איגרא רמה חלק א לא

דקאי סתמא לשמה עומדת דהוי מצוה כדכתבו התוס' לחלק בגיטין דמש"ה לא קאי סתמא לגירושין דכיון דאין מצוה לגרש אפי' אם זינתה כן כתבו התוס' בזבחים דף ב' ע"ב וא"כ כאן כיון דמדרבנן פסול להקרבה וא"ב הוי מצוה לשמוע דברי חכמים ז"ל ולא הוי מצוה להקריב ולא קאי סתמא לשמה וא"כ כיון דבעינן מפורש לשמה והנה הדין בגיטין היכא דבעינן מפורש לשמה בעינן שיהא מבורר לשמה כמו דכתבו התוס' בגיטין אפי' דבעינן דאמרי' התוס' בגיטין אפי' (דבעינן) דאמרי' ברירה מ"מ כיון דבגיטין בעינן וכתב לה לשמה מפורש לשמה בעינן שיהא מבורר לשמה וא"כ כיון דהדבר ספק לא מיקרי מבורר לשמה וא"כ בכאן הא הוי ספק מי הוא זה דהוי חטאת אע"ג דהוי בטל מ"מ לא מיקרי חטאת וא"כ לא הוי מבורר לשמה ומש"ה אסור מן התורה ולא הורצה והוה כדאיתא במסכת ביצה דלא הוי של חבירו ומתורץ שפיר

דף ע"ג ע"ב מודה ר"ל שאסור מדרבנן א"ה קרבן שבועה נמי לא יחול והקשה בספר כפות תמרים א"כ לפ"ז לא מקשה מידי ור"י מ"ט לא אמר כר"ל דהא ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ומכאן משמע דאם הוי אסור מן התורם בודאי לא חייל וקשה להר"ן וש"פ דס"ל דחייל אחצי שיע ר וי"ל משום דהנה תוס' מקשים בשבועות בדף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה דמוקי לה כד"ה ואע"ג דאיכא תנאי דל"ל איסור כולל כו' עוד הקשו שם בתוס' וא"ה ולוקי במפרש וד"ה וי"ל משום דהנה לכאורה לפי דברי התוס' בד"ה אלא הן סיכי משכחת לה דאיתא בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בליל פסח חי"ב אלמא דבאיסור כולל חל שבועה לבטל המצוה וא"כ קשה הא הרמב''ם פסק פרק ב' מהלכות שגגות כל העושה מצוה מהמצות ובכלל עשייתה נעשה עבירה שחייבין עלי' כרת בשוגג ופטור דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור והנה הא איתא בפסחים דיכול יהא יוצא בטבל ומסיק דלא יצא ומסיק שם דאתיא כר"ש דל"ל כולל וא"כ מאן דס"ל בירושלמי חייב ס"ל כולל וא"כ קשה הא הוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ולכאורה י"ל דמכאן הוציא הרמב"ם פסק שלו דפסק דאין יוצא בטבל אפילו לרבנן דר"ש יע"ש אך לפי פשט הסוגיא לא משמע כן. וא"כ קשה וי"ל דאיירי דיודע דחייבין עליו לאו אבל אין יודעין אם חייבין כרת וא"כ ידע דליכא מצוה אך לר"ל קשה דהא בעינן דשגג בלאו וכרת וי"ל דמיירי דידע דאיסור עשה איכא גבי' וא"כ תו ליכא מצוה אך גבי חצי שיעור שפיר קשה וא"ל דידע מאיסור עשה דהא ליכא גבי' איסור עשה דנגד עשה איכא ג"ב איסור עשה דחצי שיעור וא"כ ליכא כולל גבי איסור עשה כמ"ש התוס' גבי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ועכ"פ דאין לוקה על הלאו דהלאו נדחה וא"כ כאן לאיפוך דליכא גבי' עסה אך באמת לר"מ בלא"ה א"ש דא"ל דידע באיסור לאו ולא באיסור קרבן אך לאביי דס"ל דגבי שבועה כ"ע מודו גם ר' יוחנן דבעינן שגגה בלאו וא"כ קשה והנה י"ל דזהו הפירוש דבאמת התוס' כתבו בשבת דף ס"ט ע"א דלרבי כ"ע מודו דבעינן ששגג בלאו וא"כ ה"פ דמוקי כד"ה ר"ל גם לרבי

