איגרא רמה חלק א יז

(פסחים בדף כ"ח סוף ע"ב ודף כ"ט ע"א וע"ב

) תוס' ד''ה ר' נחוניא בן תקנה הקשו למאן דיליף אסון אסון ואית לי' מיתה בידי שמים פטור מתשלומין א"כ לר' [ומהר"ש משמע דמקשה קושיא זו אפילו לרבנן דליליף מתרומה דהוי במיתה ואפ"ה שוגג משלם] דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי פטור כרת הכא מתשלומין הא כיון דגלי רחמנא גבי מיתה גבי כרת נמי כיון דגלי גלי עוד הקשו האמר לקמן האוכל תרומת חמץ בפסח חייב בתשלומין ומוקי לה כר' נחוניא ואפ"ה חייב יע"ש ונראה ליישב וגם ע"ז נשום דברינו על דברי הפ"י דהקשה על מה דקאמר הגמרא בכאן דפליגי בדבר הגורם לממון דאיך שייך כאן לומר דבר הגורם לאו כממון דמי הא ההקדש יכולין לשהות אותו החמץ עד אחר הפסח וכי יאכל הלה וחדי יע"ש ונראה לתרץ דהנה באמת למאן דל"ל כולל לא חל איסור חמץ על איסור הקדש דהא מוסיף בוודאי אין באן דהא זה וזה אסור באכילה ובהנאה ולית כאן כי אם כולל מתוך שחל על שאר חמץ שאינו של הקדש חל כמי על זה וגם לקמן אבאר עוד דאפי' למאן דאית לי' כולל וס"ל דאינו חל כי אם בחמור על קל ולא בקל על החמור כסברת התוס' ביבמות נמי לא חל כאן איסור חמץ על הקדש כמבואר בדברינו לקמן אלא דבאמת א"ש דכאן מיירי בהגביהו תחלה וכפשטא לשנא דגמרא והגביהו קודם שאכלו וכיון דהגביהו נעשה שלו ומעל ויצא לחולין כדאיתא במסכת מעילה פ"ה דבאיש אחר אשר איננו גזבר מיד כשהגביהו מעל וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מעילה יע"ש וכיון דמעל יצא לחולין וא"כ כאן נמי י"ל דמיירי בהגביהו קודם שאכלו וכדמשמע דלא מיירי כאן בתחב לו חבירו וכיון דיצא מן הקדש שפיר חל איסור חמץ וחייב על אכילתו כרת אלא דעל ההגבהה אף דמעל כמ"ש לא מחייב קרן וחומש ואשם דבכתובות דף ל' איתא דהיכי דעקירה צורך הנחה הוא ולא מתחייב בלתי עקירה פטור מתשלומין אף אם קניא בהגבהה ובעקירה וכפי' התוס' שם יע"ש וה"נ כן הוא אם לא היו מגביהו לא היו חייב כרת דלא הוי חל חמץ אהקדש כמ"ש ולא מתחייב כי אם מטעם הגבהה כמ"ש והוי הגבהה צורך אכילה ופטור אף אם מעל בהגבהה ואף דבאמת גם בלא הגבהה יתחייב מיתה בידי שמים וטעם ההקדש מ"ו הא כרת חמירא ועוד דכרת הוא בנו''ן ומיתה הוא בסמ"ך שנה כדאיתא בתוס' במסכת שבת ובריש מסכת יבמות והוי שפיר הגבהה צורך אכילה דבלא הגבהה לא היו מתחייב כרת ופטור אף דמעל בהגבהה כמ"ש ובזה ניחא קושיות התוס' שהבאתי ד"ה ר' נחוניא דנימא כיון דגלי רחמנא גבי מיתה ה"ה בכרת דעל הגבהה שפיר פטור מטעם דצורך אכילה הוא דלענין הגבהה לא שייך