איגרא רמה חלק א טז

אזי בוודאי אמרי' דטעו וכמ"ש התוס' לענין דכיוונו יום השבוע וא"כ לאביי ק' לר"מ וכן לר"י דטוע' שעה ללשנ' בתרא וכו' וללשנ' קמא טועה חצי שעה והנה התוס' כתבו כמה פעמים דהא דל"א בשני עדים מינו ה"ט משום דאין אדם אחד יודע מה בלב חבירו וא"כ בכאן קשה בלשנא קמא דאביי לענין מאי אמר מעשה כי הוי או בסוף שלש או בתחלת חמש וההוא דקאמ' בשלש בסוף שלש והאי דקאמ' בחמש בתחל' חמש) והוי מה דקאמ' בחמש בסוף חמש) מ"מ נאמן במיגו דהוי אמר בתחלת חמש וא"ל דהוי מיגו בשני עדים דנאמן דבסוף לא שייך זאת דירא דממ"כ אם יאמר השני בסוף חמש וא"כ הוי טועה שעה אחת ואלא דיאמר בשש בלא"ה בטלה העדות דבין שית לחמש לא טעה דכיון דלא ס"ל שית יומא בין קרנתא קאי וכן ללשנא קמא אמאי דוקא בספק חמש יכול להיות בחצי חמש אלא ע"כ דלא הוי ספק וא"כ לא שייך מיגו דהוי כמו מיגו במקום עדים וכן מתורץ קושיות התוספות דנימא דעובדא הוי בשבועות משום דבאמת לא הוי רק ספק

והנה קשה מאי פריך רבא ול"ל לתרוצי דטועה בשתי שעות לר"מ ולר"י בג' שעות נימא דטועה לר"י רק בשני שעות ואך דהוי ספק לא רובא על שלש שעות ונאמן במינו דהוי אמר הע"א בשעה רביעי' בסופו וא"כ ממ"נ איך יאמר ולא שייך דירא דלא ידע מה בלב חבירו ממ"נ אם יאמר בשעה ששית וא"כ הוי שני שעות ואדם טועה בשתי שעות ואיכא רובא ואי יאמר בשבע בלא"ה בין חמש לשבע לא טעה וכן לר"מ אמאי לא אמרינן דטעה רק שעה אחת ויש מיגו דהוי אמר הך דאמר שתים דהוי אמר שלט בתחלת שלש ולא שייך דאין יודע מה בלב חבירו דהא ממ"נ אם יאמר העד השני בשתים האי טעה בשעה אחת ואלא דאמר בשעה ראשונה וא"כ יש להעד אותו שאמר בראשונה מיגו דהוי אמר בסוף שעה ראשונה דהיינו בתחל' שתי' וא"ל דלמ' יאמר העד מקוד' דהא קוד' הנץ החמה בוודאי לא טעה וזו היא שיטת הרמב"ם דהנץ החמה הוי קודם שעה ראשונה ודלא כשיטת התוס' אך י"ל דלפי סברת רבא מוכרח דקשה אמאי בשתי ימים שחל' העדו' ואמאי הא כוונו יום השבוע ועכצ''ל כמו סברת הר"ן והתומים דהוי גזה''כ בחקירו' וא"כ משו"ה לא מהני מיגו משא"כ לאביי ל"ק קושיו' משני ימים דהוי הפי' דאינו חוזר ומגיד דנ"מ לפסול העדות ואי אפשר לחזור לפי שיטהו דרשע דלאו המס נמי פסול לעדות וכמש"ל יעש"ה וזה הטעם של הרמב''ם ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל וא"ל דא"כ אחד אמר בשלש ואחד אמר בארבע כמי בטלה אפילו ליכא שתי שעות דכיון דליכא מיגו ואך י"ל דבאמת על זה שיילינן לי' ואם הוי אומרו בסופו ובתחילו שפיר מהני דליכא טעות משא"כ בשתי שעות הוי אפילו יאמר בסופו ובתחלתו מ"מ הוי שעה ומשהו יותר או די"ל דיאמרו וישאלו ואחר כך צ"ל דטעה וזה לא אמרינן וכמו דאיתא בתומים דלא שיילינן לי' ואחר כך כי שיילינין לי' נימא טעות ומיישב שפיר הרמב"ם הנ"ל