והנה י"ל ג"כ מתורץ קושיות התוס' השני דהנה התוס' כתבו דלא אמרינן כולל רק בשב ואל אעשה ולא בקום ועשה וי"ל הטעם משום דה תשב"ץ כתב דגבי כולל בעינן שיעשה שני עבירות וילקה שני לאווין וא"כ נגד קום ועשה לא משכחת זאת כלל דממ"נ אם אמר שבועה אחת דיאכל איסור והיתר וא"כ הדין אם נשרף האחת פטור לאכול השאר וא"כ ליכא גבי' כולל כמו דאיתא בספר כרתי ופליתי דאם לא יחול האיסור לא יחול ההיתר ג"כ לא שייך גבי כולל ואלא דשני שבועות לא אמרינן כולל כמו דאיתא בתשובת הריב"ש דכיון דהם שני שבועות

ולפמ"ש לעיל ליישב קושיות תוס' יום הכפורים עפ"י הך סברא דהי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה י"ל ג"כ מאי דקשה דלכאורה משמע לקמן גבי נשבע שלא יאכלנה כולה מקודם ואח"כ נשבע שלא יאכל כזית דחל אפילו באמת על כל פורתא מכח חצי שיעור אלמא משמע דחל על חצי שיעור והטור גופא פסק דגבי נבילה אנו חל וי"ל דהטור פסק כרבי דבעינן ששגג בלאו וכרת וא"כ הטעם דליתא בהך דהוי טעה בדבר מצוה ועשה מצוה משא"כ גבי שבועה דליכא לימוד על חצי שיעור ומהיכי תיתי יהי' אסור חצי שיעור כיון דכוונתו איני רק על שיעור שלם אך עיקר הטעם הואיל וראוי לצרפו כמ"ש המל"מ בהלכות שבועות יע"ש וא"כ גבי שבועה הא הדין בכל כזית אם אכל מקצת בשוגג ומקצת במזיד פטור והנה התוספות יום הכפורים וכן הוא כמה פעמים בפוסקים דכיון דהדין הוא לעשות הוי כאלו אנוס ושוגג וא"כ אין מצרפו בשבועה וא"כ ליכא איסור כולל וא"כ מ"ה חל בשאר איסורין ושיהי' לא מקרי כלל עשה מצוה דליכא מצוה וא"ש אפי' לר"י עי"ל הא דמקשה בס' תוספות יום הכפורים הא דמקשה ביומא דבאמת לכאורה קשה הא גם בחצי שיעור שפיר משכחת בהן ע"י תנאי דשפיר חל כמו גבי שבועות שוא וא"כ אפילו לענין שבועה משכחת הן אם אכל אח"כ התנאי בשוגג אך באמת אם אכל התנאי בשוגג בלא"ה פטור דבעינן האדם בשבועה אך משכחת לי' אם בשעת אכילת התנאי ידע איסור בלאו ולא בקרבן ולרבי כ"ע מודו דבעינן ששגג ג"כ בלאו ומש"ה א"ש דמוקי לה כד"ה ומתורץ קושיות התוס'

והנה משמע בשבת דכתב הפ"י ואפשר דליכא עשה וא"כ אם לא ידע הוי טעות וא"ל דהוא הי' סובר דאית בי' עשה א"ו כ כיון דבאמת ליכא עשה וח"כ אם הי' יודע דליכא עשה הוי עשה וא"כ לא מיקרי שוגג וא"כ א"ש מ"ש לעיל כיון דליכא עשה גבי איסור נבילה דאם נשבע שיאכל וא"כ פטור מקרבן

