איגרא רמה חלק א כג

בעזה"י במסכת ר''ה מסכת ר''ה דף ל' ע"ב ומסכת מנחות דף ס"ח ע"ב תוס' בד"ה בשטת ר"י אמרה ותימא מנלן לר"י ור"ל דפליגי שום תנא עלי' דר"י וכו' וע"ק דממ"נ מקודם הוי ס"ל דלא מוכח ממתניתין דרק בזמן שבית המקדש קיים אין האיר המזרח מתיר והוי ק ה לי' ותירץ דגם באין בה"מ קיים אין האיר המזרח מתיר וא"כ הוי קשיא יותר חזקה וי"ל משום דהנה הרמב"ם כתב לשון המתניתין כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם וכתב דבשתי הלחם בדיעבד כשר והנה הלשון משמע דבדיעבד פסול דכן מוכח הלשון מדמוכיח הש"ס מינה. וי"ל דהכי דייק הש"ס משים דבמתניתין דלקמן קתני אין מביאין מבית השלחין ואם הביא כשר. ולכאורה קשה דהא התוס' בדף פ"ד ע"א בד"ה שומרי ספיחים בשביעית וא"ת הא לרע"ק בעינן ממשקה ישראל. ותירצו התוס' דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל. והנה ביבמות בדף ל"ב איתא שם פלוגתא דאמרינין דאיסור שבת הותרה רק לכהן אבל לזר קאי באיסור שבח וא"כ אם התירה לא הותרה רק בשביל מצותו בכך דהוי הדין דהואיל לכתחילה הוי מצותו בכך דיביא מן החדש וא"כ כשהיא מביא מאי דלכתחילה אינו רשאי ק לכתחילה דהיינו מבית השלחין ומבית עמקים וא"כ לא הותרה התורה מאי דאסור משום ממשקה ישראל דכיון דלא עביד כדין דלכתחלה דיהא שייך מצוותו בכך דלכתחלה צריך להביא מן החדש דכיון דבאמת לכתחלה אין מביאין מבית השלחין ועמקים וא"כ הוי כמו שם לענין זר דלא הותרה שבת וא"כ בדיעבד אינו יוצא מכח ממשקה ישראל ומש"ה שפיר מוכח דגבי עומר פסול בדיעבד אפילו מן הישן דאל"כ קשה הא קתני לקמן דאין מביאין מבית השלחין ועמקים וא"כ ע"כ איירי מן החדש דמן הישן בלא"ה אינו מביא לכתחילה אפילו משאר מקומות וא"כ אם נימא דבדיעבד כשר גבי עומר קשה דכיון דקתני בכאן דלכתחלה אינו מביא מן הישן וא"כ סיפא דאין מביאין מבית השלחין ועמקים ע"כ איירי בחדש קשה א"כ ליפסל מכח דכיון דלא שייך ממשקה ישראל דכיון דלא הוי ממשקה ישראל ואמאי קתני סתמא דאם הביא כשר דמשמע אפילו הי' לו מן הישן משל שאר מקומות אלא ע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דגם בדיעבד פסול ישן גבי עומר וא"כ שפיר הותרה מכח דהוי מצותו בכך דאי מן השלחין הוי רק לכתחילה ומן הישן אפילו בדיעבד הוי פסול וא"כ מתורץ הרמב"ם אך למאן דס"ל באמת דרק לכתחיל' אין מביא מן הישן גבי עומר וא"כ לכאורה באמת קשה אמאי הוי בדיעבד כשר וא"כ ע"כ י"ל הכי דבמנחות בדף ה' כי בעיון למילף שם ק"ו איתא שם מליקה תוכיח ופריך שם מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה ופירשו התוס' שם דקדושתה גורמת דהוי מליקה ורש"י פי' וכו' וא"כ הכא אם ס"ל דבעינין שאין בה"מ קיים האיר המזרח מחיר וא"כ ע"י דהוי הך התבואה קודש עי"ז נאסר דאם לא הוי קדש והוי כמו בזמן שאין בה"מ קיים וא"כ ל"ק מכח דהוי ממשקה ישראל דממ"נ אם נימא דאין ראוי להביא קרבן הוי שרי רק דע"י קדושתה עי"ז נאסר וא"כ ל"ק מכח ממשקה ישראל אך אם אמרינן דאין חילוק בין בזמן שבה"מ קיים לאין בה"מ קיים וא"כ ע"כ צ"ל באמת דתמיד האיר המזרח מתיר שפיר הוי משקה ישראל דזה עד הביאכם הוי למצוה בעלמא. וא"כ זה באמת הפי' דלא תקשי לר"י ור"ל דס"ל האיר המזרח מתיר ממתניתין דבאמת הם פליגי אך הך תנא דס"ל דלכתחלה רק אין מביאין מן הישן ובדיעבד כשר וא"כ מוכרח דס"ל האיר המזרח מחיר דאל"כ הוי פסול מן השלחין ומבית העמקים מכח דלא הוי ממשקה ישראל ולא שייך דהוי מצותו בכך. אך י"ל דלמא בזמן שאין בה"מ קיים האמת דהאיר המזרח מתיר וא"כ שפיר שייך קדושתה אוסרתה דלולי הקדושה הוי כאין בה"מ קיים ע"ז אמר דבאמת כר"י ס"ל וא"כ אין חילוק בין בזמן שבה"מ קיים לאין בה"מ קיים וא"כ לא שייך זו הסברא דקדושתה אוסרתה אלא ע"כ דס"ל להך חנא דס"ל דבדיעבד כשר מן הישן דהאיר המזרח מתיר ולא שייך ממשקה ישראל ושפיר מתורץ קושיית התוס' וגם הקושיא השני' הנ"ל

