איגרא רמה חלק א לה

מפקיר לנכסי' אך אם נימא דיש חילוק וכמ"ש בס' הש"ך בסימן ק"י בדיני ס"ס דיש חילוק מאי דחכמים אסרוהו בשביל ספק הוי כמו ודאי איסור כיון דאסרו בשביל ספק דאורייתא החכמים ז"ל לגבי גבינה כתב כן וא"כ בדמאי הוי בשביל ספק דאורייתא דלמא לא מעשרי אך אם אמרינן לקוח הוי מדרבנן וכמ"ש ר"ת אך דאם לא תיקנו רבנן לא הוי צריך לעשורי אפילו דרבנן משום רוב ע"ה מעשרין אך דרבנן תיקנו כן כתבו התוס' בב"מ דף פ"ט פ"א וא"כ הוי רק מדרבנן ואפ"ה אינו יוצא בדמאי אי לאו דאי בעי מפקיר לנכסיו וא"כ מוכח דאפילו בשביל איסור דרבנן נמי אין יוצא והנה אם אמר כפירש החי' השני שבתו' דלאחר מרוח הוי מן התורה כתי' התוס' דלאחר מרוח הוי מדאורייתא ואך דאיכא ת' אחד בש"ס בעירובין דמ"ה אי אמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה לא מהני אפילו אם אמרינן ברירה משום דבעינן ראשית שיהי' שירי' ניכרין לישראל דיהא אלו שיירי והשאר הם שיירין ואלו ראשית וא"כ בשעת מעשה לא ניכר והנה לפ"ז אם קנה אצל חבר דבודאי הפריש והוא הפריש מחדש ואמר תרומה אלו דהא הדין דלא מהני אינו בזא"ז והוא עצמו יודע דלא מהני ואח"כ נתוודע דבאמת לא הפריש החבר דבודאי לא יצא במה שהפריש מקודם דכיון דבשעת לא ידעינן דאלו הם ראשית והשאר שיירין אע"ג דאח"כ נתוודע כמו דשם דאגלאי מלתא למפרע דכיון דבשעת מעשה לא ידעי וא"כ לפ"ז קשה מה הועילו חכמים בתקנתן דממ"נ דאם אמת דלא הפריש אפילו יפריש השתא לא מהני כלל דכיון דמדאור' לא הוי הך תרומה תרומה כלל השתא דהא לא הוי בזא"ז וא"כ לא ניכר שיירי' לישראל ואם נתוודע אח"כ דבאמת לא הפריש אכל טבל דלא חל שם תרומה עליו מקודם כלל אלא ע"כ דס"ל דלקוח הוי מדרבנן וכתי' ר"ת ולא כתי' השני שבתוס' ומדרבנן הוי שפיר שיירי' ניכרין לישראל דהא מדרבנן חל שם תרומה השתא דצריך להפריש

