איגרא רמה חלק א ל

קודם שנרבע אך באמת ממשכן דאימעט דאינו ראוי להקריב השתא אך י"ל כמ''ש לעיל משום דאין מחוסר זמן והוי שפיר לא ירד הדם וא"כ השתא נמי מיקרי עפ"י קרבן וא"ל א"כ ים לחייבו

והנה י"ל דבאמת לפי הא הוי מצי להקשות כן אך לא ס"ל דנתקלקלה בשחיטה אמרינן איגלאי מלחא למפרע דאמר רבא זאת הסברא בחולין דכ"ט ע"ב ור"ז לא ס"ל כן אך דעל סימן אחד בודאי חייב בחוץ אפי' למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ וא"כ חייב דאיירי דשחט קנה בראשונה וחייב ע"ז דבשעת החיוב עדין הוי ראוי לפתח אוהל מועד אך גבי וידוי קשה לפמ"ש הרמב"ם דשעיר המשתלח אינו ראוי להיות טריפה מכח יעמוד חי וטריפה אינו חי' וא"כ מכי שחט פורתא הוי טריפה ולא הוי יעמוד חי ולמה חייב וע"כ צ"ל דבאמת הוי ס"ל כמ"ד טריפה חי' ואך הרמב"ם הא פסק טריפה אינו חי' ומשו"ה פסק דע"כ לו לרבות אתי וגזירת הכתוב דחייב דאילו להוציא לא צריך קרא ואו י"ל דלפי ה"א באמת הוי ע"ד ליוציא שעיר המשתלח והוי גזה"כ אע"ג דראוי לשעיר הנעשה בפנים מ"מ פטור קודם הגרלה

והנה לפי"ז י"ל מה שהקשה בתוס' ישנים במסכת יומא דף ס"ג ע"א דהקשה הש"ס על מה דאמרינן כי אתא רבין אר"י פסח ששחטו בשאר ימות השנה וכו' והתנן מחוסר זמן וכו' שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ פטור וארב חלקי' בר טיבי' וכו' והקשו בתו' הנ"ל ל"ל לאתויי דר' חלקי' בר טובי' וי"ל משום דהנה כיון דישנה לשחטה מתחלה ועד סוף וא"כ אם התחלח השחיטה הי' שלא בעקירה וא"כ כבר נפסל וכמו דאיתא בחולין דף ל' ע"א גבי מנין וכו' נזרקה מפי חבירה כגון שנדחו בעלים וכו' ואי אמרת ישנם לשחיטה מתחלה ועד סוף ונפסלה בהתחלת שחיטה וא"כ לכאורה הוי פסול אחר בלא שחוטי חוץ אך אמרינן יוכיח סופו על תחלתו והנה מוכיח סופו על תחלתו אע"ג דלא חשיב כלום והוא בעצמו יודע דלא חשב כלום. וא"כ בפסחים בדף ס' דרבא רוצה להוכיח דשלא לשמו ולשמו כשר דהא סתמא לשמו קאי וכו' ומקשה ראב"א דלמא שאני היכא דאמר מהיכא דלא אמר וכו' וא"כ אם נימא כתירץ ראב"א דחילק בין סתמא לאמירה וא"כ בכאן נגד יוכיח סופו על תחלתו וא"כ הוי ג"כ סתמא אך המהרש"א הקשה על סברת א"ד יע"ש פסול דלשמו אינו נוהג בכל הזבחים והקשה המהרש"א ה"נ הכשר דשלא לשמו אינו נוהג בכל הזבחים ותירץ המהרש"א דכשרין אלא דלא עלו אך משמע דמיקרי נוהג פסולין בכל הזבחים גבי הא דהקשה מה בין לאוכליו ושלא לאוכליו ולשמה ושלא לשמו יע"ש היטב בפסחים

והנה באמת כתירץ המהרש"א שם ס"ל לרבא אך א"ל או כסברת ר"א בר אהבה דחילק בין סתמא לאמירה כן הוי נוכל לתרץ כקושיות המהרש"א אך דאח"כ איבעי' להו פסח ששחטו בשינוי בעלים אם מיקרי עקירה יעש"ה וא"כ אם נימא כפ' הך איבעי' דלא כפשיטות שפיר נוכל לשחוט שלא לאוכליו והוי עקירה וא"ל תו כקו' המהרש"א דבאמת שלא לאוכליו לא הוי רק בפסח וסתמ' שפיר הוי עקירה ומקצה אוכלין לא כשר רק ע"י הנך אוכלין יע"ש בתוס' דף ס'. וא"כ מש"ה חייב בפסח ומשא"כ באשם ואך כי מייתי רב חלקי' ורב חלקי' אמר סתמא וא"כ אמאי אמר סתמא שלא לשמו חייב הול"ל רק בהתחלת השחיטה הא בסוף מכבר נפסל וא"ו דאמרינן יוכיח סופו על תחלתו וכס' רבא בפסחים ומקשה הש"ס שפיר ומתירץ קושיות התוס' הנ"ל

