איגרא רמה חלק א יט

וא''כ למ"ד אין פודין פטור אף דיכול לפדות אחר שנעשה אפר כמ"ש התו' מ''מ פטור מטעם המלקות אשר נתחייב כמ"ש ול"ק קושיות התוס' ובזה מיושב נמי קושיות התוס' כאן בד"ה בדין הוא דהקשו על רש"י האיך משכחת דיהי' מותר באכילה הא אם יגזול מן הנכרי יהא חייב באחריות ועובר עליו מ"ש ולפמ"ש ניחא דבאמת כשיגזול מן הנכרי ויהא חייב באחריות ממילא יעבור עתה על בל יראה וחייב מלקות לדעת הרמב"ם דס"ל דעל בל יראה חייבין מלקות וכיון דחייב מלקות פטור מתשלומין דנאמר חייבי מלקות שוגגין פטורי מתשלומין וא"כ אף אם יגנב או יאבד יפטר מטעם (דחייבי מלקיות פטורין) עתה נחזור בדברינו כיון דפטור מתשלומין א"כ לא הוי לי' באחריותו דאינו חייב כלל באחריות וכיון (שאינו חייב כלל) באחריות אינו עובר בבל יראה ושפיר משכחת לה דמותר באכילה בתוך הפסח

ומזה מיושב נמי קושיא ראשונה שהבאתי לעיל דמנ"ל דהדר בי' דלמא לא הדר בי' רק (דמיירי בגזבר שיחד) לו בית ובהגבהה עובר ובזה פליגי כמ"ש ולפמ"ש (אתי שפיר דא"א לומר דכן מיירי) הא יקשה דהא כיון דהגביהו עובר עליו בבל יראה כמש"ל דלא הוי לי' עתה יחד כאשר הגביהו וכיון דעובר חייב מלקות על בל יראה וא"כ על האכילה שאחר כן נמי הוי ליה לפטור דהמלקות פוטרים את הממון אשר נתחייב אחר כך בשעת אכילה דאף דנתחייב מלקות בהגבהה וממון לא נתחייב אלא באכילה כמ"ש אפ"ה פוטרין אותו המלקות את הממון הבא אחריו דלגבי הממון שבא אח"כ לא שייך לומר דמצי לאהדורי כמש"ל בדברי הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תרומות דהא נתחייב מלקות מקודם וא"כ אם נאמר דמיירי כן כקושייתם שכתבתי אף לר' שמעון לא יתחייב קרן וחומש ואשם דהמלקות פוטרין אותו כמ"ש אלא פ"כ תצטרך לומר דס"ל לר"א בר יעקב באמת חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא"כ אף דנתחייב מלקות בהגבהה אם היה מזיד אפ"ה דעבר בל יראה בשוגג או דידע ולא התרו בו ככה נוקי דברי ר"א בן יעקב ולכך אף דחייב מלקות על הגבהה אפ"ה על האכילה חייב ממון לר' שמעון דס"ל אחר הפסח מותר בחמץ דאין המלקות הראשונים פוטרים אותו כמ"ש דחייבי מלקות שוגגין חייבין ס"ל אלא דאם נאמר כן הדרא קושית התוס' בד"ה בדין שהבאתי דאיך משכחת דמותר באכילה בפסח. הא אם גזלו מנכרי חייב באחריות ותרוצי אשר כתבתי דאם חייב באחריות עבר בל יראה ופטור מתשלומין ליתא דהא חייבי מלקות שוגגין הוא כמ"ש ור"א סבירא ליה חייבי מלקות שוגגין חייבין כמש"ל ולא פוטר את הממון והדרא קושיות התוס' לדוכתא דחייב באחריות כמ"ש ולא משכחת לה דיהא מותר באכילה בתוך הפסח כקושיות התוספות הנ"ל ובזה נאמר דזהו באמת כוונת הגמרא כאן מה דקאמרי הדר ביה ר"א בן יעקב פירוש מהא דמשמע מדבריו לעיל דבין בהקדש ובין בנכרי אף בתוך הפסח מותר באכילה כפי' רש"י פ"כ עתה הדר ביה מזה משום דלעיל היה ניחא לומר דס"ל חייבי מלקוח שוגגין פטורין וא"כ פטור אם נגנב או נאבד בחמץ של נכרי תוך הפסח מטעם דעבר בל יראה כמ"ש לתרץ קושיות התוס' בד"ה בדין הוא אבל עתה אף אם נאמר כקושייתי הראשונה שכתבתי דמיירי ביחד לו בית והגביהה ועבר בבל יראה כמ"ש אבל הא צריך לומר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין כמ"ש דאל"כ גם לר' שמעון הו"ל לפטור מטעם דמלקות פוטרים את הממון הבא אחר כך כמ"ש ואם כן הוא דחייבין חייבי מלקות שוגגין אם כן לא משכחת ליה בתוך הפסח יהא חמץ של נכרי מותר כקושיית התוס' בד"ה בדין הוא שהבאתי לעיל ותירוצי עתה ליתא כמ"ש וע"כ הדר ביה מזה דהי' סבירא לי' אף בתוך הפסח מותר באכילה ועתה סבירא לי' באמת כתירוץ התוס' ד"ה בדין דבהנאה מותר בתוך הפסח וגם לענין הקדש אף באכילה מותר שאור דהקדש כמ"ש שם יעש"ה אבל באמת שפיר מצי למימר כקושייתי הראשונה שהבאתי דמיירי ביחד לו בית כמ"ש ומזה דמותר אפילו בתוך הפסח בהנאה ולאחר הפסח בודאי אפילו באכילה מותר בחמץ של נכרי והקדש דיליף שאור דאכילה כו' מזה לא הדר בי' כלל והא דמוקי פלוגתייהו בדר"י ודר"ש היינו מטעם דמיירי בהגבהה ועבר בל יראה והוי כחמץ שעבר עליו הפסח כקושייתי שכתבתי וא"כ לא קשה מידי קושיות התוס' ד"ה והדר בי' מהא דחולין דמשמע שם דלר' יהודא חמץ של נכרי מותר לאחר הפסח יע"ש ולפמ"ש ניחא דאתיא סוגיא דחולין שפיר אפילו כמסקנא דר"א בן יעקב דמזה דמותר לאחר הפסח לא הדר בי' כלל כמ"ש ולא הדר בי' כי אם מה דהוי ס"ל דאפילו בתוך הפסח מותר באכילה ומזה הדר דזה לא משכחת עתה כקושיות התוס' ד"ה בדין אבל לאחר הפסח דמותר מזה לא הדר בי' כלום כקושייתי שכתבתי ולק"מ קושיות התוס' ד"ה והדר ודוק היטב והבן

