איגרא רמה חלק א כא

דגבו חמותו ונעשה אשת איש דהוי מוסיף ולהיפך אשת איש ונפשם חמותו הוי כולל. והנה זה גבי גברא ומשא"כ באשה הוי להיפך אשת איש ונעשה חמותו מוסיף על חתנו לשאר קורבות כגון אשת איש ושאר נשים ובמוסף אפילו שמות שווין וחמותו ונעשה א"א הוי לאשה רק כולל דהא אצלה מיקרי חתיכה הגברא ועליו לא נתוסיף איסורא על גופו ולהיפוך הוי על גוף מוסיף לשאר נשים ואך מיושב אי לאו רש"י ז"ל דלעיל דהא לא מצינו בתורה דהתורה אסרה יקח חתנו רק דלא יקח חמותו וממילא נאסר ליקח החמותו משום דהוי איסור על חמותו וגם אצלה הוי איסור מה דנשא לזה שהוא יקח חמותו ואין איסור על חתנו רק מקרי הכל חתיכה החמותו (דחמותו) מטיל התורה עליו איסורא והיא מקרי החתיכה לעולם אך רש"י ז"ל לא משמע כן אך הך הוכחה מנ"ה וכן מלח"מ בין כך וכך מוכח כן וכדלעיל והנה מוכח כשיטת רש''י ז"ל דכיון דהתוס' כתבו ביומא דף מ"ו דדוקא סמוך לבוקר מתיר אבל לא בתחלת הלילה וא"כ תיקשי קושיות רש"י דע"כ דהא דזר הוי דהקטיר וא"כ בהתחלת הלילה שפיר הוי מוסיף וכיון דחל בוודאי תו לא פקע וא"כ הוי מוסיף א"ו כדלעיל דבזה לא שייך מוסיף וא"ל דהא הוי פסול דס"ל דעכ"פ הוי בלילה עדיין לא אפסיל אך לרש"י אפ"ל דהוי רק בלאו הבא מכלל עשה וכמו ס' הלח"מ דכיון דלא ניתוסף רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ לא נתוסיף דיביא קרבן וכן כתב הלח"מ לענין בשר בחלב אך הרמב"ם באמת לא ס"ל כן כס' הלח"מ דיהיב על בשר בחלב בפי' המשניות טעם אחר ומ"ה ס ע"כ לא ס"ל כשיטת רש"י ז"ל וכדלעיל הועתק אות באות מגוף כתיבת יד הקדושה של חותני זקיני גאון הגאונים ופאר הקדושים מוהר"ר משה משולם איגרא זצ"ל רב דק"ק טיסמניץ ופרעשבורג

פסחים דף מ"ד ע"א סוגיא דמשרת וכו'). ד"ה אי הכי אמאי פליגי עליו דר"א בכותח הבבלי והקשה התוס' בנזיר ואלא לדידי' מי ניחא הא ס"ל היתר מצטרף לאיסור ונ"ל משום דהנה התוס' הקשו דמשני לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דהא אמרינן בחולין הנח לנזיד הדמע דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס ונ"ל דהנה התוס' כתבו בחיר על אביי וכזית בכדי אכילת פרס אע"ג דאיתא בכריתות כל האוכלין מצטרפין לכזית בכדי אכילת פרס. ונ"ל דהנה איתא בחולין פלוגתא אם על הנאת מעיו או על הנאת גרונו ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר אם אמרינן על הנאת מעיו פטור דפרושי דהנאת מעיו אינו אלא במילוי כרס ובשעת מעשה דאכל חצי זית אחר לא איתא לחצי זית שראשון. והנה (גם בר' יוחנן יש גירסא אחריתא יעש"ה בהג"ה להכ"מ ברמב"ם להלכות מאכלות אסורות. והנה שם פירש"י דפליגי ר"א על ר"ז וע''ש והנה ביומא דף פ"א אר"י זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן וחזר השני ואכל הראשון משלם וכו' והב' אינו משלם אלא דמי עצים לראשון וכתבו התוס' במנחות בדף ס"ט ע"א הטעם דהא כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו והטעם דנתחללה ה"נ נתחללה ולא הוי תרומה וא"כ מש"ה לא משכחת כזית בכדי אכילת פרס בתרומה דהא מיד שאכל חצי זית לאחר שאכל נתחללה וא"כ בשעת מעשה דאכל לחצי זית אחר תו לא הוי הראשון תרומה והוי כאלו הקיאו ומש"ה לא הוי כזית בכדי שאכילת פרס. אך דהנה המ"מ כתב דהיכא אמרינן נתחללה היינו דווקא אם כהן סך דנתחללה בהיתר משא"כ זר שאכל דהוי באיסור ולא נתחללה ולכאורה לא משמע כן ביומא לפי פירש התוס' דהא קתני דבלע זר וצ"ל פירש אחר דשהה כדי עיכול יעו"ש בתוס' וברש"י ונמצא דמש"ה אמר ספיר דחייב על