איגרא רמה חלק א כ

לא נקט זר ששימש בטומאה ולכאורה קשה איך יחול טומאה שהותרה בצבור על איסור זרות אע"כ דלא פשיטא ליה לבעלי תוס' זו ולזאת משני עדיפא מינה כדאיתא התם עיי"ש. היוצא מדברינו ממה נפשך אם פשיטא ליה להרמב"ם סברת התוספות מוכח כדעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכה הנ"ל ואם לאו דלא פשיט לן סברת התוס' אם כן יש להוכיח דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות הנ"ל

ונחזור לענינו דמכל מקום לדעת הרמב"ם דס"ל בעל מום שאינו עובד עבודה תמה אינו בלאו אם כן שפיר חל עליו איסור שבת מטעם כולל ואף על פי דשבת הותר בציבור מכל מקום אית בי' חומר דאיתא בלאו וכיון שכן קשה דיחול על זרות מטעם איסור מוסיף (דחל על העלאה (לכבש) כמ"ש התוס' ביומא דף כ"ז ע"ב בד"ה אין זר חייב מיתה לרבנן דראב"י רק למזבח וכו') (דהיינו זר שסידר המערכה בשבת ומקודם הוי אש של גבוה ופירקה וחזר וסידרה והוי מוסיף דחייב על הצתת אליתא למזבח דמצוה להביא מן ההדיוט) דחל קל על חמור וכמ"ש אלא ודאי כמ"ש דכיון דהך בעל מום אסור בעבודה זו בלאו הכי אלא שייך לומר מיגו דאתוסף להאי כמ"ש

וכיון שזכינו לקיים דברי הלח"מ דחמץ על טבל לא הוי כולל אם כן חל עלינו לתרץ סוגיות הגמרא דידן דמוקי דוקא כר"ש דל"ל כולל אמנם יש לומר דמיירי בנתחמץ מערב יום טוב ואי משום דחמץ יש היתר לאיסורו יש לומר דהא טבל נמי יש היתר לאיסורו אבל קשה דהא איתא בגמרא לעיל דף ל"ג. כי אתא ר"ה ברי' דר"י ראשית ששיריה ניכרין לישראל וכו' עיי"ש וא"כ אין כאן היתר לאיסור עיסות טבל זו דאם יתקנו ויפריש ממנו תרומה יחול עליו איסור חמץ ויהיה אסור ולח הוי שיריה ניכרין וא"ל דמשכחת ליה להשהותו עד אחר פסח ויפריש אחר הפסח זה אינו דמכל מקום חמץ קיל דמיד לאחר פסח החמץ מותר אבל טבל לא יהיו לו היתר אלא לכי יפריש)

אמנם יש לומר דמשכחת ליה לעשות עיסה זו תרומה על שאר טבלים. והוי שפיר שיריה ניכרים בשארי העסות מצה הטבלים אבל אכתי קשה דהא כיון דחמץ אסור בהנאה אם כן אינו חל עליו השם תרומה דהתוס' כתבו דבעינן ונתן מידו דבר נתינה מיהו יש לומר דשפיר נקרא בר נתינה כיון דמשכחת לי' להשהותו עד לאחר הפסח וליתן לכהן אחר חג הפסח אבל קשה דהא אינו בידו להשהותו דהא עובר בבל יראה ובבל ימצא בפסח וע"כ צריך לשורפו וא"כ אכתי לא הוי מידי דבר נתינה ויש לומר דאתי כר' יהושע דס"ל לא זה הוא חמץ דמוזהרין עליו דקיי"ל כוותי' אמנם אכתי קשה דהנה התוס' לקמן דף ל"ח ע"א ד"ה לחם וכו' מקשים כיון דבעינן מצתכם מגז' וטבל נמי לא מקרי שלכם למה ליה להברייתא מהקישא דלא תאכל עליו חמץ הא בלא"ה אינו יוצא ותירצו בתירוץ אחד דמיירי שהוא עצמו הכהן עי"ש ולפ"ז הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה דאסור להשהותה דעובר בב"י כיון דהוא עצמו הכהן אבל לפי תירוץ הראשון בתוס' דבאוכל טבל יותר מכשיעור ושפיר הוי שלו ע"ש. אם כן אתי שפיר. אמנם הר"ן בסוכה כתב בשם הרמב"ן דטבל הוי שלו עיי"ש אם כן לק"מ קושיות התוס'