דף ס"ג ע"א ופליגי דר' חלקי' תוס' ד"ה ופליגי וכו' בלא"ה הוי מצי לומר דרב דימי פליג ארב חלקי' וי"ל משום דהנה התוס' בזבחים בדף קי ד ע"ב בד"ה היתר במה לחבירו ויש ליתן טעם לרבא האיך מחוסר זמן הא כל מלתא. וי"ל משום דהא איתא בש"ך ח"מ סימן ר"ח (ובסמ"ע לענין ריבית יע"ש היטב) היכא דיכול לעשות בהיתר אפילו אי עביד באיסור לא שייך כל מלתא וכו' לא מהני. והנה כיון דנימא דלא חל קדושה עכ"פ קדוש קדושת דמים וזה מצי לעשות בהיתרה דהנה הדין הקדיש זכר לדמי נסכים קדוש קדושת הגוף וא"כ אם הקדיש השתא לאשם והוי קדוש לדמי אשם אם לא מצי להיות קדוש קדושת הגוף לאשם והוי נחת להיות קדושת הגוף לעולה כמו לדמי נסכים דהוי קדוש קדושת הגוף לעולה כל זמן דלא ראוי לאשם ואחר ל' דראוי לאשם הוי קדוש לאשם וזה יכול לעשות בהיתר אם הוי אמר כל ל' לדמי עולה ואח"כ לאשם וא"כ הוי קדוש כך אך דבעי לאמר לשם עולה דהא בריש זבחים מ"ש גיטין ומ"ש זבחים דזבחים סתמא כשר ומשני משום דזבחים בסתמא לשמן עומדין ומשא"כ בכאן דלא שייך דסתמא לשמן הן עומדין דלימא ימתין עד זמן דיהא ראוי לשמן לשם אשם ומשו"ה בעינן אבל אין הטעם משום עקירה וא"כ שפיר חייב אם שחט שלא לשמו בחוץ ומשא"כ אם שחט סתמא משום כי שחט פורתא אסרה כקו' הש"ס שם בזבחים סתמא ולשמו נמי פסול וא"כ כיון דאין הטעם משום עקירה לא שייך עקירת חוץ לא שמי' עקירה ומשא"כ בפסח בעי הטעם עקירה ושייך עקירת חוץ לא שמי' עקירה וא"כ באמת נוכל לומר דלא פליגי ארב חלקי' אך באמת הא איתא בר"ן דנדרים דף כ"ט ע"ב דאפילו אם אמר מעכשיו ולאחר ל' עולה והשתא שלמים תו לא פקע קדושת שלמים וא"כ אמאי הוי אח"כ אשם הא לא פקעה אך הא איתא בכ"מ בהלכות מעשה קרבנות ט"ו דין ז' דאם אמר לדמי לא אמרינן מיגו דנחית לדמי נחת קדושה דחל שלשים לא פקעה אך הא באמת לא חל לרבין דאם אמר לאחר ל' באגם אם לא אמר מעכשיו וכן איתא בכתובות בדף פ"ב פ"א והאמר רבין לא קנה ומשני דלא אמר מעכשיו וא"כ צ"ל דבהקדש הוי כמו דאמר מעכשיו וכדאיתא בתוס' דיבמות דף צ"ג ובר"ן דנדרים דף כ"ט וא"כ הא בהקדש לא שייך דהוי שיור דהא פשטה בכולה וא"כ לא מצי חל מעכשיו כלל וכלל דהא השתא לא היי שיור בהקדש דפשטה ממילא קדושה בכולה וא"כ לא הוי התחלה מעכשיו (ולא דעי לקידושין דבקידושין לא שייך פשטה קידושין דהוי דעת אחרת וכמו דאיתא בקידושין עש"ה) וא"כ לא מצי להיות אשם או דלרבי צ"ל דאין הטעם כמ"ש לעיל רק כמו שתירצו התוס' דאיכא לימוד דחל מקודם וא"כ שפיר בעי עקירה דהא הוי אשם ואפ"ה חייב בחוץ אלמא עקירת חוץ שמי' עקירה ופליג ר"י אר"מ ומשא"כ לר"ר היכא דהא רבין אמר דלא קנה בלא מעכשיו שם בכתובות ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ''ל דף ס"ה ע"כ תוס' ד"ה ומשום גזירה ימותו בא"ד והקשה הר"י הא נמי אמרינן משום גזירה ימותו בפרק התערובות דף קיז ע"ב דאמר כל הזבחים שנתערבו שור הנסקל אפילו אחת ברובו ימותו כולן ופריך ונכבשנהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא קא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וי"ל משום דהנה התוס' בפסחים בדף ט' ע"ב התוס' מאי פריך ונכבשנהו דניידי הא הדין דאם לקח העובר בפנינו הואיל דנולד הספק במקום הקביעות לא אמרינן כל דפריש וכו' וי"ל משום דהנה רב אמר בדף ע"ה טבעת שנתערבו בין שטבעו ונפל אחד מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל איסורא ופריך ממתניתין ואמאי ימותו כולן נימא מכי מת אחד מהן הותרו כולן דהך איסורא דמית ופי' הב"ח דימותו בידים ולא שייך דקנסינן שוגג דהוי הופלה בידים דכיון דמצוה לעשות ולעת ומשני הוא דאמר כר"א ומתניתין אתיא כרבנן