(פסחים דף ל"ה ע"ב) תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן וכו' עד אלא מחוורתא כר' ששת ע"כ והרמב"ם בפ"ו מהלכות חו"מ הלכה ז' כתב וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה וכו' ע"כ והקשה הל"מ דהא בגמרא מוקי הברייתא דלא יצא בטבל שלא נתקן כר"ש דלית לי' כולל והרמב"ם בפ"ב מהל' שביתות עשר לא ס"ל כוותי' ע"ש ונ"ל לתרץ ונקדים להבין דברי הלחם משנה שם שכתב דחמץ על טבל לא הוי כולל ולא מוסיף עי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דחמץ כולל גמור הוא מיגו דחייל על עיסות מתוקני' ונראה לי דודאי אם נתחמץ עיסה של טבל ביום טוב לא שייך לומר מיגו דחייל שם חמץ על עיסות מתוקנים זה אינו דכולל כזה לא מצינו לאמר מיגו מחתיכה לחתיכה וסברא זו פשוטה בכל הסוגיא דאיסור כולל ואי בנתחמץ העיסה מעי"ט והתם שייך לומר כולל כשבא משש שעות ולמעלה מיגו דחל האיסור חמץ על עיסות מתוקנים מכל מקום הא קי"ל חמץ לאחר שש אינו אלא בלאו אפי' אליבא דר"י וטבל במיתה ואין איסור קל חל על חמור אפילו בכולל כמו שהוכיחו תוס' ביבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"י ואף על גב דטבל שלא נתקן ממעשר שני ומעשר עני אינו במיתה לדעת הרמב"ם מכל מקום ממש קיל מטבל דחמץ יש היתר לאיסורו דמותר לאחר הפסח לפום הלכתא דקיי"ל כר"ש ואף על גב דחמץ לאחר שש אסור בהנאה מכל מקום מצינו חומרא בטבל שהנאה של כלי' אפי' שלא כדרך הנאתו אסור בטבל ומותר בחמץ וא"ת דחל עליו האיסור חמץ בליל פסח שחמץ בכרת וכמ"ש תוס' ביבמות בדיבור הנ"ל דאנו מחשבין קולא נגד חומרא א"כ אע"ג דיש לחמץ קולא מ"מ מצינו בי' חומר דכרת זה אינו דהא בלתי כולל או מוסיף קי"ל דאין אחע"א אפי' בחמור על קל אם כן אי משכח לן מידי דאסור בלאו ובא איסור חמץ לחול עליו אי לאו דהוי כולל אינו יכול לחול עליו ולפי זה איך שייך לומר מיגו דחייל שם כרת על העיסות מתוקנים ה"ה דחייל על העיסה מן טבל דשאני התם דגזירת הכתוב הוא דחמץ עד הלילה בלאו ובלילה בכרת וכולל לא שייר לומר אלא מיגו דחייל על ההיתר חייל נמי על האיסור אבל בנידן דידן הא החמץ בלאו הכי הי' אסור בלאו משש ולמעלה משום חמץ והשתא דחייב כרת בלילה אינו מטעם דחל עליו שם איסור חדש אלא דעד השתא אסרה הכתוב חמץ בלאו ומעכשיו בכרת ועיין והבן (ולא תקשה מיה"כ דתוספות יוה"כ הוי מקודם יה"כ רק בעשה ואפילו הכי חל בכולל יש לומר דהא להרמב"ם דכיון דלא כתיב בפירוש מן התורה חל עליו איסור וגרע אפילו מאיסור דרבנן וכמו שכתב מהר"ל בן חביב והביאו הש"ך ביו"ד סימן רל"ט סעיף קטן כ') א"כ אתי שפיר דברי הלח"מ הנ"ל שחמץ על טבל אינו כולל וראיה לדברי מצאתי ממ"ש תוספות ביבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר ר' יוסי וכו' עיי"ש היטב בכל הדיבור