ועכשיו נבואה לתרץ קושי' תוס' בריש לולב הגזול שמקשים למה לי' לברייתא ההיקש תיפוק ליה דאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה והניחו בצ"ע. ונ"ל לתרץ דהנה למ"ד יש ברירה אם אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה שותה והולך. אבל אם נתבקע הנוד שלא נשאר התרומה. שתה טבל למפרע והדבר זה מפורש בהרבה מקומות ובחלת חוץ לארץ קיי"ל דאוכל והולך ומשייר כדי חלה. אבל בשבת ויו"ט קיי"ל דצריך לשיור יותר מכדי שיעור חלה וכתב הבית יוסף הטעם משום דהאי שיור הפרשה מקרי ע"כ והתוס' כתבו דאם מוציא לולב לרשות הרבים בשבת יוצא דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון דאינו צריך (לעבירה) עבירה (למצוה) להמצוה וכיון שזכינו לחוט המשולש הזה מתורץ קושיות תוס' הנ"ל דלתירוץ ראשון לקמן בתוס' ד"ה לחם דמיירי שאכל יותר כשיעור מצה י"ל דאמר דהמותר מכשיעור יהיה תרומם. ומיירי שיש לו בצמצום יותר מכשיעור מצה. כדי תרומה או מעשר ולא יותר. וא"כ אי הוי אכל כשיעור מצה והי' משייר כדי תרומה או מעשר שפיר היה יוצא בלתי העבירה ועכשיו שאכלה כולי' הוי כנתבקע הנוד שאכל טבל למפרע. ומ"מ מטעם מצוה הבאה בעבירה היה יוצא בה. ולזאת בעינן ההיקש. ולתירוץ השני דאיירי שהוא עצמו כהן א"כ חי הוי אכל במקצ' ומשייר מקצת כדי תרומה (נמי הוי יוצא משום שניהם) דשייר' זה הפרשה היא כמ"ש הב"י ובתוך שהיה אכילת פרס היה יכול לאוכלו והיה יוצא משום שניהם. אם כן האי דאכליה בבת אחת ואכל טבל אין צריך עבירה למצוה ומתורץ קושיות התוס'

