איגרא רמה חלק א כד

ביו"ט שני דהא מצי לצאת בלי הגזל העבירה שעשה רק דנהוי שואל שלא מדעת. והנה הדין בפסחים דאפשר ולא קא מכוון שרי לר"ש וא"כ אם נימא דמצות אין צריכות כוונה וא"כ אפשר לצאת בלי עבירה דלא יכוון לצאת ולחד דעה אפילו אם כיוון דווקא שלא לצאת יצא. אך בסתמא בודאי יצא וא"כ אפשר לצאת בלתי העבירה. אך אם נימא דמצות צריכות כוונה לא קשה. אך הב"י כתב בדעת הרמב"ם דהיכא דלא ידע שהוא יו''ט שפיר יצא אפילו למ"ד מצות צריכות כוונה דהא עיקר אמאי לא כיון ומשא"כ כשסבור שהוא חול לא שייך זאת וא"כ בכאן לכ"ע יצא דהא לא מצי לכוון דאם הוי מכוון הוי מצוה הבאה בעבירה. ולא הוי יצא וא"כ לכ"פ יצא בסתם. ובזה מתורץ קושיית התוס' דהקשה אמאי לא מקשה ממתניתין דלולב לא יצא ומייתי מברייתא ותירצו התוס' הואיל דבברייתא איתא שופר גם כן ובהך ברייתא שמביא קידם איתא גם כן שופר ולולב והקשה המהרש"א ובספר כפות חמרים והיא גפא תיקשי. מקודם אמאי מביא הך ברייתא לח מייתי מתניתין דלולב אך באמת י"ל משום דהנה באמת תיקשי מאי ופריך על רבא דאמר שם גבי עפר אם כיסה בעפר עיר הנדחת. דבאמת הא רוצה בקיומו הוא ג"כ אסור וכתב הפר"ח דדוקא בע"א הוי הך הדין. משום דצריך לאבדה דוקא. ומ"ה בשופר ולולב לא יצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה הואיל דרוצה בקיומו הוי אסור ומשא"כ בעפר עיר הנדחת דכבר נעשה עפר ותו אין צריך יותר לאבדה וא"כ לא שייך רוצה בקיומו. אך באמת מקשה שפר דהא בלא"ה קשה האיך שייך מצוה הבאה בעבירה דהא אפשר למעבד בהיתרא דלא יכוון וכמש"ל. אך באמת פסוק רישי' אסור ומשא"כ אם האיסור הוא משום רוצה בקיומו וא"כ באמת האיך דלא כיון לא שייך רוצה בקיומו. וא"כ בוודאי שרי וא"כ אמאי אינו יוצא ומשא"כ בלולב ל"ק דהא באמת ניהו דלא יכוון מ"מ הא אינו יוצא ביו"ט הראשון רק אם כיון לזכות וא"כ ממ"נ בשעה שכיון הוי רוצה בקיומו של איסור וא"כ אי אפשר לצאת בלחי עבירה וא"כ לא קשה מלולב. וכן הא דמקשה מברייתא דלולב הוי הפי' דקתני שופר ולולב בחדא ברייתא וא"כ כיון דבלולב הוי הפי' דלא יצא הוי שופר גם כן וקשה משופר ומש"ה משני דגם בלולב הוי הדין כן דיצא והקשו התוס' אמאי בתר הכי לא מייתי מתניתין וע"ז מתרצים התוס' שפיר דהואיל דבהך ברייתא גופא קתני שופר גם כן. ומתורץ שפיר קושיות המהרש"א והכפות חמרים הנ"ל. ובזה מיושב ג"כ דהא המל"מ כתב דאם הפסיד אתרוג גופא דצריך לשלם אתרוג היפה. משים דיכול למוכרו למצוה וא"כ זה מיקרי ג"כ הנאה דהוי צריך דצריך לשלם ולפמ"ש מתורץ דבאמת הא דאסור להשתכר באיסורי הנאה הוי רק מדרבנן ובדרבנן לא אסור פסיק רישי' לחד דיעה אע"ג דישראל עושה. וא"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה משום דהוי מצי לעשות בהיתרא שלא באיסורא. וא"כ כיון דמשכחת המצוה לצאת שלא באיסורא לא שייך מצוה הבאה בעביר' וא"כ שפיר מתו' הרמב"ם משום דבאמת הפלוגתא דר"י ורבא דהוי עכ"פ בעולה הוי משום דהוי עכ"פ איסור דרבנן בקול ואם כן אם מצות ליהנות נתנו והוי מצוה הבאה בעבירה וקשה דהא משכחת דיהא יוצא בלא עבירה דהיינו דלא כיון.. ואך אפילו אם מצות צריכות כוונה מ"מ הוי דוקא בשמיעה אבל בזה דעשה מעשה אין צריכה כונה (ועיין לקמן בד"ה והנה התוס' כתבו בסוכה) דהא תוקע בכאן בעצמו ואך דע"ז י"ל משום דאיכא עוד טעמא דחמר רבא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ואפילו באסור דרבנן. ומש"ה לא יצא וא"כ מש"ה הוי ס"ל לר"י דשפיר מעל ומשני דלא שייך דהוי קול בעלמא משים דבאמת הוי הפירוש אע"ג דתקע בעצמו מ"מ הא מצי לצאת בשמיעה ומשא"כ בכאן הא בשמיעה לא הוי יוצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וא"ל דהוי מצי לצאת שלא בעבודה דהוי בסתם שלא בכוונה הא אם הוי שמיעה לחוד הוי בעי כוונה וא"כ ע"כ הוי הא דיוצא הוי מכח דחקע בעצמו ועשה מעשה וא"כ שפיר מעל וא"כ לא קשה מכח כל מלחא דאמר רחמנא לא תעביד כיון דבאמת עי"ז יצא מקודם והוי כמו דמהני במכר מכח דיצא הקדש לחולין ונקנה המקח ה"נ בכאן כן הוי סברת ר"י ורבא אמר דבאמת הא דמהני שם במקח דהוי גזירת הכתוב דכיון דבדעתו לצאת מרשות לרשות וכמו דאיתא בתוס' דב"מ דף צ"ט צא לחולין וכיון דיצא לחולין ממילא נקנה המקח לאחר שיצא לחולין ומשא"כ בכאן אימת יצא לחולין לאחר התקיעה ואי אפשר לצאת וא"ש במאי דהוי סבר רב יהודא ומקשה רבא שפיר. והרמב"ם הא פסק מצות לאו ליהנות נתנו ואזי אין צריך לומר הך סברא מכח דהוי יצא שלא בכוונה והוי דוקא ע"י מעשה דתקיעה ומש"ה הוי מצי לצאת בשמיע' והוי קול ובקול ליבא מעילה ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל. ובזה מיושב קושיות התוס' על הא דאר"י בשופר של פ"א יצא. וי"ל דבאמת הא לא שייך מצוה הבאה בעבירה דאפשר לצאת שלא בכונה. אך דהוי פסיק רישי' אך בדרבנן לא איכפת לי' פסיק וא"כ שם בשופר של בקדש ס"ל לר"י דהוי מדאוריית' וכתירוץ הלח"מ ומשא"כ בכאן דהא אם אמרינן דבאמת דשברים ממילא שרי רק דגזירה דלמא אגבה והדר וא"כ כיון דהוי רק מדרבנן ובדרבנן פסיק רישי' שרי וא"כ שפיר מועיל שלא בכוונה וא"כ כיון דיכול לעשות ולצאת שלא בכוונה מש"ה יצא. והיה הא דאמר בעיר הנדחת מ"ט מכתת שיעורי' והנה צרך מש"ה לומר כן דנ"מ אם רצה לצאת בשמיעה ושמיעה הוי אפשר רק מדרבנן ומתורץ קושיית התוס' הנ''ל. (ובזה מיושב הרמב"ם דכתב גבי ציצית אינו יוצא בצמר של ע"א הוי הפי' משום דהוי עכ"פ איכא איסורא דרבנן ולא שייך לומר דלא כיון)

