איגרא רמה חלק א לט

אינו רק בצמר רחלים וא"כ ה"נ אימעוט דכיון דאם יש בו כשיעור צריך ליתן שיהא שוה פרוטה וכאן לא משכחת שיהא בו כשיעור ומ"ה פטור דצריך דיהא משכחת כשיעור הנה הא בלולב א"ש דבלולב דכיון דאי אפשר לאכול והוי בדרך הנאתו שאר שימש וזה אפשר כוונת התוס' דכאן דבלולב הוי דרך דין ממון ולאו דוקא דין ממון רק שאר הנאות:

ק והנה באמת אם תרומה טמאה אסורה בשאר הנאות דילפינן משני תרומות שפיר תיקשי אך אם אמרינן כתירץ השני בשבת דאימעיט אבל אתה מבעיר וא"כ שרי בשאר הנאות ג"כ וא"כ לא הוי צורך גבוה אך דמוכח דאינו כן דא"כ תיקשי אמאי לא יוצא בטבל אך אם אמרינן דמש"ה אינו יוצא בטבל משום דלא אמרינן דהוי כמו דנתרצה דהוי כמו יאוש שלא מדעת ויאוש שלא מדעת הוי לפסק הלכה דלא הוי יאוש דהוי מיע"ל קג"מ או דלא ס"ל כת' י"נ בב"ב דאמר דאם הוי מכירה הוי קנין פירות כקנין הגוף וא"כ הוי טעמא של ר"י משום דס"ל כאבא שאול ובעינן שפיר דין ממון והרמב"ם פסק דלא כאבא שאול ומ"ה חייב במעשר שני בחלה ולפ"ז מיושב גם הא דהקשה הלח"מ על הרמב"ם דכתב דהדר נמי לא פסול רק ביום א' ולפ"ז מאי מקשה לרב דאמר אין זה הדר מהא דר' חנינא טבול ונפיק בי' בשלמא מתניתין לר"ח ל"ק הא ביו"ט ראשון הא ביו"ט שני אך לרב קשה ולפי שיטת הרמב"ם ג"כ הוי הדר רק ביום ראשון וי"ל משים דהנה לכאורה קשה אם חסר פסול משום דלא הוי הדר וא"כ אמאי נקט דמאי ומשמע הא טבל פסול והוי משום שותפות ת"ל ואם הוי חסר הא לא שייך הדר וא"כ לא שייך למיפסל וכמ"ש הב"י דאם הגף נחסר מחבר דנ"ש דלא הוי הדר ובודאי זה הסברא בלא ס' הב"י הנ"ל דכיון דהשתא לא נראה חסר ולא הוי הדר וא"ל דהוי הטעם דנחסר משיעור דהנה אם נימא דהטעם משום דלא הוי גמר פרי וכאן הא וגמר באמת הפרי ובשביל הדר נמי לא שייך דכיון דאין נראה החסרון וע"כ צ"ל כמ"ש הרמב"ן דאיירי דמאי בתרומה טמאה של דמאי וא"כ הוי הפסול אם נימא דהוי הטעם משום דלא הוי דין אכילה קשה וא"כ קשה מברייתא דעיסות של מעשר שני פטור מחלה וא"ל מכח דכתיב עריסותיכם תרי זימנין הא כתבו התוס' דזה הוי רק דיחוי בעלמא דהא לא מיותר דבעינן למעט הקדש ונכרי וא"כ ע"כ צ"ל דהוי הטעם מכח דין ממון דאם הוי משום אכילה וא"כ ע"כ הוי בתרומה שמאה ע"כ הוי אין בו דין ממון רק של גבוה משולחן גבוה קא זכו וא"כ האיך משכחת תרומה טמאה להפריש אפילו אם הי' לו שעת הכושר וע"כ הוי כס' הרמב''ן דה"פ דמאי תרומה טמאה וא"כ פסול משום כתותי מכתת שיעורי' או משום דין אכילה וא"כ קשה כיון דמוכרח דה"פ דין ממון וא"כ קשה דכיון דמוכרח דהוי בעינן דין ממון וא''כ אמאי יוצא בדמאי דמאכילין לעניים דמאי עדיין לא הוי דין ממון דכי] דאין יכול למוכרו לעניים דכיון