ואנקוט בידי תירוץ השני של התוספ' דמיירי שלא אכל יותר מכשיעור והוא עצמו כהן. ולפ"ז הדרא קושייתי הנ"ל למה צריך לאוקמי הברייתא כר"ש דל"ל כולל הא חמץ על טבל לא הוי כולל כמ"ש. ואי בנתחמץ מעי"ט הא חמץ יש היתר לאיסור. וא"ת טבל נמי יש היתר לאיסורו הא בעינן שיריה ניכרין ואי דמשכחת ליה להפרישה על טבלים אחרים הא מידי דבר נתינה בעינן וא"ת להשהותו עד אחר הפסח. הא עובר בב"י. וא"ת דלא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו. הא פ"כ איירי בהוא עצמו הכהן ועובר וכמ"ש אע"כ צ"ל דהסוגיא קאי למ"ד לעיל דלא בעינן שיריה ניכרין ואם כן בלא"ה לק"מ אפילו עיסת טבל זה נמי היתר לאיסורו של טבל אבל הרמב"ם לטעמי' דפסק כמ"ד דבעינן שיריה ניכרין א"כ ממ"נ אינו יוצא אי בהוא עצמו כהן א"כ לא משכחת לי' היתר לאיסורו של טבל זה כמ"ש וא"כ אי אפשר לאיסור סמך לחול עליו דלא הוי כולל דיש היתר לאיסורו כמ"ש ואי בישראל דיש היתר לאיסורו של טבל להפרישו על טבלים אחרים אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה והשתא ניחא דלא נקט הרמב"ם הלימוד דברייתא דלפי דברינו מטעם ההיקש לחוד אין לומר דאיננו יוצא אלא בהוא עצמו הכהן. אבל כוונת הרמב"ם לומר דאינו יוצא אע"פ שהוא בעצמו אינו כהן וכן יש לומר לפום ההלכתא דקיי"ל דבעינן שיריה ניכרין דכוונת הברייתא נמי לשניהם למצוה הבאה בעבירה ולהיקש והברייתא דנקט ההיקש בהוא עצמו הכהן ודו"ק וכיון שכן זכינו לתרץ קושיא אחרת על הרמב"ם דאף אי יהיבנא לדעת הלח"מ דחמץ על טבל לא הוי כולל מ"מ חמץ על תרומה בוודאי חל מטעם מוסיף ובאיסור מוסיף חל אפילו קל על חמור א"כ למה כתב הרמב"ם בפרק הנ"ל הכהנים יוצאין בחלה ובתרומה אע"פ שהיא מצה שאינה ראוי' לכל אדם ע"כ. וקשה דהא עכ"פ ראוי לכל אדם לצאת בו בדיעבד דהא חמץ על תרומה וחלה בוודאי חל מטעם מוסיף אבל לפי דברינו אתי שפיר דאינו יוצא מטעם מצוה הבאה בעבירה בשלמא בטבל יש לומר כמ"ש לעיל בהוא עצמו כהן משא"כ בתרומה וק"ל: אע"פ דהרמב"ם ס"ל אין ברירה א"כ לא משכחת לי' בשני לוגין שאני עתיד להפריש אבל הפ"י כתב בגיטין דהרמב"ם לא כתב כן אלא מטעם ספק עיי"ש (העתקה מנת"י קודש מזר"ח. מחמת עומק המושג וקצר המשיג וטשטוש אותיות נכתב כך)