והנה התוס' כתבו בעירובין דרבא ס"ל דהוי הטעם משום ראשית שיהא ניכרין לישראל וא"כ ע"כ הוי ס"ל דלקוח הוי מדרבנן הוי אפילו לאחר מירוח וכר"ת וא כ הא בדמאי לא יצא אעפ"כ לב"ש ולב"ה רק מכח אי בפי מפקיר וא"כ אלמא דמאי דהוי מדרבנן ג"כ לא יצא וא"כ קשה אמאי אמר רבא דיוצא בשל עכו"ם הא המצוה הוי באה בעבירה מכח רוצה בקיומו של איסור ועכצ"ל דבאמת הרמב"ן מוכח דאפילו באיסור דרבנן אמרינן ג"כ דרוצה בקיומן של איסור אסור דהא שכרו אפילו בסתם יינם אסור והנה לפי מ"ש הט"ז שכתבתי לעיל דאפילו אינו מחזיק לו טובה מ"מ אסיר גבי רוצה בקיומו של איסור וא"כ לא מוכח מהא דשכרו אסור דשם הוי הנאה וא"כ אפ"ל דבאמת מאי דאסור מדרבנן אינו אסור ר צה בקיומו וא"כ ל"ק דהא הוי מצוה הבאה בעבירה מכח רוצה בקיומו דס"ל כר"ל דהא דישראל לא מצ' לבטל הוי רק מדרבנן גזירה דלמא אגבה והדר מבטל ודלא כרבן יוחנן דשברים מאלו אסור וא"כ כיון דהוי מדרבנן ולא איכפת לי' מכח רוצה בקיומו של איסור וח"כ מש"ה לא חשיב מצה הבאה בעבירה דהא יכול לעשות בלח עבירה דהיינו דיבטל הישראל מקודם אע''ג דלא מהני ביטולו של ישראל מ"מ הוי רק מדרבנן וא"כ אינו אסיר משום רוצה בקיומו של איסור באיסור דרבנן כן צ"ל לרבא הא באמת שברים שנשתברו מאלי' לר"י אסור מכח ודאי ולא מכח ספק ובצד השני של הנ"ל דהוי ודאי ולא ספק כן צ"ל לרבא וא"כ מתורץ קושיות הט"ז דכיון דע"כ לרבא דס"ל שיירי' ניכרין בעינן ובתרומות מעשר נמי איתא במתני' דתרומות דמיקרי ראשית וא"כ צ"ל דלקוח הוי מדרבנן ובדרבנן נמי אינו יוצא והא דיוצא בע"א צ"ל כר"ל דהוי רק מדרבנן ואינו אסור בדרבנן יוצא בקיומו של איסור וא"כ לא יכול לומר דמתני' איירי בשל נכרי רק ביום ראשון דהא קשה מכי נקצץ מן הדקל נתבטל וא"ל דהא לישראל לא מצי לבטל וא"כ הוי רק מדרבנן לר"ל והנה כיון דהוי רק מדרבנן ובדרבנן א"צ שריפה כן כתב הפ"י ולא הוי כתותי מכתת שעורי' וא"כ אפילו אם זכה הישראל לאחר שנתבטלה מאלי' א"צ שריפה משא"כ לפי הפסק פסקינן כר"י דשברים שנשתברו מחלי' אסור מן התורה

דף ל"ב ע''א בד"ה הכא באשירה דמשה עסקינן וללישנא קמא קשה דמשים איסור וי"ל דלפמ"ש הרמב"ן דאם כותי אסרה דבר שאינו שלו רק של ישראל יכול לבטל דממ"נ כיון דחשוב דהוי כאילו הוא כותי מועיל ביטול וא"כ בכה"ג שפיר הוי דיחוי דהא מיד שישראל לקוח אפילו אינו רוצה לזכות בו תו לא מהני ביטול אפילו בלא זכי' רק תיכף ומיד שלקח ישראל יע"ש בלשון הרמב"ן

והנה מה דכתבו התוס' דהמ"ל ביו"ט ראשון וא"כ הוי כתותי מכתת שעורי'. י"ל משום דבאמת לפמ"ש המל"מ הוי הפי' בר"י דשברים אסור ממילא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי אך בדרבנן שפיר אמרינן דספק מוציא מידי ודאי וא"כ מה דזכה ישראל תו לא מצי לבטל הוי רק מדרבנן כמ"ש הט"ז בשם הב"י וא"כ באמת כפי מ"ש התוס' לר"ת לקנין מיד שקצץ מן האילן הוי ביטול אך דאיירי דקצץ ישראל וישראל אינו מצי לבטל אלילים של נכרי הוי רק משום ספק [מה שזכה בו הישראל] אבל עכשיו הוי מדרבנן ואם השתא יקוץ הנכרי וא"כ הוי ספק בדרבנן אפילו דספק בא מצד אחר אעפ"כ אמרינן דספק דרבנן לקולא כמו דעת ר"ת דכתב השואל בתשובה דתליא בפלוגתא דר"ת ור"י והנה הטעם דאין ספק מוציא מידי ודאי ר"ל דאוקמה אחזקה חזקת איסור מקודם משא"כ גבי דקל ולולב דלא שייך חזקה דממ"נ דהא צריך לקוץ וח"כ לא הוי כלל מעולם חזקת איסור דהא ספק אם רשאי לצאת דהוא שברים או לאו אך דזה דוקא אם נימא דאינו אסור רק למצוה אבל אם נימא דאסור גם לשאר דברים דהיינו להדיוט שפיר שייך אין ספק מוציא מידי ודאי והנה זה הסברא שייך מכח אין שינוי אצל גבוה וא"כ דאמרינן דהוי עכ"פ לא גרע מכח ביטול ולפי דעת הט"ז לולב הוי שינוי