והנה י"ל עוד קושיות הפני יהושע דהקשה אמאי לא אסרו בהנאה גם כן בשעה חמשית וי"ל משום דהנה התוס' הקשו לקמן בפסחים בדף מ"ב ע"א ע"ב ואי אמרת כזית בכא"פ אמאי אמרינן שאני אומר והקשו התוס' ממ"נ באינו מינו בלא"ה הוי טעם כעיקר מן התורה ואלא במינו והוי הפי' דגזרינן אטו אינו מינו וקשה א"כ אפילו כזית בכא"פ לאו מן התורה מ"ט ליגזור אטו אינו מינו אך י"ל משום דהנה הריטב"א במסכת מכות כתב בשם הרמ"ה הא דאמרינן לר"ש כ"ש למכות ולא אמרינן כזית רק לענין קרבן וכתב הרמ"ה הטעם דאחשיב' אחשיב לאכילה ואחשיב לאיסורו וזה דוקא רק במזיד שייך דאחשבה לאיסורו משא"כ בשוגג וא"כ באמת לר"י חצי שיעור אסור מן התורה וכתב המל"מ בשם הרא"מ דהוי אכילה בכ"ס ואתא הלמ"מ ואוקמי' דוקא אזית ונוקשה דהוי כמו כ"ש לר"ש וא"כ לא שייך למיגזר אטו אינו מינו דממ"נ אם הי' שוגג בדין ולא יהא חשוב לאיסורו וא"כ לא הוי כ"ש לאיסורו ומשא"כ במזיד ואך אם בכזית בכא"פ שפיר קשה נגזור אטו אינו מינו דאפילו דהוי שוגג מ"מ אסור מכח כזית בכא"פ ומקשה שפיר

ובזה יש ליישב קושיות הפליתי דהקשה על הרשב"א דכיון דעכצ"ל כפי תירוץ של התוס' דגזרו אטו אינו מינו ואמאי לפי פסק הלכה באמת כזית בכא"פ הוי מן התורה ואמאי אמרינן שאני אומר בכזית בכא"פ במינו אך י"ל דהנה הפנ"י כתב בפסק החדש דמשקין היוצאין הוי כמו שלא כדרך אכילתן אך דמקשים התוס' מטעם כעיקר וא"כ הוי גזה"כ בטעם כעיקר דאמרינן באיסורין דהך שלא כדרך אכילתן דמשקין הוי אסור מה"ת אך באמת א"ל דהוי הטעם משום דאחשבי' לאיסורו וא"כ אפילו אם אמרינן כזית בכא"פ הוי מן התורה מ"מ הא הוי אסור מכח טעם כעיקר דאל"ה בטלה וטעם כעיקר הוי שלא כדרך אכילתן והוי מכח דאחשביה לאיסורו וזה לא שייך בשוגג וא"כ ליכא גזירה אטו אינו מינו ואם כן הוי שוגג אך בתרומה דהדין דבשוגג חייב חומש והתורה רובי' למשקין היוצאין מהן כמותם ומשמע כמו בתרומה ואם כן גם בשוגג חייב משא"כ טעם כעיקר לא הוי לענין כרת ולא לענין קרבן וא"כ לא הוי קושיות הש"ס רק בתרומה ומתורץ קושיות הפליתי הנ"ל והנה המל"מ כתב דהוי הנאה כמו כל שהו וכן איתא במהרש"ל בשבועות יעוש"ה וכן כ' המל"מ דהנאה הוי שלא כדרך אכילתו ובזה מיושב קושיות התוספ' דמשו"ה בהנאה ליכא כרת דלא שייך אחשבי' בשוגג ומשו"ה לא שייך בהנאה גזירה ה' אטו ואו ומשני דלא שייך אחשביה ובששית דגזרו הוי הטעם משום דצריך לקיים, מ"ע דתשביתו ומשא"כ בחמש לא הוי כולי האי הגזירה על שתי שעות בשביל המ"ע דלא קיים וכמו דק"ל בס"ט דמשנינן בין שש לשבע ואכילה גזר משום האיסור וא"ש הכל ומתורץ קושיות הפ"י הנ"ל

והנה הריב"ש כתב גבי דין מרומה אף על גב דלא בעי דרישה לכוון באיזה יום מ"מ בעי דרישה וחקירה כמו דאיתא ביבמות להפוך העדות כך אמרת אריה דמכפר שיחיא בדף קכ"ב ע"ב וכן איתא בספר א"ז בכתובות בדף י"ט ע"ב ולפיכך הי' מסיעין אותו ממקום למקום ומש"ה יכול לחזור אפילו לאחר כדי דיבור ואם כן שייך הכל אפילו בעדי הזמה שייך דרישה וחקירה

והנה באמת לממש"ל דהוי הפירוש הואיל ואי בעי מתשיל והכת ר"י פסק לקמן דאמרינן בתרומה דאינו עובר בב"י דלא אמרינן הואיל ובעי מיתשיל והלכה כר"י דהוי סתם ואח"כ מחלוקת ומש"ה רב כן והנה או י"ל דבאמת לפמש"ל והוי הטעם דוקא על ביטול דמשום הפקר לא מהני משום דס"ל כר"י במתניתין דביטול בעינן דוקא דיבא"מ משא"כ הפקר לא מהני משום דבעינן הפקר שיבא ליד הזוכה מה שא"כ לפסק הלכה פסקינן כרבנן ומהני הפקר ואין צריך ביטול ואם כן שפיר שייך גם כן בתרומת גם כן ומש"ה בעי לאסור גם בתרומה בשמה ה' ומתורץ שפיר קושיות התוס' הנ"ל

