איגרא רמה חלק א יח

הרמב"ם כן הוא ולפ"ז אמאי לא יתחייב שתיתן דהא כאשר הכהו פחות מצי לאהדורי לבלתי הכות אותו יותר וכיון דמצי לאהדורי אף דלא נתחייב בלא הכאה ראשונה נמי אפ"ה היכי דאי בעי מצי לאהדורי חייב כע"ש בשם התוס' והרמב"ם

ונראה דהנה הפ"י כתב בכתובות בדף ל"ב ע"ב וגם בדף ל"ח דבאמת מצינו כמה פעמים דמעון פטור ממלקות כמו בחובל בחבירו וכן מלקות ממון אבל זה וודאי לא אמרינן דיפטור ממון ממיתה שזו אינו סברא כלל דכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ותמה שם על המהרש"א יעש''ה וא"כ לפ"ז ניחא דכאן בהכהו פחות משוה פרוטה דנתחייב מלקות ע''ז שייך לומר דחייב מלקות מטעם דאי בעי מצי לאהדורי אך כאשר הכהו אח"כ עד שוה פרוטה דנתחייב ממון מ"מ בזה שייך לומר דהמלקות הראשונים שנתחייב מקודם בעת הכהו פחות משוה פרוטה פוטרים אותו ממון דלזה דיתחייב ממון גם לגבי הממון לא שייך בוודאי לומר אי בעי מצי לאהדורי דהא כבר נתחייב מלקות מקודם והמלקות פוטרים את הבא אחריו היינו הממון ולענין הממון מאי מצי לאהדורי שייך דאין שייך לומר מצי לאהדורי ולא יתחייב מלקות הא כבר נתחייב מלקות מקודם ולכך אמרינן דמלקות פוטרים ממון ולק"מ בהכהו בפחות מש"פ דנתחייב מלקות ואח"כ עד ש"פ לא נתחייב שתיהן דמלקות הראשונים פוטרים אותו וכמ"ש ובחובל ובעדים זוממין אם נתחייב שתיהן אמרינן ממונא משלם דתידון בחמורה ואי ממונא לקולא שחס רחמנא אממונא של נחבל כדברי התוס' וכשיטת הש"ס אבל שיתחייב שתיהן לא יתכן דאשר בא ראשונה מלקות או אם ממון פוטר את הבא אחריו דלגבי אשר בא אח"כ לא שייך מצי לאהדורי משא"כ במיתה אמרינן שפיר אי בעי מצי לאהדורי כאשר הגביהו וחייב ממון ואם אח"כ אכלו חייב מיתה דהממון לא יפטור בוודאי את המיתה כמ"ש בשם הפ"י רק דתוכל לומר דהמיתה יפטור הממון ע"ז תאמר דכאשר נתחייב ממון עדיין לא נתחייב מיתה ומצי לאהדורי לבלתי יתחייב כי אם ממון ולפ"ז נכונים דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דל"ק קושיות המשנת למלך אמאי לא אמר דמיירי בתחב כתירוץ הש''ס. זה ליתא דהא הרמב"ם לא ס"ל כר' נחוניא בן הקנה א"כ זר שאכל תרומה לא יפטור מטעם מיתה בידי שמים כך אם מטעם מלקות כמ"ש הרמב"ם בהדיא ולגבי מלקות אין אנו צריכין לתירוץ הגמ' בתחב לו בבית הבליעה וכה"ג דהא לא צריך זה אלא מטעם דמצי לאהדורי כתירוץ בתרא בגמרא ובמלקות לא שייך זה דאף דמצי לאהדורי נמי פטור אף בהגביה דבממון שנתחייב קודם דמצי לאהדורי לבל יחייב עוד מלקות ולא יאכלו ולא יחייב כי אם ממון הממון האלו פוטרים