ב והנה י"ל אהך דינא דקתני אין מביאין מבית השלחין ואם הביא כשר קשה דא"כ יהי' פסול מכח דהא בעינן ממשקה ישראל ובעומד לא הוי ממשקה דהא אסור להדיוט וא"ל כמ"ש התוס' דמצותו בכך ד"ל דאי אפשר בענין אחר הא להך מ"ד דס"ל דאם הביא מדאשתקד כשר וא"כ לא הוי מצותו רק מכח לכתחלה וכיון דגם השתא לא עביד מאי דמצוה לכתחלה פסול אך לפמ"ש המהרש"א ביבמות גבי זר הוי א"ש דכיון דעדיין הא היתר להביא מדהשתא וא"כ כיון דעדיין הותרה הותרה אפילו בענין דלא הוי מצוה כן אך אם אמרינן דאין רשאי לקצור ביום הוי קשה אך י"ל דבהמות להך מ"ד אינו כשר בדיעבד רק מדאשתקד וא"כ שפיר הוי ממקום שאי אתה מביא אפילו בדיעבד ואין צ"ל דס"ל כסברת התוספת דכיון דלכתחלה אינו מביא והנה י"ל לפ"ז דברי הרמב"ם דפסק כלשון המתניתין וכתב דבשתי הלחם בדיעבד כשר. וי"ל דה"פ משום דבאמת כיון דקתני דלכתחלה אין מביאין מן הישן ובסיפא קתני אין מביאין מבית השלחין וקאי נמי על עומר יע"ש בחי' קשה דע"כ איירי בחדש דבישן בלא"ה לכתחלה אינו רשאי קשה ואמאי הוי כשר בדיעבד בעומר ת"ל הא לא הוי ממשקה ישראל וא"ל כמ"ש התוס' דמצותו בכך דהיינו לכתחלה קשה הא בכאן הוי לכתחלה אינו רשאי לעשות כן א"ו דבדיעבד ג"כ פסול ומתורץ א קושיית הכ"מ על הרמב"ם שפיר: ג והנה אם נימא דהא היכא דחייב באחריות שפיר מקרי שלו וא"כ מ"ם אינו פטור מתרומות מעשרות דאם הקדיש לגבוה דהא ח"ב באחריות. והנה איתא בפסחים גבי עיפה ובכור דכתבו דכיון דהוי מתחלה שלו ועדיין הוי חייב באחריות ומיקרי שלו ע"ש והנה בלא"ה מקרי שלו דהא יכול לפדות שוה מאה מנה בפרוטה אך זאת לא הוי רק בעלים וכמו דאיתא בשטה מקובצת לב"מ וא"כ מקרי שלו וכמו דאיתא בבכורות גבי פטר חמור דכיון דביני וביני הוי שלו מש"ה מקרי ברשותו יע"ש ואך דהא הדין דהמקדיש תמימין לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם וא"כ תו אינו ראוי לפרות אך דכיון דלכתחלה א נו רשאי להקריב מיד תו שפיר ראוי לפדיון וא"כ שפיר נ"מ דמאי דלכתחלה אינו רשאי להביא חייב בתרומות ומעשרות וא"כ גם בדיעבד פסול משום משקה ישראל דכיון דלא נטל מינה תרומה ומעשרות. ובזה אפשר י"ל קצת קו' הפ"י בר"ה דמקשה שם ליהני ר"ה לשתי הלחם והקשה הפ"י הא אם הביא בדיעבד כשר