דע"כ איירי בתרומה טמאה ולא הוי דין ממין וא"כ אם מפקר נכסי' והוי חזי' לי' הך עכ"פ אין רשאי למכרו אלא ע"כ צ"ל דאיירי ביו"ט שני וא"כ בשביל להם דלא הוי דין ממון לא פסול ביו"ט שני ומשום כתותי מכתת שעורי' פסול ביו"ט שני וא"כ הא דנקט דיוצא בדמאי איירי ביו"ט שני וא"כ ע"כ חסר פסול ביו"ט שני חסר דכיון דהמשנה איירי דוקא ביו"ט שני וע"ז משני דרב איירי בעכברים ובעכברים הוי הטעם דאין הדר על יו"ט שני וחסר לא הוי פסיל משום הדר רק משום ולקחתם נתינה תמה ומ"ה פסול אתרוג משום טבל דהוי משום שותפות. ומתורץ שפיר קושיות הלח"מ על הרמב"ם הנ"ל דהנה באמת אם אמר נן דין ממון ומאן דא"ל דין ממון ס"ל גמי דין אכילה והוי הטעם בכל צרכי הנאה דהיינו למכור ולקדש בו את האשה וכמ"ש בס' כפות תמרים וא"כ בדמאי הא לא מצי למכור לעניים דהא אין מאכילין רק בתורת צדקה וכן אי מפקיר נכסים הוי מצי לאכול בתורת צדקה וטבל של דמחי שפיר יוצא בדמאי משום דין אכילה שפיר שייך בי' דין אכילה לעניים וכן דין ממון לא שייך בי' דעכ"פ הוי ממון של כהנים כמו דישראל יוצא בתרומה

דף מ"ב ע"א והא מדאגבה נפיק אמר אביי כשהפכו ורבא אמר כגון שלקחו בכלי והאמר רבא לקיחה ע"י כלי ה"מ וכו' תוס' ד"ה אמר אביי כשהפכו מדאיצטרך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אין צריכות כוונה ותימא כו' וכן התוס' יו"ט הקשה על הראב"ד וכן על הפירוש משניות להרמב"ם דכתב כגון שהפכו או ע"י כלי והא הוא ס"ל דמצות צריכות כוונה וי"ל דהנה עוד הקשה הספר אלי' רבה אמאי לא מוקי כגון שנטל האתרוג והלולב ביד אחד או כגון שנטל הלולב בשמאל ואתרוג בימין וי"ל משים דהנה הקשה בספר כפות חמרים מה מקשה והא לקיחה ע"י ד"א והא ה"מ שנטל בשפת הדופן ואבל אם נטל תחת או ע"י הכלי בלולב לא דרך בית יד הוי חציצה ומה פריך דלמא הכי הוי וכן הקשה בס' ט"ז לא"ח וי"ל משום דהנה הך ק' דה"פ דהנה הר"ן כתב ואין חייב על הכלי דבטל הכלי כמו דהדין המוציא פחות מכשיעור פטור על הכלי אך דא"כ הא הראב"ד כתב בהלכות שבת דאין פטור על הכלי רק אם ס"ל לתאנים דצריך לכלי יע"ש וא"כ לס' הראב"ד ואמאי אין חייב על הכלי אך דבאמת הא בכאן עדיין לא בירך והלך ללמוד הברכה והנה הא צריך לברך קודם נטילה וא"כ צריך ליטול דוקא בכלי חי נשאה דאל"כ לא הוי עובר לעשי' וא"כ צריך דוקא לכלי והוי כמו שעתה ומש"ה בטל הכלי אגבן אך (הר"ן פי') ר"ח כגון שאיפך שנטל האתרוג בימין ואח"כ הלולב בשמאל ולא איפך דרך גדולתו וכמ"ש האלי' רבה שאין רשאי להפוך דרך גדולתן וא"כ עדיין יכול להפך האתרוג לימין וא''כ א''צ לכלי אך באמת זה אינו יוצא הוי רק מדרבנן דמדאורייתא לא קפדינן והמצוה שיברך קודם עשיית המצוה מדאורייתא