מסכת סוכה

דף ל' הא דהשמיטו הפוסקים הך דא"ל ר"ה להנהו כו' י"ל משום דהנה י"ל דלכאורה קשה לפמ"ש בס' שיטה מקובצת לב"מ דהטעם דיאוש לא קנה לאחר שבא באיסורו הוי משום דכיון דבא באיסור והוי ידו כיד הנגזל וכאלו הוי ביד הנגזל וא"כ בכאן דבאו בב"א ולא הוי מעולם כיד הנגזל דומיא דאיתא בב"ק דאתי' לידו בתורת קריעה דלא הוי שומר כלל אך י"ל דבאמת ס"ל לר"ה דעיקר החשש הוי משום קרקע של נכרי וישראל מנכרי קונה רק במעות והנה התוס' בע"א כתבו דאם באסורי בא לידו הוי דומיא דמכירה דאינו קונה רק במעות ולא במשיכה גם בגזילה וא"כ כיון דאינו נקנה ובעינן קנין משיכה או הגבהה לאחר יאוש כמ"ש הפ"י בב"ק יע"ש בגיטין יע"ש דהא בשעת מעשה לא הוי עדיין יאוש אך דלאח"כ שכבר הוי מטלטלין והוי לאחר יאוש והוי בהיתרא אתא לידי' אך ע"ז שפיר הוי ידו כיד הנגזל אך הפוסקים דגבי שישראל נכרי מנכרי משיכה קונה וא"כ באמת יאוש לחוד קונה

ואו י"ל דבאמת אפילו אח"כ נמי הוי הכל באיסורא דאם יקנה וא"כ הוי לא חייב כלל לשלם דנגד הדמים שפיר הא הוי יאוש דהא אייאש עצמו וא"כ מה שחייב לשלם וח"ל דהא חייב מקודם בדמים ומאן מפקע דניהו דמייאש מדמי מי קא מייאש ופירש הח"צ דכבר נתחייב בדמים קודם יאוש משא"כ בכאן וא"כ אם יהא נקנה וא"כ לא הוי חזרה וא"כ עבר על ל"ת. ובזה מתורץ קושיות התוס' דהא דמשמע הכא דבשינוי מעשה אפילו ביאוש לא קני וגם שינוי השם משמע דקונה ביאוש אפילו בשינוי השם החוזר לברייתו וי"ל משום דבאמת לפי מה דאיתא בב"ק בדף ק"ה ע"א גזילה איכא מצוה השבה ליכא יע"ש וא"כ בכאן דליכא כלל מצות השבה והנה גבי גוזל ומאכיל ומאכיל דלאחר יאוש פטור אחר אבל הראשון חייב משום דכבר נתחייב במ"ע דהשבה קודם יאוש וא"כ בכאן ליכא כלל מ"ע דהשבה וא"כ אם קנה לא קיים מ"ע דהשבה וביטול העשה וא"כ לא מועיל הקנין דיאוש ומ"ה לא מהני בכאן. והנה באמת משמע מתשובת הרא"ש ומביאו בש"ע חוה"מ סימן שמ"ח דעיקר החיוב הוא בשביל שסייע אבל אם הראשון גנב וא"כ אפי' אחר הי' פטור רק דהחיוב הוי משום השבת אבידה והנה איתא גבי אנוס דמכי דאנס עומד אצל עמיר הוי כמו דמיקלי קלי אפילו אם נשא ונתן אח"כ ביד פטור וא"כ גם בקרקע שייך אבידה קרקע ועוד דלענין נטיעות העומדת לקצור הוי לענין זה בקיצור יע"ש דהוי פלוגתא דר"מ ורבנן ולענין זה כ"פ מודו כמו דכתב הש"ך לענין גביות חוב דעכ"פ ראוי להבריח וא"כ גם לענין גזל כן רק דלא הוי קנין כיון דלא הגביה עדיין הגזלן כמ"ש המ"א לענין דברים המחוברים לקרקע וא"כ שפיר אם יקנה ביאוש ושינוי מעשה שחוזר דבאמת אע"ג דקרקע אינו נקנה ביאוש מ"מ מקרי אינו תובעים וא"כ באמת לא מחייב בגזילה דאימעט מהיכא דאימעט קטן וא"כ אם יהי' נקנה עובר בלאו ומ"ה אינו נקנה דהוי איסורא ואינו נקנה בהגבהה ובמשיכה בב"מ מיקרי אין לו תובעין כיון דהוא אייאש כללא דמלחא באמת אפילו אינו יאוש מועיל בקרקע מ"מ הך דהוי יאוש הוי עכ"פ אין לו תובעין וא"כ קשה הא לא חייב על מה שגזלה וא"כ אם יקנה אחר כך לא יקיים מ"ע דוהשיב את הגזילה וא"כ עבר על לאו וא"כ הוי באיסורא ועוד דבאמת מיקרי אביד' וכמו דאיתא בסימן שמ"ח דהוי אנס שעומד אצל כרי של תבואה ויכול בעצמו ליטלו וא"כ הוי כמו מיקלי קלי אך החיוב על שאינו קיים מ"ע דוהשיב וא"כ תיקשי קושיות הש"ס בב"ק דף ק"ה ע"ב ואמאי בשומר אבידה חייב דהא ליכא נתינה וא"ל כמו שתירץ דאכלו כשהוא גדול ופירש"י משום דמיד דאתי לידי' הוי לי' בעלים בר טענותי' ואם כשאכלו כשהוא קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם

והנה באמת לפמ"ש לעיל דכאן לענין גזל הסברא נוטה דעכ"פ מועיל יאוש דכיון דעומד לקצור והנה באמת קשה לפי מה דאיתא בב"ק דף קט"ו ע"ב דאמאי נימא מהפקירא קא זכינא דהוי יאוש כמ"ש מהר"מ והובא בהגהת מרדכי אלמא דמהני יאוש קודם שנטלה

ואו י"ל דקשה לפי סברא התוס' בפסחים דף י' ע"א כיון דאם לא אשכח דמים נוטל הבהמה ומעיקרא הי' של הנכרי אינו יוצא מרשות נכרי וא"כ קשה בכאן לפי שיטת הסמ"ע בחוה"מ סימן שס"ב דאם אינו מסלקו בדמים צריך ליתן לו דוקא החפץ ואינו קונה לענין זה בשינוי מעשה וא"כ כיון דלא הוי עריסותיכם לענין חלה וגם לענין חמץ עובר וא"כ לפי ס' הס' יראים עכ"פ לא מיקרי לכם כמו גבי גזל הנכרי יע"ש וי"ל משום דהנה הפ"י כתב דיאוש אינו מטעם הפקר דאין יכול להפקיר דהוי אינו ברשותו והנה המל"מ מביא בשם הרמב"ן דהיכא דבשעת מעשה אמר דהחיוב בא ע"י הך מעשה ואמר קרע ולא אתי' לידו כלל בתורת שמירה א נו חייב וא"כ אינו חייב מטעם גזלן בהשבה דכיון דלענין זה שפיר מהני יחוש מטעם הפקר אך באמת ממ"נ דאם אתה רוצה לזכות בגוף החפץ וא"כ לא שייך לומר דהחיוב בא ע"י הך מעשה דממ"נ או דהחפץ לא חוי קני לי' וא"כ אין החיוב בא ע"י הך עשי'. דף ל' ע"ב בכאן קשה לפמ"ש הפ"י בב"ק נמצא דאפילו דאמרינן דקניא ביאוש ושינוי רשות אין הקנין רק אם נתן דמים למפרע קנה וא"כ קשה בכאן אמאי יצא: והנה י"ל קושיות התוס' דהא הוי יאוש שלא מדעת דהנה אמאי אמרינן