איגרא רמה חלק א כה

שריפה ורק אם הוי פלחי' בשליחות שלישראל אזי הוי דומיא דאשרה דמשה וצריך שריפה: והנה מספר כפות תמרים משמע דגרסינן הכא באשירה דמשה עסקינן א ובאמת אין הטעם מכח כתיתי מכתת שעורי' רק כוח כתב טעם אחר ולפמ"ש הוי בטעם מכח מצוה הבאה בעבירה ומכח רוצה בקיומו והוי דוקא נמי דומיא דאשירה דעיר הנדחת דלא מהני ביטול כמו בעיר הנדחת ה"נ לא מהני ביטול בי' מכח נדחה, ומ"ה פסק הרמב"ם דאם הוי דיחו הוי פסול אפילו נתבטלה ביו"ט אע"ג דלפמ"ש הוי הפי' דהוי רק ספיקא דרבנן והוי לקולא מ"מ כיון דהוי דומיא דעיר הנדחת דלא מהני ביטול ומכח דהוי נדחה (בטל) ולא מהני תו לקיים המצוה הביטול ומעיקרא הוי איסור מכח רוצה בקיומו והוי מצוה הבאה בעבירה

(אמר הכותב המעתיק לזכרון כי מד"ה והנה איתא בסנהדרין עד ד''ה דכיון דאפילו היא משני דפין אשר לא ידעתי לאיזה מקום שייכים)

והנה איתא בסנהדרין דבעינן מעשה בקרבן וכאן הא תליא במחשבה אם הוי כוונתו שלא לצאת ולא הוי יוצא לחולין וא"כ אינו חייב כרבן אך באמת אעפ"כ ע"י מעשה יוצא והנה הפי' דמחולקין רבא ור"י א בהנך דיעות דאיתא בש"ע בתחילת תקיעה הוי יע"ש היטב: (זה שייך לעיל ליישב דברי הרמב"ם דקול לית בי' מעילה) והנה התוס' בסוכה דף ל' ע"א דבלולב לכ"ע דרשינן לכם דין הנאה ועפ"ז מקשים התוס' שם מלולב של אשירה ותירצו ביו"ט שני. אכן לשיטת רש"י דס"ל דהא דדרשינן לכם שלכם תהא להסיקו תבשילין לא ילפינן מלך יע"ש בספר כפות תמרים שכתב כן וא"כ אצ"ל דבלולב כ"ע דרשינן לכם דין ממון וא"כ א''ש מ"ש לעיל ליישב קושיות המהרש"א וכפות תמרים דלא שיך דאפשר לעשות בהיתר דכיון דצריך לזכות בו וכ"מ לשון התוספת שם יע"ש היטב. והנה הרמב"ם כך יש ליישב דבאמת כיון דאיכא איסור דרבנן עכ"פ בקול וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אך דאפשר לצאת בו כיון דאפשר לעשות שלא בעבירה דלא יהא מכוין ואפילו הרמב"ם מודה דהא אי אפשר לכוין דלא יהא יוצא והוי כמו סברת הב"י דכיון דאי אפשר לכוין והנה אין יוצא שלא בכוונה רק היכא דעביד מעשה וא"כ צריך לעשות מעשה וא"כ בכה"ג הדר מועיל מן התורה דכיון דנהנה עכ"פ ועשה מצוה דרבנן וכמ"ש המשנה למלך דמאי דמדרבנן הוי מחוללת ופטורה ממיתה יע"ש וא"כ כיון דאי אפשר לצאת בו רק בעשי' דהוא בעצמו יהא תוקע ולא בשמיעה וא"כ צריך לעשות מעשה וא"כ שפיר מועיל והוי איסורא דאורייתא וא"כ הא הוי פסיק רישי' וא"כ אפילו דלא כיון לצאת והוי אינו מתכוין ושרי לר"ל מ"מ אסורה מכת פסיק רישי' דאסורה לכ"ע וכמ"ש התוס' בפסחים ורק באיסור דרבנן לא אסור פסיק רישי' וכן איתא כמה דיעות בפוסקים וא"כ כיון דהוי איסור דאורייתא ושפיר הוי לא שייך לומר דהא הי יכול לעשות בהיתר שלא בכוונה דהא הוי פסיק רישי' דכיון דאיכא איסור דאורייתא וא"כ מ"ה אינו יוצא דכיון דהוי איסור דאוריתא ומשו"ה אמרינן דמועיל דכיון דאי אפשר לעשות שלא ע"י מעשה. ומשו"ה שפיר אמר ר"י דמועיל ואקשי' לי' רבא אימת מעל וכו' וכ"ז דכמה דס"ל מצות ליהנות נתנו ומשא"כ לפי המסקנא דפסקינן מצות לאו ליהנות נתנו ושפיר כתב הרמב"ם דקול לית בי' מעילה