והנה הפוסקים מקשים דלהך טעמא דהוי ספק איסור דרבנן דען התורם ברובא בטל הא הוי מצד אחר בא שהוא מדרבנן והנה הפר"ח כתב דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא היכא דהוי בכאן איסור דאורייתא בודאי רק דפ"י ביטול הוי דרבנן ומש"ה לא אמרין ספק דרבנן לקולא דכיון דרק ע"י הביטול הוי מדרבנן ובזה מיושב קושיא מספק ביצת נבילה יעש"ה והנה הפוסקים מחולקים גבי כל דפריש מרובא פריש האיך דנפרש רק החצי וניכר דמאי דיש בתוך התערובות הוי חצי מזה דהוי כמו דאתא אלי' ואמר דבודאי הוי זאת היתר וא"כ גם השאר הוי היתר בוודאי וא"כ נ"ל דזה הטעם דמשו"ה פליגי רבנן כקו' הספרים משום דהוי מצד ביטול רק מדרבנן ולא אמרינן ספיקא לקולא וא"כ פריך הש"ש שפיר הכי ונפרש ונימא כל דפריש מרובא קא פריש מן התורה כיון דבאמת בטל ברוב מן התירה וליכא נ"מ והוי כמו דלא נודע קידם לזה נהוי דבטעו הוי נודע אי מטעם ביטול ברוב וא"כ הוי כמו שבא אלי' ואמר דזה הוא מן התורה הוי כן וא"כ השתא דנכבשנהו לא הוי מותר מן התורה מטעם ביטול רק מטעם כאילו אלי' ז"ל בא ואמר וא"כ כיון דהשתא אינו מטעם ביטול מן התורה מותר רק בל"ה ואזי שפיר אמרינן ספיקא לקולא ופריך שפיר והא ראי' יותר דאמרינן ס"פ לקולא הוי הטעם משים דהספק הראשין מותר מן התורה והספק השני הוי ספק דרבנן ולקולא וא"כ פריך שפיר ונכבשנהו דניידי ואם שימות אחד מהן נימא דכל דפריש מרובא קא פריש והוי ספיקא דרבנן ולקולא לכ"ע ומתורץ קושיות התוס' בפסחים

אך דקשה הא איתא בזבחים דף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמר רבנן לא יקריב אם הוקרב לא מרצה והוי מטע' דיחוי והנה והנה משמע כיון דמדרבנן אין רשאי להקריב נדחה אפילו מן התורה דאל"כ קשה האיך שייך דלא הורצה מדרבנן ויקריב חולין בעזרה וא"כ כיון דמן התורה נדחה וא"כ הוי הספק נולד מן התורה קודם דניידי וא"כ לא מהני פריש לומר כל דפריש מרובא קא פריש דכיון דהספק נולד במקום הקביעות. אך י"ל דלא שיך לומר דנדחה דהא אפשר לומר דע"ז כי נכבשנהו ועל כל הבהמה אפשר שזאת הבהמה יורד דניידי ויהא זאת מותר וא"כ לא הוי נדחה וא"כ כיון דלא נראה כל בהמה וא"כ אפילו קודם שנייד יהא מותר עכ"פ מן התורה מותר ויהא מרצה דהא לא נדחה כלל מן התורה דכיון דהוי בידו למות ונכבשנהו דניידי ולסקי' מן התורה א' מן הבהמה וא"כ שפיר מקשה וע"ז שפיר משני הש"ס גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ אסור מדרבנן עכ"פ וא"כ נדחה מן התירה דכיון דאמר רבנן לא יקריב אם זרק לא הורצה

והנה הר"י כתב לתרץ קושית הר"י דאורליינש דמש"ה בעוף משום גזירה ימותו דכיון דלא שייך רעי' בעוף וא"כ אם לענין גבוה עכ"פ מהני וא"כ לענין גבוה דלא יקריב הוי מהני הך גזירה משום שמח יקח מן הקבוע וא"כ הוי נדחה מן התורה דאסור להקריב מדרבנן גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מהני נכבשנהו דניידי וא"כ כיון דנ"מ לענין גביה קודם שיפרש הוי נולד הספק ונפקא מיניה לענין גבוה ואמרינן כי אכל חדא וחדא דילמא זה הוא הבהמה דאסורה ואם כן הוי נולד הספק ואסרה והנה מוזכר בפוסקים כיון דנ"מ לענין דבר אחד הוי כמו נולד הספק דכיון דיש נ"מ ואסרה ומש"ה לא אמרינן רעי' משום קו' התוס' בפסחים דכיון דנולד הספק ויש רמ קודם הפרישה ומתורץ שפיר קו' התוס'

והנה יש ליתן טעם אמא הוי הדין דאם הוי מדרבנן לא יקריב לא הורצה אפילו מן התורם (יש ליתן טעם משום דהיה) דהא כיון דהדין לא' הורצה וצריך להביא קרבן דהוי חולין בעזרה מן התורה יש ליתן טעם משום דהנה הדין דאמרינן בזבחים דף ב' ע"ב אמרינן זבחים בסתמא