קושיות התוס' דגלי גלי דהא כתבו התוס' בפסחים דף ל"ג דבשאר נהנה לא חייב מיתה כי אם באכילה וא"כ גבי הגבהה שפיר י"ל דלא גלי לן קרא דלחייב אף דחייב מיתה דלא שייך כאן דהא על הגבהה באמת לא אחייב כלל מיתה וליתא לקושיות התוס' לענין הגבהה ושפיר פטור מטעם דצורך אכילה הוא כמ"ש מה תאמר דבשעה שאכלו לחייב על אכילה כיון דגלי לן קרא דחייב מיתה גבי זה ההקדש ה"ה כרת כדברי התוס' זה ליתא דהא בשעה שאכלו כבר קניא מתחלה בהגבהה ולא הוי אז של הקדש כלל והוי כחמץ בעלמא דפטור בוודאי לר' נחוניא ובהגבהה דקניא ומעל לא שייך דברי התוס' דלא חייב מיתה כלל על הגבהה ופטור מטעם דצורך אכילה הוא כמ"ש ול"ק קושיות התוס' שהבאתי ופטוור שפיר וא"כ הוא הא קי"ל כל היכא דלא מחייב קרו וחומש ואשם לא נפיק מידי הקדש ושפיר כאן דפטור מחומש ואשם לא יצא מן ההקדש והוי הקדש אולם זה לא ניחא לומר דכיון דלא יצא מן ההקדש יתחייב על האכילה קרן וחומש דהא הוי הקדש ובאכילה שייך דברי התוס' דכיון גלי לן קרא במיתה ה"ה בכרת דזה בוודאי אינו דעתה אשר אכלו מה תאמר יתחייב קרן וחומש מטעם דאם לא היו אכלו הוי של הקדש זה ליתא דהא אף אם לא היו אכלו נמי לא הוי של הקדש דהא כבר יצא מידי הקדש בהגבהה כמ"ש ולא שייך לומר דאכל הקדש אלא דבאמת אפ"ה הוי לן לחיובי אם אכלו כי מה תאמר אם לא היו אכלו נמי היו של הקדש מ"מ הי' חייב קרן וחומש דהא אם לא הי' אוכלו לא הי' מתחייב כרת והוי חייב קרן וחומש מטעם דמעל בהגבהה דלא הי' שייך לומר הגבהה צורך אכילה וזהו כוונת הגמרא די"ל דכולהו ס"ל כר' נחוניא בן הקנה ופליגי בדבר הגורם לממון דהא כאן אותו החמץ עצמו אף אם לא הי' אוכלו לא הי' הקדש דהא יצא בהגבהה כמש''ל אלא דגורם לממון הוי דאם לא הי' אוכלו הוי חייב קרן וחומש כמ"ש ולכך לזה דס"ל גורם לממון כממון דמי חייב ומ"ד לאו כממון דמי ופטור כיון דזה עצמו לא הוי הקדש כי אם גורם הוי דהיו חייב קרן וחומש ולא כממון דמי ולא מעל ולק"מ קושיות הפ"י עתה דבאמת למ"ד לאו כממון דמי פטור שפיר דהא ההקדש עצמו לא הוזק כלום באכילתו דכבר קניא בהגבהה ועל הגבהה לא חייב דצורך אכילה כמ"ה ולא מחייב כי אם דאם לא אכלו הי' חייב קרן וחומש כמ"ש תה הוא גורם לממון ולאו כממון דמי ופטור והבן ובאמת דברים אבו שכתבתי נכונים המה אף אם נאמר דלא ס"ל כר' נחוניא בן הקנה דהא באמת זר שאכל קודש חייב מלקות וכמ"ש הרמב"ם ונאמר באמת דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין

והנה הלח"מ בפרק י"א מהלכות מעשה הקרבנות כתב דהא דאמרינן לענין מעילה דאזהרה האמורה בתורה היינו אפילו הנאה זהו לר' אבהו דכל אכילה האמורה בתורה היינו אפילו הנאה יעוש"ה וא"כ אם נאמר באמת דס"ל להנך דפליגי כאן כחזקי' שפיר לא מחייב מלקות כי אם על אכילה ולא על הנאה וא"כ בהגבהה פטור ממלקות ולא שייך לומר דגלי לן קרא בהקדש דחייב אף בחייבי מלקות שוגגין ה"ק דכרת דהא בהגבהה אין כאן מלקות כמ"ש ועל ההגבהה פטור מטעם דצורך אכיל' הוא כמש"ל דבלא הגבהה לא היו חל חמץ על הקדש ולא הוי שפיר אלא גורם הכל כאשר כתבתי לעיל. והבן וככה כאמר באמת דזהו כוונת ר' יוסף דאמר אי פודין קדשים להאכילן לכלבים קמפלגי דבאמת נאמר דאליבא דר' שמעון קיימינן ובאמת לכאורה לדעת התוס' ביבמות דקל על החמור לא אמרינן כולל והכא לא הוי אלא כולל כמש"ל א"כ לא שייך כאן לכאורה דיחול חמץ על הקדש דחמץ קל דאין איסורו איסור עולם דאחר הפסח מותר לר' שמעון משא"כ הקדש דאיסורו איסור עולם אלא דנאמר דהקדש יש היתר לאיסורו אפילו בפסח בפדיו' אלא דזה אינו דהא ההקדש הזה עתה לא יוכל לפדותו דהא אם יפדה אותו יחול עליו חמץ דלא יהא הקדש ושפיר חל חמץ והוי חמץ קל. וכה"ג אמרינן ביבמות דף ל"ב דאין איסור אחות אשה חל על איסור אשת אח דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל יע"ש ולא קי"ל כסברת הט"ז דס"ל דהוי יש היתר לאיסורו אף אם אין לזה היתר כי אם שאר איסורים כמותו וחלקו עליו כולם וס"ל דצריך לדבר הזה אשר אנו דנין עליו דלהוי היתר לאיסורו ושפיר הוי חמץ קל דאין איסורו איסור עולם ומותר אחר הפסח בלא פדיון משא"כ בהקדש דאינו מותר כי אם ע"י פדיון אף לאחר הפסח וע"ז קאמר שפיר ר"י דפליגי אי פודין קדשים להאכילן לכלבים דמ"ס פודין וא"כ יש היתר לאיסורו בהקדש אף בפסח אף שאינו כי אם ע"י פדיון אפ"ה לא הוי חמץ קל דאין לו היתר בפסח כלל משא"כ הקדש יש לו היתר ע"י פדיון למאן דס"ל פודין להאכילן לכלבים ולא הוי חמץ קל ושפיר חל חמץ על הקדש ע"י כולל ולא צריכין לומר דחל מטעם הגבהה כמש"ל דאף בלא הגבהה חל מטעם דלא הוי חמץ קל כמ"ש ולא הוי הגבהה צורך אכילה ושפיר י"ל דמיירי או בגזבר דלא קניא ולא מועיל בהגבהה כדאיתא במסכת מעילה וכדעת הרמב"ם בפ"י מהלכות מעילה ומועיל באכילה באמת מטעם דגלי גלי כדברי התוס' הנ"ל או דבלא גזבר איירי וחייב באמת על ההגבהה ואכילה נקט לרבותא אליבא דמ"ד לא מעל ומר סבר אין פודין וא"כ לית להקדש היתר עתה בפדיון והוי חמץ קל דיש היתר לאיסורו ולא חל על ההקדש וצ"ל מטעם דאגבהה ויצא מן ההקדש כמש"ל והוי הגבהה צורך אכילה ופטור ולא מעל כמש"ל