גם לענין איסור שביעית דכתבו התוס' במנחות בדף פ"ד ע"א בתוס' ד"ה שומרי ספיחים וכו' דלא הוי קצירך לענין שביעית דהוי דהקדש ואז הוי חייבין באחריות. וא"כ לא מיקרי הקדש וא"כ אסור וא"כ לא אפסדי' להקדש כנוס ומש"ה פטור מאחריות ובזה מיושב וכעין זה כתב בס' אבן העזר בפסחים דף ק"ט ע"א יע"ש והנה ה והנה ה"פ בש"ס מכח אין מביאין מבית השלחין וכדלעיל אך אם אמרינין דגם בזמן שבה"מ קיים האיר המזרח מתיר וא"כ ל"ק ואך הסוגיא קאי לרב ושמואל דבזמן שבה"מ קיים הוי דוקא עומר מתיר פריך שפיר דהא מוקי התקין ר"י בן זכאי כמ"ד דאין האיר המזרח מתיר אך הרמב"ם דפסק דלא כר"י ור"ל דבזמן שבה"מ היו קיים ושיבנה במהרה בימינו נמי האיר מזרח מתיר רק כרב ושמואל פרק עשירי מהלכות מ"א ולכאורה באמת קשה אמאי לא פסק כר"י נגד רב ושמואל אך מדסתם הש"ס קאי אליבא דס"ל ומש"ה פסק כן הרמב"ם אך זה דוקא בעומר מוכח כן אך לא בשתי הלחם והוי כתירץ הלה"מ רק דהלה"מ נשאר בקושיא ממ"נ אם מוכח מהך לשון גם הא על שתי לחם קשה ואם לא מוכח גם על עומר לא מוכח כן ולפמ"ש לעיל מתורץ

והנה י"ל קושיית הפ"י במסכת ראש השנה לפ"ז דהקשה מאי מקשה הש"ס ליתני ר"ה לשתי הלחם דהא בדיעבד כשר. וי"ל דהא התוס' מקשים במנחות האיך מביאין מן המשומר דהא בעינין ממשקה ישראל וכתבו התוס' דמצותו בכך ואכמ"ל

והנה באמת מה דתירצו התוס' דגם בלא"ה בעומר לא הוי ממשקה ישראל כל השנים למ"ד דאין המזרח מתיר בזמן שבה"מ קיים. וא"כ הוי הפי' דאין איסור שביעית חל על איסור חדש דהוי מקודם שנשתמר אך אם אמרינן דהאיר המזרח מתיר אפילו בזמן שבה"מ קיים הוי שפיר קשה הא בעינן ממשקה ישראל. ואך אם אמרינין דבזמן שבה"מ קיים אסורה אך בזמן שאין בה"מ קיים שיבנה במהרה בימינו שרי אזי לא קשה דהוי קדושתם אוסרתה ומשא"כ אם רמא דהא אפי' בזמן שאין בה"מ ק ים שיבנה במהרה בימינו נמי אסרה

וכללא דמלתא אם בזמן שבה מ קיים אסורה הא לא"ה שרי הוי קדושתה אוסרתה ומשא"כ אם נימא דאין בה"מ קים נמי אסורה אזי אין קדושתה אוסרתה ונמצא דמביא ראי' דבזמן שבה"מ קיים אין מתיר האיר המזרח וא"כ קשה קושיות המ"ל ולא שייך חי' הנ"ל דהוי אסורה דהא אין איסור חל על איסור א"ו דליכא איסורא אך א"ל דהוי קדושתה אוסרתה אך דכיון דהוי ממ''נ מאן דס"ל אסורה בזמן שאין בה"מ קיים ולא הוי קדושתה אוסרתה א"ו דשרי אך אם נימא דמצי להביא מדאשתקד ולא שייך קדושתה אוסרתה אך אם אמרינין דבשל גוים אינו נוהג חדש וה"נ בשל הפקר וא"כ אתיא בבת אחת ולא שייך דאין חל. והנה י"ל על קושיית הפ"י בר"ה דנ"מ אם הוי מצוה שלא להביא קודם לשתי הלחם דה"פ כלי שרת אין מקדשה אלא בזמנה דמצוה לכתחלה בעי"ט אך בוודאי חביבה מצוה בשעתה ושפיר נ"מ להך מלתא

הרמב"ם פסק בהלכות שופר פרק א' דן ג' שופר של גזלינא שאין המצוה אלא בשמעת קול וכו' וכן שופר של ע לה לא יתקע ואם תקע יצא בה שאין דין מעילה בקול וא"ת הלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות נתנו. והקשה הלח"מ דהא בש"ס איתא שיפר של עולה יצא דכיון דמעל יצא לחולין והלא קול אין בו דין מעילה ורבא נמי לא אקשה אלא אימת מעל וי"ל משום דהנה התוס' מקשים אמר רב יהודא בשופר של פ"א לא יתקע ואם תקע יצא ותימא מ"ש משופר של שלמים לר"י לא יצא. והנה התוס' בחולין כתבו להך גירסא דגריס ר"י קשה ל"ל למימר דבשופר של עיר הנדחת לא יצא מכח דכתית מכתת שיעורי'. ת"ל דהא רב יהודא ס"ל מצות ליהנות ניתנו נהוי דאיירי בשופר של ע"א לאפר בטול. אך י"ל משום דהנה באמת סגי' דלר"י מצות ליהנות נתנו ומאי הוי וי"ל דהוי הפי' ומש"ה לא יצא דהוי מצוה הבאה בעבירה דלא אפשר לצאת בלי עבירה. אך הפ"י כתב דמשו''ה ביו"ט שני לא שייך מצוה הבאה בעבירה משום דהא ל"ח רק היכא דאי אפשר לצאת. בלי עבירה. ומשא"כ