כך פירש המג"א ולי נראה פירוש הדבר כן דהנה לענין בילה אמרינן בש"ס כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו אבל אם אין ראוי לבילה בילה מעכבתו ולפ"ז כך פירושו דבעינן שיהי' הכל לפניו דאז ראוי לבילה דראוי ליטלם ביחד מש"ה יוצא בדיעבד כשנטלה זא"ז משא"כ כשאינם לפניו דאין ראוי ליקח ביחד גם דיעבד לא מהני ובהיות כן בלא"ה מקשה הש"ס שפיר האי ביום מאי עביד בי' וא"ל היכא שכבר נטל א' ז"א דא"כ מאי נימא דע' עין הרביעי כבר התחיל במצוה מקודם ז"א דהא בעינן