וא"כ עדיין צריך לכלי וא"כ מקשה שפיר והא רבא לקיחה פ"י ד"א וא"כ הוי רק משום חציצה וחציצה הא כתב הלח"מ דהוי רק מדרבנן וא"כ עדיין חייב על כלי וא"ל דצריך לכלי משום קודם הברכה הא יכול לאיפוך וא"ל דמן התורה דהא השתא נמי מן התורה יצא דלקיחה ע"י ד"א הוי שמי' לקיחה רק חציצה הוי רק מדרבנן ומש"ה מקשה שפיר ומשני ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא יצא מן התורה ומתורץ שפיר' אך לשטת הרמב"ם קשה דלא בעי דוקא דיצרך לכלי אך י"ל משום דהנה לכאורה קשה מאי פריך והא מכי אגבה נפיק והא הדין דבעי עקירה והנה הדין איתא בכתובות שם בחידושי רא"ה דמ"ה פטור לכ"ע בדמים בעקירה דכיון דעקירה צריך למלאכה דבלא עקירה לא מחייב ומ"ה עכ"פ דכיון דמצוה עביד עכ"פ בעקירה ובעינן שיהא תחילתן וסופן שגגה הא הוי תחלת זדון או סוף זדון פטור והנה כיון דמצוה קא עביד והוי כמו אונס וא"כ מש"ה פטור וי"ל משום דהנה באמת י"ל דלכאורה צריך ליתן טעם האיך שייך לומר דמצוה קא עביד הא לא ע"י המצוה צריך לעשות חיוב המלאכה וכן איתא באורח חיים סימן ש"ח בהלכות שבת סימן ש"ח סעיף נ"א ס"ק ע"ח דאטו אם יתלה בדבר מצוה וכו' אך י"ל דבאמת הפי' בעקירה הוי מצוה ובלתי עקירה הא א"א לעשות מצוה אך דבאמת הא איתא דאם זרק מר"ה לר"ה דרך רה"י בפחות מג' טפחים לארץ וא"כ היי חייב שתיים דהא הוי כמי שמונח בארץ ואח"כ עקר משם וחייב וכמו למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמיא וא"כ ה"פ מכי אגבהה קודם שהוי ג' טפחים וא"כ הא הוי כמו שבתוך ג' טפחים הוי עקירה מחדש לאחר שיצא מתוך ג' טפחים וא"כ כבר יצא ידי אתרוג ולולב והכי מקשה וא"כ עדיין לא יצא ידי מצוה והנה רבא פליג שם וסובר דבעי עכ"פ הנחה ע"ג משהו. והנה התוס' כתבי בעירובין שם דרבא מודה דתוך ג' טפחים הוי כלבוד והוי כמו שמונח רק האילונן אם בא למעלה מג' לתוך ג' אזי לא אמרינן דהוי כמונח ע"ג קרקע אך אם בא מארץ לתוך ג' אזי הוי כמי שמונח וא"כ בכאן מקשה לכ"ע שפיר אפינו לרבא דהא בא מן הארץ ושפיר הוי כמונח ע"ג קרקע ושפיר חשיב עקירה חדשה וע"ז משני כשהפכו ר"ל דהוי לולב למטה מדרך גדולתן וצריך להפך וא"כ הא הדין דלולב בעי ג' טפח ם וא"כ אם הגביהה מן הארץ משהו והוי למעלה מג' טפחים סופו וא"כ כי מהפך לתוך ג' והוא בא מלמעלה לג' והוי לאו כמונח ע"ג הארץ וא"כ לא הוי עקירה עד לאחר ג' וא"כ שפיר הוי עקירה לצורך המצוה ושפיר פטור ומש"ה לא משני רק כשהפכו דרך גדולתן ולא משני בלולב דצריך ימין ונטל בשמאל או שנטל ביד אחת ושפיר מתורץ וא"כ מ"ה לא שייך לומר דלא כיון ומה הוי דלא כיוון דכיון דאם רצה לצאת הוי יצא בזה תוך ג' וא"כ אינו מגיע למצוה ומ"ה יש לחייב ופריך שפיר