והנה הך חילוק שכתבו הפוסקים משום דאפשר לעשות בהיתר לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד צ"ל רק באיסור שבדה הוא מעצמו או דאיסור דרבנן דהוי כמו דבדה הוא עכ"פ מעצמו וכמ"ש הסמ"ע בחוה"מ סימן ר"ח וא"כ באמת עדיין קשה לפעמים ליכא שופר אחר (ועיין ביו"ד סימן רכ"א) א"כ צריך לשלם דמים והוי הנאה ואך באמת הא לא הוי מצוה הבאה בעבירה דפעמים כשאין צריך לשלם דמים ליכא עבירה וא"כ לא משכחת בלא איסור אך לא יהא יוצא מכח כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד' ואך הא הוי איסור רק מדרבנן דקול לית בי' מעילה ומצות לאו ליהנות נתנו והוי עצי לצאת בשמיעה רק מכח כל מלתא ובדרבנן כיון דיש תקנה לפדות לא אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא וזה כוונת הרמב"ם שכתב קול לית בי' מעילה והך טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו וגבי מקדים תרומה לביכורים אע"ג דמצי לעשות בהיתר שלא לקדם ואפ"ה מקשה הש"ס וכו': (גם מכאן ואילך לא ידעתי אנכי המעתיק ולאיזה מקום שייך כי הוא דף אחר

והנה באמת הא לא מכוין שרי בכל התורה אך כיון דיש לו הדם אחר אמרינן בש"ס דלא הוי פסיק רישי' וא"כ לפ"ז הא הטעם דהוי עבירה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה אם אמרינן דמצות ליהנות נחנו וא"כ כי לא מכוין נהוי שרי והנה אפילו מאן דלא ס"ל דאין מתכוין שרי בכל איסורין אבל מ"מ בדבר דרבנן שאין מתכוין שרי ועוד דהי דיעה דפסיק רישי' דבדבר דרבנן שרי פסיק רישי' והנה אע"ג דמצות אין צריכות כוונה מ"מ בכאן א"ל דלכ"ע מהני דהא אם הוי מכוין לא הוי יוצא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולכאורה לא הוי קשה מהא דלולב על רבא דבאמת א"ל דבע"א יש לאסור כל הנאה עכ"פ מדרבנן וא"כ משו"ה אין יוצאת אך דקשה וא"כ אמאי קתני סתמא דלא יצא בא אם לא כיון יש לצאת וא"ל דס"ל דמצות צריכות כוונה י"ל הא לא מצי לכוונו יכוון לא יהי' יוצא אך דבאמת א"ל דעכ"פ מן התורה צריכות כוונה דכיון דמה"ת הא מצי לכוונו וא"כ אינו יוצא מן התורה אך כיון דהוי רק מדרבנן פריך שפיר וא"כ הם אמרו והם אמרו אך באמת הא מן התורה שרי דהא מצי לבטלו אך באמת דהא הוי דיחוי אצל מצות דכיון דאין רשאי בלא ביטול אך גבי שופר הא קודם ביטול נמי מצי להוציא לחבירו בלי כיון וא"ל דהוי וכו'

והנה היכא דהוי רק שמיעה וא"כ הוי כשב ואל תעשה וא"כ בוודאי ל"ק מכח פסיק רישי' וכמ"ש הפ"י ובשב ואל תעשה לכ"ע דבר שאינו מתכוין שרי וא"כ לפ"ז הוי הפי' דעכ"פ הוי שרי ולא שייך דיחוי דכיון דעכ"פ השומע מצי לצאת ואפ"ל דבאמת גם דעת ר"י דקול אינו עובר אך כוונתו דלמא דאיירי דלא כיון להוציא אך א"כ מצות ס"ל דצריכה כוונה וע"ז שפיר אמר דכיון דבאמת דס"ל דבאיסור דאורייתא אסיר שלא בכוונה או דלענין פסיק רישי' הוי חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ואך דבאמת ס"ל לר"י לחלוק במצות צריכות כוונה בין נאנס למה דעשה מעשה וא"כ שפיר צרך מעשה ושפיר מועיל והנה עי"ל דבאמת הוי הפי' דבאמת באיסור דרבנן שרי משום מצוה דכיון דהוי לא אפשר אע"ג דכיון ואך באמת החיך משכחת דאם תוקע בשביל אחר שליחות לא צריך וא"כ שפר הוי כמו דלא אפשר אע"ג דכיון בשביל עצמו לא צריך לזה ואו דהוי כמו דיש לו אחר דכיון דהברירה ליתן לאחר לתקוע וצריך לעיין כי מכרו לישראל הוי ביטול

והנה וצריך לעיין דכיון דחשב לעשות מצוה והוי טעה בדבר מצוה ואינו מועיל והנה איסורא לא ניחא לי' דליקני וא"כ בשופר דהוי שוגג והוי איסור ואינו רוצה לצאת בו אך מה הוי הא