כזית בכדי אכילת פרס דבשעת מעשה דאכל אכל באיסור דחצי שיעור עכ"פ אסור ומש"ה לא נתחללה וא"ל דהא הטעם דחצי שיעור דאסור עכ"פ בתרומה לא שייך ראוי לצרופי אם נימא דה"פ חצי (חזי) לאצטרופי דעדיין יצרף י"ל דהנה אסור מכח טעם כעיקר ונהפך ההיתר להיות אסור הנה עוד יש טעם דחשיב ליה להחצי שיעור. ע"ש בס' הח"צ וע"י תערובות לא שייך זה דהא באמת אכל כשיעור וא"כ נהפך ההיתר להיות איסור והנה משום בחולין פירשו התוס' הואיל דהוי דרבנן ומ"ה חצי שיעור מותר יע"ש וא"כ שפיר נתחללה בהיתר וא"כ זהו הפי' הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס ר"ל דלא משכחת בתרומה וכמ"ש לעיל מכח דנתחלל והנה רש"י הקשה לקמן הא טעם כעיקר הוי דאורייתא ואמאי פליגי רבנן עליו דר"א בכותח הבבלי והנה לפמ"ש התוס' בע"א הוי רק עשה כיון דילפינן מגעולי עכו"ם אך דהנה קשה הא באמת לשיטת ר"ת אם נימא טעם כעיקר אזי לוקין על כל כזית וכזית דהוי נ"נ דאורייתא והנה ר"י ס"ל א בירושלמי דאם שוין אין מבטלין זה את זה. והנה בספר פר"ח כתב דהא דילפינן לטעם כעיקר היינו דהא ה"א דבטל ברוב ג"כ הטעם. והנה כיון דגליא התורה דמגעילי עכו"ם דהוי עכ"פ אסור בעשה וא"כ גם ההיתר הוי איסור דהא אח"כ נ"נ וא"כ תו אין מבטלינן איסורין וא"כ הוה ממילא כיון דאינו בטל לוקין דהא חנ"נ ולוקין על כל כזית וכזית וא"כ למ"ד דהוה רק עשה בעלמא עכ"פ אם אכל לכל כזית בכדי אכילת פרס שיש בו אכ"פ לוקה. אך דנ"ל הטעם דאין איסורין מבטלין זה אח זה לפי דכתב הר"ן בנדרים דהא דלא ילפי רבנן דמין במינו בטל ולא ילפי מדם הפר ומדם השעיר היינו משום דאזלינן בחר דזה הוי היתר וזה הוי איסור וא"כ היכא דשניהם הי' היתר לא בטל אפילו במין בשאינו מינו וראיות הפר"ח מכלאים י"ל דשם באמת בטל אח"כ יע"ש וא"כ משום איסורין אינו בטל דהוה שניהם שוין איסורין וא"כ בכאן דהא הוה הנאה וא"כ לדעת רוב הפוסקים שייך טעם כעיקר לענין הנאה. וא"כ אתי שפיר דלא מקשה אביי לדידי' אמאי פליגי ר"א בכותח הבבלי מכח היתר מצטרף לאיסור דהנה באמת הא מצי למיסבר דל"א ר' חיים כהן דאם יש כזית בכדי אכילת פרס אזי לוקין על כל כזית וכזית אף דהוי היתר משום דאין לוקין רק אם אבל לכל כזית בכדי אכילת פרס וא"כ שפיר אין לוקין דהוה רק עשה בעלמא וא"ל הא איסורין אין מבטלין זא"ז ז"א דהא כל כמה דלא אכל כל כזית וא"כ הוה מיקרי שם ההיתר דיאכל בפני עצמו ואזי שפיר מבטלין ומש"ה אין לוקין אך לר"י מקשה שפיר דהא בתרומ' קשה מכח קושיות התוס' דשם אמרינן בנזיד הדמע דליכא כזית בכא"פ וע"כ צריך לומר דכאן נתחללה באיסור קשה הא הטעם דחצי שיעור דאסור משום דראוי להצטרף וכאן הא כיון דלח שייך בתרומה כזית בכדי אכילת פרס וא"כ ליכא צירוף ויהא חצי שיעור נמי מותר אך דהוה נתחללה באיסור מכח טעם כעיקר הוה מן התורה וא"כ אכל כזית היתר נהפך להיות איסור וא"כ צ"ל דס"ל דהוה איסור אע"ג דלא אכל לכל כזית בכדי א"פ וא"כ יהא לוקה על אם אכל כזית בכא"פ דהא שפיר שייך איסורין אין מבטלין זא"ז וע"ז משני הנח לכותח הבבלי דיהא באמת עדיין היא נ"מ לענין בל יראה ובל ימצא דעל היתר בוודאי אינו עובר וא"כ שפיר אין שמותיהן שוין אך דבאמת לענין בל יראה ובי"מ וכמ"ש הפוסקים דהוה כמו טומאת משא וא"כ הדר לא בטילה דכיון דלענין ב"י וב"י לא בטילה וע"ז שפיר משני הנח לכותח וכו' בטלה דעתו אצל כל אדם וא"כ קודם שאכל לא עבר בב''י ובב"י ולאחר שאכל תו ליכא החמץ דלעבור בב"י ובב"י וא"כ שפיר בטילה דאין שמותיהן שוין כן הוא הפי' ומתורץ דלא מקשה אביי לדידי' ומתורץ שפיר קושיות התוס' ודו"ק