אותו ממלקות הבאים אח"כ ולגבי מלקות לא שייך לומר דלחייב מטעם דמצי לאהדורי ולא יתחייב כי אם מלקות דהא נתחייב ממון מקודם כאשר הגביהו קודם שאכלו ושפיר הממון פוטר המלקות ולא נתחייב שתיהן ואמרינן תדון בחמורה דהרמב"ם ס"ל ממון לקולא ולכך חייבין מלקות תחת הממון שנתחייב כמו דאמרינן במי שנתחייב שתי מיתות תידון בחמורה אף בנתחייב בזה אחר זה דהא בשניהם לא נתחייב בוודאי ופטור מממון אף בהגביהו ואין צריכין לתירוץ שתחב לו כו' ול"ק קושיות המשנה למלך ודוק והבן זה

ולפ"ז י"ל עפה קושיות התוס' ד"ה והדר שהבאתי לעיל דהנה בספר אבן העזר סימן תמ"ג הקשה על המגן אברהם דס"ל דאם הנפקד לא מכר החמץ חייב לשלם. והקשה שם כמה קושיות וכתב אח"כ דלפ"ז גזבר של הקדש דחייב בפשיעה א"כ לפי זה אמאי קאמרי בגמרא בכאן הדר בי' ר"א בר יעקב דלמא לעולם לא הדר בי' ובסתם גזבר מיירי דחייב בפשיעה לדעת הפוסקים הנ"ל כו' וע"כ עתה אם לא מכרו פשע ואם נגנבה אח"כ אשר אין יכול לומר הרי שלך לפניך חייב מטעם דכבר פשע בו כמ"ש והוי דבר הגורם לממון וזהו לרב יהודא אבל לר' שמעון דמותר לאחר הפסח א"כ לא פשע בי' כלל ולא מעל ע"ש והנה באמת מכבד אשר נ"ל דדינו ליתא כלל דזהו ניחא בגזלן דחייב באונסין אלא דבאיתא לפנינו אומר לו הרי שלך לפניך מטעם דהוי היזק שאינו ניכר אבל בליתא כאן דגנב חייב ומה יאמר הגזלן דהא בלא"ה הוי חמץ ואסור בהכאה א"כ הוא עושה אותו היזק ניכר דהא באם הי' מוכרו ולא עבר עליו הפסח הי' חייב בגניבה ואבידה דהא חייב אפילו באונסין רק דרוצה לפטור מטעם דעבר עליו הפסח א"כ הוא עושה אותו היזק ניכר דבזה אשר עבר עליו הפסח רוצה לפטור מאשר נתחייב בלא זה ושפיר עתה חייב אף ע"ז אשר לא מכרו דהא עושה אותו היזק כיכר כמ"ש משא"כ בגזבר דאינו חייב כי אם בפשיעה ועתה דנגנב או נאבד הי' פטור אם לא עבר עליו הפסח אלא דאתה רוצה לחייבו מטעם דפשע ולא מכרו א"כ עתה אתה רוצה לעשות אותה היזק ניכר בזה אשר לא מכרו וזה ליתא דהא באמת אם הוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך מטעם דהוי היזק שאינו ניכר א"כ גם עתה אשר נגנב הוי כאלו לא עבר עליו הפסח דהא ע"ז לא חייב דאינו נמכר כמ"ש ופטור על אשר לא מכרו והוי כלא עבר ובלא עבר הי' פטור מגניבה ואבידה גם עתה פטור דלא כדעת אבן העוזר הנ"ל משא"כ בגזלן אף אם תאמר דהוי כלא עבר עליו הפסח מ"מ אף בלא עבר חייב באונסין והבן אלא דבלא"ה דבריו תמוהים המה וסותר דגרי עצמו דהא כתב מתחלה דנאמר באמת דלא הדר בי', ר"א בר יעקב וכתב אח"כ דנאמר דבזה פליגי דלר' יהודא פסע כו' ולר"ש