והנה מ''ש לעיל דבכולל לא שייך דאם דמאי דחל על חתיכות אחרים לא הוי רק חמור לא חל דהא במוסיף אם הוי חמור לא מצי לחול ונימא דעכ"פ יחול דהא החומרא הוי חדש מה דלא היה מקדש לא מצי חל דכיון דעכ"פ אסור בקל וא"כ מכ"ש דלא יחול על שעל אחרים הוי חל על איסור דהוי השאר חתיכות ג"כ אסור באיסור מקודש ויש להביא ראי' מן מ"ש התוס' במסכת חולין דף ק"א ע"א בתוס' ד"ה מאן האי תנא וא"ת איסור מוסיף הוא כשנתנבלה איתוסף איסור גביה וי"ל דסבר כמ"ד בריש פרקין דג"ה אסור נמי לגבוה. והנה לכאורה קשה דהא התוס' כתבו בב"ק דף ע"א פ"א דמיתה אין לך מום גדול וא"כ לפ"ז ל"מ לפי מה שכתב הרב הכ"מ פרק ג' מהלכות איסורי מזבח דולא ירצה לא הוי לאו רק דאין מרצה וא"כ בנבילה הוי לא גרע ממום וא"כ הוי חל עכ"פ בכולל על ג"ה דמגו דחל על בשר והוי איסור חמור על קל ואפילו לפי דברי הלח"מ שה עכ"פ אין לוקה וע"ז לקה וזה מיקרי חמורות דלאו דלא ירצה הוי לאו בכללות וכמ"ש הלח"מ. והנה מה דכתב הכ"מ דהקריבהו לפחתיך הוי רק מדרבנן באמת הוי י"ל דהוי מן התורה וכמו דאמרינן גבי ערל עד דאתי יחזקאל מאן אמרו דהא גם ממשקה ישראל הוי רק בנביאים ואפ"ה משמע דהוי מן התורה ומן תירוץ התוס' דלעיל דאם הוי רק מדרבנן הוי חל וכן מה דאמרינן בחולין דף צ' מחוברין דאיסורא ממשקה ישראל ומה לא אמרינן דהפסוק קאי על זה והנה לפי מ"ש הט"ז ביו"ד גבי ריבית של נכרי דמאי דהתירה בפירוש מצוה לא גזרו רבנן איה. ועוד בל"ה דהש"ס מקשה ממשקה ישראל נפקא ואמרי צריכותא אלמא דהוי מן התורה וה"פ דהא ממשקה ישראל אלמא דמיעוט כלאי הכרם וערלה וע''ז לא קאי מיעוט וע''כ צ"ל דסמיך התורה לענין זה על הלכה למשה מסיני ולמה צריכה קרא ועוד אפילו אם נאמר דלא ירצה לא הוי רק פסול בכל הקרבן דמשור ושה ולא על אבר אחר וא"כ קשה נהוי חל במוסיף אלא ע"כ דלא אמרינן מוסיף רק דהיכא דמוסיף על היתר ולא על איסור קל וכדלעיל ומכ"ש בכולל ועוד יש הוכחה דהא הרב לח"מ כתב בהלכות איסורי מאכלות פרק ה' דין ה' דלהרמב"ם על איסורי חלב חל נמי אמ"ה מ"ט אמרו דטריפה חל הואיל דחלב הותר מכללה ה"נ אמ"ה ועוד מגו דחל על חלב חל נמי על טריפה (וכסברא זו איתא בתוס' דחולין דף ל"ז ע"ב בד"ה ומה מחיים בשם רבינו גרשום) ולפ"ז קשה מה דכתב הרמב"ם חלש אמ"ה ונטרפה בנטילתה הא אם נטרפה מקודם לא חל טמא במגו דחל על חלב דהוי מגו דחל על חלב חל נמי על טריפה וא"כ הוי כולל מגו דחל על חלב דהוי חל על טריפה וחלב א"ו כדלעיל דלא אמרינן דכיון דלא הוי איסור חדש וכדלעיל ויש עוד ראי' דהא רש"י כתב ביבמות בדף ל"ג ע"א בד"ה מגו דאיתסור במלאכה וכו' והכא לא שייך מוסיף וכו' והיכי דמי מוסיף כגון אי הוי מצינן לומר הכי עבודה מעיקרא אסורה לזרים ומותרת לכהנים הו"ל שבת מגו דאיתוסף איסורא לכהנים משום שבת איתוסף איסור נמי לגבי דידי' והוי קשה שלפ"ז גבי הבערה ללאו יצאת קשה הא איתוסף איסורא אם רוצה להבעיר ע"ג קרקע ולא ע"ג מזבח בעזרה או דהוי דבר דאינו מינו מפסיק על גבי מזבח דהוי איסור לכהנים דכיון דעכ"פ הבערה אסור ועוד ראי' כמ"ש לעיל משום דאין גבי' לאו וכמ"ש לעיל או דלא אמרינן בכה"ג מוסיף וכדלעיל והנה באמת אי לאו דברי רש"י דלעיל הוי אמינא דגבי שבת לא שייך כלל איסור מוסיף דהא אין איסור על חתיכה רק דלא יבער הבערה בשבת ומה לי דיבער זה חמץ או ד"א וכה"ג לא הוי מוסיף דמוסיף לא שייך רק היכא דאיסור הוי על חתיכה דהך חתיכה ר"ל שם דזה אסור ומשא"כ בשבת ובזה הוי מיושב מה ששמעתי מכמה חכמים גדולים מקשים (שוב מצאתי זאת בתשובות מנחם עזרי' שכתב דבאשה להיפוך) דגבי