ובזה מיושב הרמב''ם דכתב בפ"א מהלכות חמץ ומצה דין ואו אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ חבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי לוקה ואין בו כרת שנא' כל מחמצת לא תאכלו בד"א שאכל כזית בכדי אכילת פרס. והנה כל הפוסקים הקשו דלר"א אפילו על ידי תערובות דאכל רק כזית בהצטרפות יחד איסור והיתר נמי חייב ולרבנן הא לא דרשי כלל כל ועוד כזית בכא"פ הוי כרת בכל התורה ולפמ"ש לעיל אחי שפיר. והנה דעת הרמב"ם יש לפרש כן משום דבאמת על הך קושי' דהנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס הוי הפ' כמו שכתבתי דלא שייך בכא"פ והנה הפי' דהנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכיל' פרס אם בטלה דעתו אצל כל אדם ואין הפי' דלא איירי דהלשון לא משמע כן דהוי נוכל לומר דלא איירי בזה רק הכי פירושא דבאמת טעם כעיקר הוי מן התורה רק דהוי כסברת הר"י דאורליינש במסכת פ"א דהוי רק עשת בעלמא אך לפי שיטת ר"ח ור"ת דאמרינן חתיכה נ"נ וא"כ הוי איסורין ואין מבטלין זה את זה וא"כ הא הפר"ח כתב דהא דבעינן דיהי' יליף טעם כעיקר הוי משום דהוי אמרינן דבטל ברוב ואם כן אחר שגילה התורם דעכ"פ הוי בעשה א"כ אין איסורין מבטלין זה את זה ושפיר לוקה על כל כזית בכא"פ אך שיטת ר' חיים הוא זה אם הוי כזית בכא"פ אזי הוי ממשו וא"כ ליכא כזית בכדי א"פ בהצטרפות ההיתר להוי איסורא וא"כ באמת ה"פ דבאמת לאחר שאכלו אחשבי' ויהא חייב לכל כזית בכא"פ אך כל כמה דלא אכלה אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם. וא"כ הוי כמו דליכא כזית בכא"פ וא"כ ליכא איסור שיאכל כל כזית היתר ואיסור בב"א כמו שיטת ר' חיים וא"כ עדיין מיקרי היתר דהא יהא רשאי לאכלו כזית היתר ואיסור בלא כזית בכדי א"פ ואם כן כיון דמקרי היתר ואזי שפיר מבטלין דהא לא שייך דאיסורין אין מבטלין זא"ז דהוי הטעם מכח שמות שוין דהא אין שמותיהן שוין דמקרי היתר דיכול לאכלו בלא כזית בכא"פ ואפילו לאחר שאכלו כל כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין רק איסור עשה בעלמא וכמ"ש הר"י דאורליינוש דכיון דלא שיך איסורין אין מבטלין זא"ז והנה בזה מיושב דפת הטור דכתב ושמעינן לר"א תערובות וכ"ש נוקשה ובאמת אמרינן תני' כוותי' ואלו נוקשה לא קתני (וא"כ הדר הוי כמ"ד דמנוקשה יליף תערובות דזהו מסתבר טפי דנוקשה שלא כדרך אכילתן הוי יותר ממשקין אך דר' יהושע אמר זאת בשביל דהוי קשה לי' בטלה דעתו אצל כל אדם אך מברייתא לא מוכח כן אך לפי מה שכתב' דה"פ):

והנה הפי' הכא דמאי פליגי ר"נ דמר אמר נוקשה וכ"ש חמץ פ"י תערובות ומר אמר להיפוך דבאמת י"ל משקין היוצאין ממנו אינו כמותן וכתב הכי' דשרי הוה רק בהנך דכתיבי בפירוש הא באלו דלא כתיבא בפירוש לא דאמרינן הא בערלה ג"כ אינו יע"ש היטב והנה התוס' הקשה וכן בתשובת ח"צ דאמרינן טעם כעיקר הוה מן התורה והנה לפי הך סברא לא קשה דבאמת הא אין הגעלה לא הוה רק מזה דהיינו חלב ונבילה וכחדש וערלה הא בלא"ה אינו נוהג בשל נכרי והנה התוס' הקשו דתערובות מנ"ל לאסור הנאה אלמא דזה לא הוי כחמץ דגן גמור וא"כ באמת הקשה רש"י הא טעם כעיקר מן התורה אך באמת הא גבי כזית בכא"פ הוי גזירת הכתוב בחמץ בפסח דאינו חייב כרת מכי כל האוכל וכמ"ש הרב הכ"מ יעיין שם היטב וא"כ ליכא למילף משקין היוצאין מחמץ גמור דחמץ גמור הוי כרת וא"כ לא הוי טעם כעיקר דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן דהא אפילו אם הוה פ"י כזית בכא"פ מ"מ לא הוה ע"י תערובות