והנה מיושב הרמב"ם בהלכות לולב דכתב דווקא באשירה אינו יוצא ולא חילק בין אשירה דישראל לנכרי בכולן אין יוצא ובלולב לא חילק ג"כ בין ישראל לנכרי. וכתב בכולן דיוצא (ובלולב כתב בכולן דיוצא) וי"ל דהנה איתא אבעי' בע"א דף ג' ע"א גבי אם בטלה לתקרובת ע"א דאין לה ביטול אם מהני ביטלה לענין טומאה. אע"ג דתקרובת פ"א אין לה ביטול אין ביטול לאיסור דאורייתא אבל לטומאה דרבנן אפשר דמהני ביטול ואיתא בתיקו והנה בספיק' דרבנן ק"ל לקולא וא"כ באמת הוי איסורא מכח דרוצה בקיומו ואסור בכל איסורי הנאה לחד דיעה וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה כמש"ל יעש"ה. אך דאפשר שלא יכוון. אך דקשה הא צריך לזכות בו. וא"כ אם נימא דישראל יהא מצי לבטל וא"כ שפיר מצי לזכות בו לאחר ששיבור בשעת מעשה הגבה דיזכה לאחר ששיבר רוצה לזכות בו מהשתא לאחר שישבר אך דלא מהני ביטול ישראל לא מצי לבטל אך אם אמרינין דשברים ממילא בטל וא"כ אמאי אין ישראל יכול לבטל וע"כ צ"ל מכח גזירה דלמא אגבה ישראל מעשה פ"א של ישראל. ושל ישראל אין לה ביטול או דשברים ממילא לא בטלה וכ"פ הרמב"ם דשברים ממילא לא בטלו. אך דכתב הב"י בשם הרמב"ן היכא דנשתברה עיקר ע"א בטלה ממילא או שברים של שברים יעש"ה. וא"כ שפיר משכחת דיזכה בשביל אח"כ דישבור וא"כ הוא א נו רוצה בקיומו רק לאחר שנשבר גם העיקר ואז השברים ממילא שרי וא"כ לא עשה א אסור. אך הגזרה שגזרו חכמים דלא מהני ביטול עכ"פ בדרבנן מהני ביטול כמו דאיבעא דלעיל דאיתא בע"א נ"ב יע"ש היטב. וא"כ לא הוי עברה דרוצה בקיומו דגבי דהוי ישראל לענין איסור דרבנן מהני ביטול רק דהוי שבר לעיקר ודלא נשאר העיקר הא אם נשאר העיקר בלא"ה ישראל לא מצי לבטל ושם בפ"א איירי דנכרי מבטל והא ראי' דאמר בע"א לא תבעי לך דמהני ביטול וזה דוקא בנכרי דישראל לא מצי לבטל ומש"ה בלולב שפיר יצא אפילו בע"א של ישראל מכח כיתותי מכתת שיעורא דלא שיך בישראל וכתי' הכפות תמרים דכיון דאין צריך שריפה בשל ישראל רק גניזה לא שייך כיתותא מכתת שעירא. וכקו' התוס' ביבמות והוי מצוה הבאה בעברה לא שייך כיון דאפשר שלא בכוונה ואע"ג דהרמב"ם פסק כמ"ד מצוות צריכות כוונה בכאן כ"ע מודו משום דלא יכול לכוון משים דאם יכיון לא יצא וכמ"ש לעיל יעש"ה. וא"כ כיון דעכ"פ משכחת בזה דהוי שלא בעברה ויצא לא הוי מצוה הבאה בעבירה ויצא השתא גם כן וא"ל האיך יזכה דבעי זכי' וא"כ הוי רוצה בקיומו י"ל דמשכחת שיזכה אחר ש בטל ויעשה שברים דלא יהא נשאר אפילו עיקר ומהשתא הוגבה שיזכה בעת ההיא וא"כ עיקר רוצה בקיומו הוי לאחר הפת ההוא ולענין איסור דרבנן שפיר מהני ביטול אפ לו בשל ישראל ומש"ה כתב הרמב"ם דבלולב יצא ולא חולק בין ישראל לנכרי כלל ומשא"כ באשירה דהא לא שייך דביטלה לעיקר דהא כל מעט ומעט גדול ולא הוי עקר רק כל מעט ומעט הוי בפ"ע העקר וא"כ לא שיך דשברים ממילא בטל וישראל לא מצי לבטל ומש"ה אין יוצא בשל אש רה ובין דעכו"ם ג"כ משום דהא עכ"פ רוצה בקיימו וא"ל דהוי שלא בכוונה קשה הא בעי זכי' וא"ל ד זכה לאחר שנעשה שברים הא ישראל לא מצי לבטל רק אם עיקר נשבר ובאש רה לא שייך עיקר דליכא כלל חילוק ומת רץ שפיר הרמב"ם הנ"ל