והנה באמת יש פוסקים כתבו דלר"ש אצ"ל דהוי גזה"כ ואם כן זה שכתבתי ליישב הרמב"ם דכ' גזרה חמשית אטו ששית והש"ס לא רצה לפרש כן אליבא דר"י או י"ל דבאמת בהפקר מה דלא חיישינן דלמא יפקיר ויוצא לחוץ ובאמת בשעה ששית לא מהני הפקר דכיון דרבנן אסרו והוי אין יכול להפקיר מן התורה משום דבאמת לא הוי עובר כלום אם הוא ברשות אחרים אע"ג דלא הפקיר והוא כסברת הרמב"ן והוי הטעם משום דלר"ש לא אמרינן דהוי גזה"כ רק משום דראוי לאחר הפסח והוי רק גורם לממון ובעינן גבי קבלת אחריות דיהא באחריות הנפקד הא לא"ה לא מיקרי מצוי דכיון דאינו בביתו וא"ש מש"ה אם אינו ברשותו אינו עובר ואם כן לא שייך רק אם הוי בביתו ואם הוי צביתי שפיר שייך שמא יאכלנה משא"כ לר"י דהוי גזה"כ וא"כ אפילו אינו בביתו חייב ולא שייך שמא יאכלנה וא"כ לא מתקן במאי דגזר בשעה הי מתורץ שפיר קשיא הנ"ל

והנה באמת יש פוסקים שכתבו דס"ל לר"ש ג"כ הוי הא דאינו ברשותו דהא כתב הר"ן וכן שאר פוסקים דשני דברים אין ברשותו ומש"ה מהני לפסק הלכת הפקר אפילו בינו לבין עצמו וכן קנין הכסף כמ"ש בס' ח"י בשם נ"ש יעש"ה וה"ט דהוי ד"י דהתורה בזר דאסורה בהנאה ויהא אינו שלו דממ"נ אם יהא שלו עובר בב"י וב"י וצריך לשרוף וכיון דצריך לשרוף הוי אינו שלו וא"כ במ"ש ליישב הרמב"ם הוי לפי הך סברא דס"ל דלר"ש אצ"ל דהוי גזה"כ ומ"ש ליישב קושיות התוס' בדף י"ג ע"א בד"ה ר"ג לאו מכריע הוי לפי הך סברא דגם לר"ג ור"ש הוי גזה"כ והנה ר"מ דלא ס"ל דחמץ תולין בשעה ה' הוא משום דאזיל לשיטתיה ולטעמיה דס"ל דחמץ נוקשה אסור באכילה וא"כ ליכא נ"מ דבלא"ה צריך לשרוף משום גזירה שמא יאכלנו והנה באמת הוי סתם מתניתין דלקמן דשיאור ישרוף בחמץ נוקשה דמוזהר ולוקין על אכילתו אך כיון דנוקשה מותר וע"כ כר"ג ור"ג ע"כ טעמיה דס"ל כמש"ל נוקשה אין מוזהר על אכילתו. והנה מש"ל דאם נימא דהטעם דמ"ה כיון דהוי מדרבנן אזי לא מצי להחקיר משום דהוי אינו ברשותו אע"ג דהוי הוא אצלו דסבור דהוי ד' והוי ברשותו מ"מ הא אפשר דאתא איש אחד ויאמר לו דהוי השתא אסור בהנאה משא"כ לאח"כ שכבר עברה והוי מיקרי אינו ברשותו וכמ"ש הריטב"א דלא מצי ליטול והוי אינו ברשותו דזה אי אפשר לברר באם מה שהיתה בשעה שביטלה או מכר או הפקירה

והנה מש"ל דהוי הטעם דאותו שמכחש בחודש והוי שמכחש לאותו העד דאמר דבעד נפסל דאל"כ מאי נ"מ בעדותו או לצרפו דהיינו דפסלה לאותו העדות דאמר בחודש ה' ב' בחודש דלא יצרפו להרוג באם שיבוא עוד אחד מלבד דיש כמה דעות דלענין דשני נפשות אין מצטרפין בזא"ז באם שיבוא אחד היום ויבוא עוד אחד למחר עוד בלא"ה דהא בדיני נפשות באמת צריך לראות בב"א ואם כן יכחיש שניהם אותו שאמר בג' ובודאי לא מהני עדותן כלום דאין א' במקום שנים רק לענין לצרפו לפסלו לעדות שפיר נ"מ דהא לענין מצרף שפוסלו אפילו לא ראו בב"א וכדאיתא בסנהדרין חד אמר קמי דידי גנב וחד אמר וכו' ואפילו לא ראו בב"א ושפיר נ"מ ואך כיון דהדין דלרבא לא פסול לעדות מכח עבירה דכיון דאינו רע לשמים ולבריות וא"כ לא נ"מ במה דאמר ומכחיש לאותו העד הראשון והוי רק דאמר איני יודע ותליא באותו פלוגתא דאם אמר איני יודע אם מצי לחזור וכמ"ש לעיל יע"ש היטב

והנה התוס' בפסחים בדף מ"ו ע"ב תי' על הא דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל אטו אמרינן הואיל ואי בעי קנה חמץ של נכרי יהא שלו וא"כ בכאן דהוי באמת בדין בשעה ששית אינו חל ההפקר אך דכיון דהוי מן הדין ספק והוא היה סובר דהוי בשעת ההיתר ואזי שפיר לא הוי קנין חדש ושפיר שייך הואיל פסחים