מותר אחר הפסח ולא פשע וזו תימה דהא אם נאמר דלא הדר בי' ר"א בר יעקב א"כ לר' יהודא מותר חמץ של הקדש אפילו בתוך הפסח ופשיטא דלא פשע ובאמת ע"ש שם באבן עתר אח"כ דלא חייב הגזבר בודאי כאן בחמץ בפשיע' מטעם דאם יחייב יצטרך לשרפו לי"א שבש"ע סימן ת"מ והוי אנוס ומותר לשרפו בידים וכ"ש דאינו חייב בפשיעה יעוש"ה ולדידי ניחא דאפילו בחמץ משכחת לה דחייב בפשיעה כגון דיחד להקדש בית דאינו עובר אף אם חייב בפשיעה כדעת ר"ת אפילו אם קיבל עלי' אחריות ויחד לו בית מהני וא"צ לשרפו בידים ושייך לומר דחייב בפשיעה ובזה מיושב נמי קושיות הפר"ח בסימן ת"ע דהקשה לדעה זו דאפילו אינו חייב כ"א בפשיעת עובר א"כ אמאי אמרינן בפסחים דף י"ג משום השבת אבידה וכרשב"ג הא בלא"ה צריך הנפקד למכור דלא יעבור יעוש"ה ובאמת ל"ק דאם לא אמר משום השבת אבידה וכרשב"ג דרשאי למכור א"כ אם הי' חייב בפשיעה עובר וצריך לשרפו בידים ופטור בוודאי בפשיעה כסברת אבן העוזר שכתבתי אלא די"ל דחייב אמאי דלא מכרו דהא רשאי למכרו משום השבת אבידה וכרשב"ג ע"כ צריך הש"ס לומר טעם זה דבלא זה הי' פטור כמ"ש אבל אי קשיא לי הא קשיא אמאי דקאמר בגמרא בכאן הדר בי' דלמא לא הדר בי' ובדר' יהודא ובדר"ש קמפלגי הכי פירושא דבאמת א''צ דמיירי כאן ביחד להקדש בית דאינו עובר כמ"ש ואפשר לומר דמיירי בהגביהו לאכילה כפשטא דלשנא ובאמת אינו מועיל בזה דגזבר אינו מועיל בהגבהה כמש"נ. אך עכ"פ עובר הוא בבל יראה דהא כיון דנטלו לא הוי תו יחד לו בית ועובר אף דלא קניא בהגבהת דהוי גזבר כמ"ש אפ"ה אף אם אינו אלא שומר חנם דחייב בפשיעה נמי עובר בלא יחד לדעת הי"א שבש"ע סימן ת"מ אלא דעתה אם אכלו אח"כ שפיר א"ל דיחייב דהא הזיקו להקדש במה דאכלו דהי' יכול להחזירו למקומו אף בהגביהו דהא כתב המ"א בסימן ת"מ דבחמצו של עכו"ם והחזירו ביד בעליו או אפילו ביד עכו"ם אחר כו' ע"ש אינו עובר א"כ הכא נמי אם היו מחזירו הי' יכול להשהותו עד אחר הפסח ולא הי' עובר בזה וע"ז קאמר שפיר ר"א בן יעקב דפליג בדר' יהודא ובדר"ש דהא עתה כאשר הגביה כבר עבר בב"י כמ"ש אלא דנאמר דבשעת אכילה להחייב. דהא הי' יכול להחזירו וא"כ לר"י דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. אף דהוי של הקרש מ"ו הא הוא עבר ב "י כאשר הגביהו כמ"ש והוי כחמץ שעבר עליו הפסח דאסיר לר"י וא"כ על ההגבהה הא לא אחייב חומש ואשם מטעם דהגזבר לא מעל בהגבהה כ"א על האכילה ובאכילה אינו מועיל דכבר אסור בהנאה אף לאחר הפסח מטעם דהוא עבר בבל יראה בהגבהה כמ''ש ולכך לא מעל אבל לר"ש אף דהוא עבר בבל יראה