ולכאורה קשה כיון דבאיסור מוסיף חל ע"א אפי' בקל על חמור. אם כן דלמא לעולם מיירי בהצאת האליתא כמו שהקשה הר"י דאורליינש ואיסור שבת על איסור זרות הוי מוסיף כמו שאבאר והוא דהנה הכהן שיש לו מאותן מומין שיתירה אדם על הבהמה העובד במקדש אינו אלא בעשה כמו שאבאר לקמן ואם כן אם הוא מצית אלי' בשבת בודאי חייב משום שבת דהוי שבת כולל ואין לומר כמו שכתב תוספות דשבח הותר במקדש זה אינו דאית ביה חומרא דהבערת שבת בלאו ואם כן כיון דחל האסור הבערה על כהן בעל מום שיש לו מומין מן היתירין אדם על הבהמה כמ"ש אם כן לכאורה קשה דיחול איסור הבערה על הזר מטעם מוסיף דמוסיף היינו אם נתוסיף איסור על החפץ והכא נמי אתוסף איסור להך הקטרה לבעל מום הנ"ל (ואין לומר לפי דברינו למה לא נקט התנא בבעל מום ששימש בשבת דהוי כולל ויש לומר דנקט חדא דשמעינן מניה תרתי רבותא דאמרינן כולל בחמור על חמור ומוסיף אפילו בקל על חמור) אלא ודאי כמ"ש כיון דהך בעל מום הי' אסור בהקטרה זו בל"ה יהיה מטעם שיהיה לא שייך לומר מיגו דאתוסף ועוד ראיה אחרת מהרמב"ם דהנה הרמב"ם בפ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה ו' כתב דכל מי שיש בו מום אף על פי שמיוחדין לאדם ולא לבהמה מכל מקום לוקה והקשה המשנה למלך שם תימ' בעיני דבגמרא משמע דליכא אלא עשה וכן פירש רש"י בפירוש עיי"ש ונראה לי דראי' הרמב"ם הי' ממה שהקשה בתוספות דיבור הנ"ל דהיכא חל איסור טומאה על איסור בעל מום דטומאה נמי הותר מכללו בצבור ותרוצם לא ניחא לי' להרמב"ם כיון דלרבי שקלינן וטרינן עיי"ש ולזאת הוכיח הרמב"ם דע"כ מיירי בכהן שיש לו מום מן המיוחדין לאדם. שאינו במיתה אף לרבי דס"ל בעל מום ששימש במיתה היינו משום דיליף חילול חילול בגזירה שוה ובעל מום המיוחד לאדם לבד בודאי לא חילל עבודתו כמ"ש הרמב"ם א"כ ה"ה דליכא במיתה ולפ"ז קשה דהא הס"ד התנא או חטאת או לאווין קתני אע"כ כדעת הרמב"ם דאע"פ במומין המיוחדין לאדם נמי לוקה

ולדעת רש"י בכתובות דף מ"ג דסבירא לי' בהדיא דבבעל מום מן המיוחדין לאדם אינו אלא עשה יש לומר דלא ס"ל סברת התוספות דקולא הוא משום דהותרה בציבור ואם תקשה קושיות הר"י מאורליינש יש לומר דסבירא לי' כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהלכות ביאת המקדש ה"י הטמא ובעל מום ששימש במקדש אינן חייבין אלא על העבודות שהזר חייב עליהן מיתה וכו' והבנת המפרשים שם דסבירא ליה להרמב"ם דבעל מום שאינו עובד עבודה תמה אינה בלאו וא"כ לק"מ קושי' תוס' דלמא מיירי בהצאת אליתא זה אינו דאם כן קשה האיך קחשיב בעל מום ששימש בלאו וק"ל ואף לדברים הללו אינו נסתר מה שכתבתי ראי' להרמב"ם הנ"ל דהא התוספות לשיטת הרמב"ם לק"מ קושי' תוס' ואין אנחנו צריכין לסברת זה אינו די"ל דס"ל להרמב"ם סברת התוס' פשוטה אף בלתי הוכחה ואל יתמה בעיניך מה שכתבתי לעיל דלית לי' לרש"י סברת התוס' הותר בצבור לא הוי קולא דע"כ מוכח דלבעלי התוס' נמי אין הסברא פשוטה כ"כ דהנה ביבמות דף ל"ב ע"ב ד"ה בעל מום וכו' מקשים למה