וא"כ י"ל דהפי' והאמר רבא לולב של ע"א אם נטל יצא אלמא דלאחר ביטול יצא וא"כ תו אי אפשר לומר דהפירש במתני' דמחובר אסור עכ"פ לגבוה קודם ביטול אפילו לא נאסרה דהא מ"מ עכ"פ קשה הא הוי ביטול ממילא ניהו דאיירי דהישראל קצץ עכ"פ לא שייך אין ספק מוציא עידי ודאי דהא מעיקרא הוי ספק וכמ"ש דכיון דאין מחובר לא נאסר רק דוקא לגבוה וע"ז משני הב"ע באשירה דמשה ר"ל דמעיקרא נטע לע"א וא"כ הוי אסור גם להדיוט וא"כ לא מהני ביטול ממילא וא"כ שפיר אין ספק מוציא מידי ודאי שייך ואמת איירי ביו"ט ראשון והנה י"ל עפ"י אותו סברא שכתבתי לעיל מכח דהוי ספק דרבנן אך דהוחזק איסורא גם בדרבנן אוקמינן אחזקה קמייתא

והנה י"ל דהפי' דאם נימא דמצות לאו ליהנות ניתנו דה"פ דבאמת איירי באשירה וכבר נקצץ ע"י ישראל והוי ממילא אך דהוי ספק וא"כ מה דהוי דיחוי הוי רק מדרבנן בשאר מצוה יע"ש כן כתב בספר פי וא"כ הוי בדרבנן ספיקא לקולא וא"כ הוי שפיר בידו דע"י ישראל לא גרע ממילא אך אם אמרינן דמצית ליהנות וא"כ הוי שפיר מה"ב דכיון דעכ"פ מספק אסור ליהנות וכיון דמשום ספק צריך לשרוף שפיר שייך כתותי מכתת שעורי' יע"ש

והנה י"ל הא דנקט מצות לאו ליהנות ניתנו ומתורץ קושיות הר"ן דהכי' דבאמת איירי באשירה דנעבד לאחר שגדל וס"ל כר"י בר"י דיכול לאסרה אע"ג דכבר נטע אך דקשה הא כי קצץ חוי ביטול וכס' ר"ת וא"ל דהא קצץ ישראל מ"מ הוי ביטול ממילא והוי ספק ובכאן לא הוי אתחזק איסורא וא"כ א"ל דבזה פליגי רב יהודא ורבא אם אוקמינן אחזקה באיסור דרבנן ומש"ה ס"ל לרבי יהודא דשרי אע"ג דמצות ליהנות ניתנו ורבא ס"ל דמוקמינן אחזקה אע"ג דאיסור דרבנן ומש"ה יהיב טעמא דמצות לאי ליהנות ניתנו מתורץ קו' (התו') הרא"ש לקמן בסוכ' דאמאי נקיט משום מה"ב וי"ל משום דהנה קשה הא לא שייך אוקמה אחזקה וע"ז אמר כתותי מכתת שעורי' וא"כ כיון דצריך לשורפו עכ"פ מספק עכ"פ כתותי מכתת שעורי' ומתורץ הש"ע דפסק משים גזירה דר"ל או דאין הטעם מכח דאוקמה אחזקה או דפסק דממלא הוי עדיף דבישראל גזר משום רבא יע"ש