מ"מ חמץ לאחר הפסח לר"ש מותר וא"כ אם הי' מחזירו ההקדש למקומו אף אחר הגבהה הי' מותר אחר הפסח ובזה הוא דמוקי לה ר"א בר' יעקב פלוגתייהו אבל באמת אם לא הי' מגביהו זה והי' חמץ של הקדש הי' מותר אפילו בתוך הפסח לר"י דיליף שאור דאכילה כו' ומנ"ל דהדר בי' ונראה לישב ובאמת לפמ"ש לעיל ניחא דהא ר"א בן יעקב אמר דכ"ע אין פודין קדשים להאכילן לכלבים כו' וא"כ שפיר אינו חל חמץ על הקדש דהוי קל על החמור כמ"ש בריש דברינו וע"כ צריך לומר דחייב כרת מטעם דכיון דהגביהו קניא ויצא מן ההקדש וחל חמץ כמש"ל וא"כ ע"כ ליכא למימר דמיירי כאן ביחד לו בית דהוי גזבר דאינו קונה בהגבהה כמ"ש וא"כ עדיין יקשה היכי חל חמץ על הקדש אם נאמר דקל על החמור אינו חל דהא גזבר לא קניא בהגבהה אלא ע"כ בלא גזבר מיירי ול"ק קושייתי אלא דעתה נוכח דברינו הראשונים ונאמר ליישב זה דהנה התוס' בד"ה אין פודין קדשים הקשו אכתי נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדות יעו"ש ונראה לתרץ דהפוסקים כתבו דהא דקי"ל דחמץ של הפקר אינו עובר עליו או בחמץ של נכרי היינו בחמץ של הפקר אם אינו בביתו וברשותו וכן בנכרי חם אין בידו לבער דאינו שלו והנכרי לא יניחנו אבל אם הוא בידו וברשותו לבער עובר עליו אף דהוי של הפקר או נכרי וכן כתב הפ"י בריש מכילתן בכוונת רש"י ז"ל גבי ביטול יעוש"ה ולפ"ז ניחא דמאן דאמר אין פודין אף דשוה ההקדש לענין אם שרפו ונעשה אפר מ"מ לא מעל דהא כיון דנטלו בידו לאכלו הי' חייב לבערו אף דלא הוי שלו דהא בוודאי ההקדש יניחנו לבערו דהא אינו מזיק כלום להקדש במאי דשרפו דהא האפר מותר לאחר הביעור כמ"ש התוס' בריש פרקן ועתה נמי לא חזי לכלום להקדש דהא אין פודין קדשים וכו' כ"א לשרפו ולפדותו אחר שנעשה אפר כדברי התוס' וזה הי' שוה אף לאחר ביעור וא"כ ההקדש יניחנו לבערו ועובר עליו אף דאינו שלו כמש"ל בשם הפ"י והפוסקים דכיון דבידו הי' לבערו ולא עשה כן עובר בבל יראה בשעת הגבהה ונתחייב מלקות לדעת הרמב"ם דס''ל דלוקין על לאו דבל יראה וא"כ ממילא אם אכלו פטור מתשלומין אף אם לית להו דר' נחוניא מטעם דמלקות פוטרין אותו דאף דנתחייב מלקות בשעת הגבהה וממון לא מחייב אלא עד שאכלו אפ"ה פטור כמש"ל לתרץ דברי הרמב"ם וכתבתי דהא דאמרינן בכתובות כיון דאגבהה קניא היינו מטעם מצי לאהדורי ובמלקות לא שייך זה דאמרינן המלקות הראשונים אשר נתחייב בהגבהה פוטרים את ה ממון הבא אחריו דלגבי הממון לא שייך לומר מצי לאהדורי ולא יתחייב מלק ת דהא כבר נתחייב מלקות מקודם הממון כמ"ש כל זה באר היטב לתרץ דברי הרמב''ם וא"כ