עתה נבוא ליישב קושיות התוס' בד"ה והדר בי' ר"א ב"ר יעקב דהא בחולין קאמר מפני שהן מחליפין סברוה כר' יהודא והכא קאמר דאף לר"א ב"י ס"ל דחמצו של נכרי אסור לאחר הפסח יע''ש ונ"ל ומתחלה נאמר לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות תרומות פרק ו' דכתב זר שאכל תרומה חייב מלקות ופטור מתשלומין יעו"ש והקשה המשנה למלך הא בכתובות דף למ"ד הוצרכו הש"ס לומר שתחב לו חבירו בבית הבליעה כו' או במשקין ולמה לא ביאר רבינו דבר זה ונ"ל דהנה התוס' בכתובות דף ל"א ע"א על מה דמקשה הש"ס גבי גונב כיס בשבת נימא הגבהה צורך הוצאה. וכתבו התוס' שם ללישנא דאי בעי למיהדר מצי לאהדורי לא פריך מידי דהכי נמי מצי לאהדורי יע"ש וכתב שם הפנ"י בשם הרא"ה דס"ל דבכה"ג דגונב כיס דאינו חייב כי אם גם ע"י הגבהה ובלא הגבהה לא מתחייב אף דמצי לאהדורי פטור אך תוס' לא ס"ל דבר זה וכתב הפ"י שם לדעת הרמב"ם התוס' דאף בכה"ג אי מצי לאהדורי חייב ע"ש וכן כתב המגיד משנה בפ"ג מהל' גניבה. לדעת הרמב"ם יעוש"ה והנה התוס' בכתובו' בדף כ"ב בד"ה ואי ממונא לקולא הקשו וא"ת איתגורי איתגר יעו"ש וכתב הפ"י שם דכוונת התוס' הוא בזה דהא אם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה חייב מלקות דלית כאן ממון ועתה אם אח"כ הכהו עוד יותר עד אשר יש בו שוה פרוטה ונתחייב ממון יפטור ממלקות דחמור יעוש"ה וכן הוא בשיטה מקובצת יעוש"ה. וע"ז תירצו תוס' דחס רחמנא אממונא של נחבל ונראה להביא ראי' כהתוס' והשיטה מקובצת דבוודאי דינא הכי דאם הכהו תחלה פחות משוה פרוטה ואח"כ הכהו עד שוה פרוטה לא נתחייב שתיהן ממון ומלקות דבכתובות דף ל"ה קאמר הגמרא. גמר הכאה הכאה אם אין להכאה שיש בה שוה פרוטה תנוהו כו' סוף סוף כו' לא צריכא דבהדי דמהי' קרע שיראין של חבירו ואם איתא דבהכהו פחות משוה פרוטה ואח"כ הכהו עד ש"פ חייב ממון ומלקות א"כ אמאי דחוק לאוקמי דקרע שיראין וכו' ואמאי לא מוקי בהכהו תחילה פחות משוה פרוטה ואחר כן הכהו עד שוה פרוטה דחייב ממון ומלקות אלא וודאי דבכה"ג נמי לא חייב שתיהן כמ"ש ועתה אם כן הוא דדינא הכי וכולם ס"ל כן כאשר כתבתי א"כ לכאורה לדעת תוס' והרמב"ם שכתבתי לעיל דהיכי דאי בעי מצי לאהדורי אף אם לא יתחייב בלא זה נמי חייב כמ"ש א"כ יקשה אמאי אמרינן בהכהו פחות מש"פ ואח"כ שוה פרוטה לא נתחייב שתיהן ואמאי הא כיון דהכהו פחות משוה פרוטה מצי לאהדורי לבלתי הכות יותר וא"כ קשה דמשמע מהסוגיא שהבאתי בדף ל"ה דבכה"ג לא נתחייב שתיהן ומסתמא הסוגיא אליבא דהלכתא אזלא דקי"ל כתירץ בתרא דבגמרא דאי בעי מצי לאהדורי וכן כתב המ"מ בפ"ג מהלכות גניבה דדעת הרמב"ם