אפילו למ"ד מצות צריכות כוונה ורבא ס"ל דנטלו בכלי והכלי הוי גבוה שלשה טפחים כמו לולב וא"כ אם יטול דרך פי' וצריך להגביה שלשה טפחים וע"י הכלי אינו יוצאת ומתורץ שפיר התיו"ט והפירוש המשניות להרמב"ם הנ"ל אך זה דוקא למ"ד דהוי פטור מכח עשה מצוה וא"כ שפיר קשה דהא לא שייך למצוה אך אם אמרינן אע"ג דלא עשה מצוה הוי משום טרדא וא"כ ל"ק דהא המצוה אינו בא ע"י מה שעבר החיוב מלאכה דא"צ הא שיבוא ע"י מצוה החיוב מלאכה רק שטרוד עכ"פ בענין מצוה ומש"ה ל"ק והא מכי אגבה נפיק דבאמת בעינן כוונה ומש"ה אמר לקמן דס"ל לר"י אפלו לא עשה המצוה נמי פטור ול"ק מכי אגבהה דבעינן כוונה ובזה מיושב קושיות הכפות תמרים דמנ"ל דס"ל אפילו לא עשה מצוה דלמא ס"ל דוקא דעשה מצוה ואך בשביל הקושיא הנ"ל והא מכי אגבה נפיק ולא רצה לתרץ בשהפכו או דרך כלי ומש"ה ס"ל דא"צ דוקא שיצא המצוה ובזה מתורץ הרמב"ם דפסק גבי מעשה דא"צ כיונה בחבורו הגדול גבי הכל מצה שלא בכוונה ואפ"ה לא כתב בשהפכו משום דס"ל דא"צ דוקא לעשות מצוה רק דטרוד טורדא דמצוה ומש"ה לא בעינן בשהפכו דעכ"פ דבשעת עקירה עביד מצוה (ובאמת הרמב"ם אפשר דלא ס"ל לחלק בין למעלה מג' שבא או שבא לארץ ודלא כמי שחילקו התוס' בעירובין הנ"ל ורק דאביי ס"ל כרב חלקי' שם דלא כרבא ורבא דס"ל שם דבעי עיקרה ס"ל דבעינן) ובזה מיושב גם קושיא הנ"ל הא דלא מוקי דתפס במטה ולא בדופני משום דהוי עדיין קשה דהא א"צ להמצוה דאפשר לאחוז בשפתיו ומתורץ שפיר ק' הנ"ל וזה אי"ל אמאי לא אמרינן דמצי להניח ע"ג קרקע זה בדאי אינו דיעביד עקירה אחרת דכיון דעכ"פ בהך עקירה צריך למצוה וזה פשוט דסוף סוף בעי עקירה אם הוי עביד עקירה אחרת לא הוי עביד עקירה זו ומה לי עקירה אחרת דהוי עביד או דהשתא לא עביד עקירה אחרת והוי השתא עקירה זו

בכאן הקשה בס' כפות תמרי' על הרמב"ם דכתב דאם נטל לולב לצאת והוציאו לר"ה פטור מכח טעה בדבר מצוה: אמאי לא כתב הרמב"ם כפי האוקימתא בש"ס הא לא"ה מכי אגבהה יצא בו וי"ל משום דהנה בפסחים דף ע"ג ע"א הקשו התוס' דאמאי כי נמצא טריפה בסתר וכו' פטור הא מתניתין אתיא כר"ש ובעינן טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דוקא ובנמצא טריפה הא לא עשה מצוה כלל וי"ל משום דהנה בפסחים דף מ"ו ע"ב מקשים התוס' וא"ת אם אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל והותרה לחולה שיש בו סכנ' ותי' התו' דחולה שאין [שיש כצ"ל] בו סכנ' לא שכיח והנה במס' מנחות ד' ס"ד ע"א גבי פלוגתא דאם נתכוון לצוד דגים וצד דגים ותינוק דחד סבר דחייב דאזלינן בתר מחשבתו מקשים שם התוס' האיך אמרינן הואיל דאי מקלפי' אורחיה הא אין כוונתו על זה ובספר צ"ק כתב דבאמת רבה ס"ל דאמרינן הואיל