(חסר ואם ימצא אצלנו בהשמטה

) דף ל"א ע"ב מתניתין בראשונה הי' מקבלין עדות החודש כל היום פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר וכו' עד סוף הסיג א' וזה לשון הרמב"ם פרק ג' מהלכות קידוש החודש פעם אחת נשתהו העדים ולא ידעו במקדש מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יב או העדים וא"א שיקריבו מוסף היום אחר התמיד וכו' והנה הלח"מ חמה מדוע לא נזכר זה בש"ש כלל. ותירץ דבאמת הרמב"ם מפרש כן דהקריבו כבש אחד על תנאי כמ"ש התוס' ומש"ה לא אמרו שירה כל עיקר וכו' והנה עכ"ז דברי הרמב"ם תמוהים מאוד ראשונה קשה קושיות התוס' דא"כ אמאי נקיט הש"ס בלשונו דהקלקול הי' בתמיד למ"ד שאמרו שירה של חול הלא אם אח"כ באו העדים למפרע הי' הכבש למוסף היום ולא הי' תמיד תו קשה קושיות הפ"י דמאי עשו בשאר הקרבנות דהיינו בשעירי חטאת דלא שייך בהן תנאי כלל תו קשה לי בדבריו שלא סיפר כלל מה עשו רק נקט בלשונו ולא ידעו מה לעשות ופסק באמצע ולא פירש כלל האיך התנהגו אז תו קשה לי דכיון דהוא ז"ל סובר שלא אמרו שירה כל עיקר א"כ אין צורך לדברי התוס' כלל דהקריבו ע"ת דבשלמא למ"ד שאמרו שירה של חול ע"כ הקריבו התמיד וא"כ קשה מה עשו במוסף היום ט"כ צ"ל כתירוץ צד הקריבו ע"ת משא"כ למ"ד שלא אמרו כלל ע"כ הטעם שלא הי' שעות דשיר אימרין על נסכים וא"כ קשה מה עשו בשאר הקרבנות ע"כ צ"ל דבאמת הקריבו אחר שבאו העדים רק שלא הי' שהות לומר שירה א"כ דילמא גם בכבש הזה המת נו להקריבו עד שבאו העדים תו קשה לי כיון דמ"מ עיקר הקלקול הי' במה שלא אמרו שירה כלל א"כ לא הי' לו לכתוב רק זה ומאי נ"מ במה שהקריבו ע"ת הלא לא זה הי' הקלקול והנה הכפות תמרים רצה לתרץ קצת קושיא זו ובקש לומר לשיטת הרמב"ם דכך עשו דהיינו שהקריבו ע"ת בדרך זה אם יבואו העדים יהי' זה נדבה וא"כ יוכלו אח"כ להקריב מוסף היום אמנם אם לא יבואו העדים יהי' זה חמיד והיינו טעמא שלא אמרו שירה כלל לפי שהיו מסופקין דלמא יבואו ונמצא דזה הוא נדבה ואין אומרים עליו שירה כלל ומש"ה נקט הרמב"ם שהקריבו ע"ח לתת טעם שלא אמרו שירה כלל פ"כ אבל כשגגה יצא מלפניו דהא אם יביאו העדים יהי' יו"ט ואין נדרים ונדבות קריבין ביו"ט אמנם נראה לי לתרץ כל הנ"ל וקודם נראה לתרץ דברי הרמב"ם פרק א' מהלכות תמידין ומוספין שכתב שם וז"ל ומפני מה אחרוהו לחמיד של בין הערביים עד לאחר שש מחצה מפני שאם ר להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערביים וכו' מאוד מאוד חמוהים דבריו אמאי כתב כאן שאם ר להקריב קודם תמיד של שחר איך שייך לדבריו שבכאן ולא הי' לו רק לומר מה דצריך לדבריו כאן דהיינו שאסור להקריב שום קרבן לאחר תמיד של בין הערביים:

לתרץ זה אחרץ קודם מה דקשה לי על דברי התוס' מנחות דף מ"ט ע"ב שכתבו שם להוכיח היכי דעבר בעשה דהשלמה דאין הקרבן נפסל בשביל זה דאל"כ האיך קאמר הש"ס בפסחים דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה ואי אמרת דהקרבן נפסל בשביל זה א"כ לא מקיים המצוה כלל הא ל שהקרבן נפסל וא"כ האיך יוכל לדחות העשה דהשלמה ש"מ שאין הקרבן נפסל גלל זה ומאוד מאוד דבריהם תמוהים דלמא במקום שאין רשאי להקריב באמת הקרבן פסול והטעם דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני משא"כ שם דאמרינן דאתי עשה דפסח ודחוי עשה דהשלמה א"כ התורה התירה לעשות וליתא בכלל כל מלתא וכו' ומש"ה שפיר דגם הקרבן כשר. וכמו כן צ"ע בדבריהם במסכת חולין פרק אותו ואת בנו דבעי שם למימר במחוסר זמן שידחה העשה את הל"ת ושם ודאי דפסול וצ"ל דאם ידחה לא יהי' מחוסר זמן כלל וה"נ דכוותי' אם ידחה העשה דהשלמה לא יעבור בעשה כלל וממילא יהי' הקרבן כשר לתרץ זה אקדים דברי בתוס' במסכת קדושין דף ל"ד שמפלפל הש''ס שם