והנה. מכח ראם לא מכוין הוי פסיק רישי' לפמ"ש הפ"י בפסחים ואם הוי שב ואל תעשה לא איכפת לי' בפסיק רישי' וא"כ יש חילוק בין שומע דלא עביד מעשה וכמו דאיתא שם בפסחים דף ק"ל דק ל הוי לא עבד מעשה וא"כ לא איכפת לי' בפסיק רישי': ומש"ה אמר גבי עיר הנדחת הטעם דהר כתותי מכתת שיע רס משם דנ"מ אם שמע אזי הוי אפשר לקיים מ"ע בלא איסור דלא יכוון ושם לעיל גבי עלה הוי הפי' דתוקע בעצמו ועוד נ"מ אם יש שופר אחר וא"כ לא הוי פסיק רישי' וכמו דאיתא בסוכה דף ל"ג פ"ב וא"כ נ"מ היכא דיש לו שיפר אחר ואעפ"כ פסיל משים כתותא מכתת ש שיעורא ושם לעיל איירי דלא יש שופר אחר וא''כ מתורץ שפיר קושיות התוספות הנ"ל

והנה הא דאיתא בחולין דשופר מיכתת שיעורי' הוי איירי בתקרובת ע"א דכתותי מכתת שיעורי' דלא מהני ביטול ובמאי דאמרינן בלולב בסוכה באשירה דמשה דכתותי מכתת שיעורי' הוי הפי' דר"ל דאיירי באמת בשל ישראל ואך דהוי באמת דכיון דלא מהני ביטול דישראל דהוי שברים ממלא דכיון דלא שייך ממילא דעיקר בטלה דמעט מעט נאסרה אך דבאמת עדיין יש לו

והנה הפי' דבאשירה דמשה דוקא דגזירת הכתוב דהוי בשריפה והנה כללא דמלתא דבאמת זה הטעם לא שייך דהוי כתותי מכתת שיעורי' בשל ישראל משום דג"כ בשל ישראל לא שייך כתותי מכתת שיעורי' כמ"ש בס' כפות תמרים דלא הוי דין בשריפה והנה של נכרי אע"ג דזכה ישראל ל"ק קושית התוס' דהוי של ישראל דבאמת לא שייך כתיתי בשל ישראל וג"כ אם הישראל בטלה הוי כמו ממילא

והנה שם כיון דהוי בפני ישראל שם דכמו דאיתא שליחותו של ישראל כמו ראוי לאלהות הרבה וא"כ דוקא בשריפה ולא מהני ביטול אפי' של נכרי

והנה מ"ה אם באמת אפילו כבר זכה הישראל מ"מ לזה מהני ביטול דתו אין צריך שריפה דעע"ג אם נחשב כשל ישראל ושל ישראל אין צריך שריפה