והנה י"ל הא דלא מייתי הרי"ף הך איבעי' דאם נימא נדחה או משום דס"ל דבאמת לא משכחת רק כמש"ל דאם הוי אינו שלו ויכול לאסרה וזאת הוי רק מדרבנן הא דעשה בו מעשה יכול לאוסרה דבר שאינו שלו וא"כ לא שייך דיחוי דהא נשבר ממילא מהני וא"כ הוי בידו לקצץ ממילא קודם שיבוא לידו דהוי ספק וכמש"ל והנה לא שייך דהוי בידו והוי מצוה כיון דאין רשאי עכ"פ לכתחלה והנה אבעי' שני' נפסק הראשונה דהא ממ"נ לענין גביה א"צ דהוי שלו ולא שייך ס' הרמב"ן וכמ"ש לעיל יע"ש היטב

דף ל"ד ע"ב ולדרוש להו כר"ע תוס' ד"ה ולידרוש להו כר"ע תימה וכו' וי"ל דכ"ז מן הדיוק דשמואל כר"ט ס"ל דאי בעי לאפחודי במידי דלא ס"ל ליפחד להו דליפרש להו כר"מ והנה לכאורה קשה על הרמב"ם דפסק דבהדם מוסף מאי שירצה משום דהוי נמי משא"כ ערבה אם הוסיף פסול וא"כ הא הרמב''ם בודאי ליכא לפרש רק כפי' התוס' דהא הוא לא פסק לפסק הלכה כר"ע וא"כ הוא מפרש כפירש התוס' וא"כ קשה מאי פריך וליפחד להו כר"ע דהא לא מצי פחיד דהוי הדין כר"ע דאי ס"ד דהוי הדין כר"ע א"כ האיך שבקין להו דיטול ב' ערבות הא הוי מוסיף וגורע א"ו דאין הדין כר"ע וי"ל משוה דהנה התוס' בסנהדרין בדף פ' מקשים דאמאי אמרינן דלולב לא משכחת דאם לולב אין צריך אגד האי לחודא קאי ואי לולב צריך אגד גורע האי גרוע ועומד והקשה התוס' אמאי לא משכחת דמעיקרא אגד ארבעה מינים ואח"כ מוסיף עוד אחד. וי"ל דהנה הלח"מ הקשה על הרמב"ם דפסק דאם הוסף ף עוד אחד ה"ז גורע והא אמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי וכן בציצית ותפילן. וי"ל משום דהנה הר"ן כתב על הרי"ף דהשתא דשמעינן דלולב א"צ אגד אזי אם שכח להדם יכול להטיל וכתב הר"ן דאי הוי לולב צריך אגד וא"כ הוי תיקון כמו דאמרינן והא קא ממעט ביו"ט משום דחשוב תיקון דכיון דפסול למצוה והנה התוס' כתבו דהא אם הוציא ביו"ט לא חשוב מצוה הבאה בעבירה דהא אפשר בלא עבירה וא"כ (כיון) י"ל דמש"ה ס"ל להרמב"ם דפסול דהא התוס' כתבו דעובר בל תוסף ף ואינו פסול אך טעמא של הרמב"ם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהא הדין אם תקע בשופר של שלמים דליכא מעילה וכתב בס' טורי אבן דהוי הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וא"כ ג"כ בכאן הא עשה עבירה ואי אפשר בלא עבירה וא"ל דיטול החמישי דז"א דאין רשאי לעשות כן דכיון דהשתא פסול ובמאי דיתיר אגודה יכשיר דהא לרבנן א"צ אגד וא"כ הוי תיקון ואסור לעשות כן בי"ט וזה הטעם של הרמב"ם רק דזה הוי רק פסול מדרבנן דמדרבנן הוי תיקון ומ"ה פסול אע"ג דהרמב"ם פסק דביו"ט שני יוצא בגזול כמ"ש הפ"י מתוך שיוציא בשאול וליכא עבירה דהנה יכול ליטול השתא שלא מדעת חבירו דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה