איגרא רמה חלק א יד

ביטול שמבטל בלבו כמו שכתב מהרי"ק דהוי ביטול כעפר ואם כן בלא"ה לבטל התרומה וא"כ בלא"ה צריך לשרוף דוקא כדין תרומה פסולה דהא דמיא לדין קדשים פסולים דטעונין דוקא שריפה ולא שייך למיגזור זה הוי הטעם של מחניתין דיש לחלק בין תרומה לחולין בשעה ה' אך אליבא דר"י י"ל דה"פ דבאמת נ"מ בהפקר ובחמץ נוקשה וא"כ שייך ג"כ בתרומה וס"ל כרבנן אך באמת בהפקר אם הוי ברשות אחרים לפי ס' הרמב"ן היכא דהוי בבית אחרים אע"ג דלא קיבל אחריות וכמ"ש בס' אלי' רבה אך בביתו לפי שיטת רש"י עובר וא"ל דזה באמת הוי הטעם דהפקר אינו מועיל משום דהוי הואיל ואי בעי זכה רק דל"א רק כפמ"ש התוס' בדף ו' דהיכא דהוי מקודם שלו והוי אמרינן דהוי שלו ע"י הואיל ואי לא הו"ל זוזי לסלק או דאמרינן הואיל ולא משכחת הבהמה וזה העיקר ואם כן הוי הוולדות דהוי באמת של המקבל צאן ברזל ואם כן משו"ה בהפקר עובר רק בביטול ומשו"ה לא שייך גזרה שמא יאכל דאזי מועיל ההפקר דכיון דע"י ביטול לא הוי מקודם שלו. ועיין לקמן בדף י"ז ע"ב דה"פ דאתיא כר"א דאמרינן הואיל (וא"כ לר"י בלא"ה לא שייך הואיל ואי בעי זכה דהפקר דהוי ברשותו לזכות משום דאנן סהדי דלא יזכה) וכמ"ש התוס' בפסחים בדף מ"ז ע"ב ע"ש היטב (ולר"י לא אמרינן הואיל וא"כ אין צריך לביטול) משא"כ לר"א שפיר שייך לבסוף הואיל ואי בעי לזכות ואם כן שפיר הוי הואיל ואי בעי מיתשל ופסק הלכה דלא אמרינן הואיל וכרבי יהושע. וליכא נ"מ רק לביטול ומשו"ה בתרומה שרי דהוי היסח הדעת ומתניתין בדף כ"ח מוקי כר"ש ולר"ש לא שייך בתרומה משא"כ רב פסק לקמן כר"ש דאסור באכילה ובהנאה לאחר הפסח ונ"מ להפקר ומשו"ה אין ראיה ממתני' דסותם

ועוד. י''ל דבאמת כמ"ש הריטב"א בב"מ ד"ה לישבע דהוי שלו כיון דאין אדם יכול לקחת וא"כ משו"ה כיון דלפי דעתו הוי מכר לנכרי מש"ה אין איסור אך באמת י"ל הטעם בדרבנן אין מועיל הביטול דהא שניהם אין יכולין להקדיש ולא להפקיר דזה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ואם כן כיון דבדרבנן אסורה בהנאה ולא גרע מגזלן שלא הניח לו להיות ברשותו ומשא"כ ר"י דמקשה דסתרי אהדדי ר"י דלא ס"ל ברירה ומקשה הש"ס ומתרץ דלר"י כל הנלקט אלמא דס"ל דאפילו באינו ברשותו מצי להקדיש ולהפקירו משו"ה בדרבנן מהני מה"ת ביטול וא"ש ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם פסק דלא כר' יהודא רק כר"י דשניהן אין יכולין להקדיש זה לפי וכו' וזה לפי שאינו ברשותו וא"כ באמת אין טועה רק שעה אחת וגם כן מיושב הך הרמב"ם בהלכות עדות דהנה התומים הקשה מאי פריך דלמא באמת ס"ל דהוי ספק אם טעה לר"מ שעה אחת ולר"י שתי שעות רק דלא הוי רובא ומשו"ה לא קטלינן מספק כיון דליכא רובא וכמו דאיתא בסנהדרין דמכאן יליף דגבי עיבורא דירחא דהוי רובא דטעו דאל"כ לא קטלינן אך י"ל דהנה הפ"י כתב דמשו"ה בעי התראה דאל"ה לא קטלינן כיון דהוא טעה דאינו חייב מיחה רק דלאחר התרא' צוה התורה דחייב מיתה ע"ז וא"כ מעדים קשיא דמאי מהני רובא וצ"ל כיון דעדים אמרו באמ' וא"כ בוודאי טעה והנה לפמ"ש התוס' לעיל דבעד אחד אינו נאמן לומר דראה וא"כ כיון דלא ראה פטור וא"כ מקשה הכי דע"כ לא הוי ספק בשתי שעות לר"י וכן בשעה אחת לר"מ דאם הוי ספק קשה לר"מ אמאי אחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש עדותן קיימת דלמא באמת הך דאמר בג' מטע' טעי וסבור דהוי בד' דהא טעה שעה אחת ומה דאמר בג' הוי שקר דהא לע"א אין התור' מהימנ' לון

והנה הר"ן כתב ליישב על הך קשיות התוס' מאי מוכח בש"ס דאזלי' בתר רובא דהא בוודאי כיוונו ליום אחד בשבוע וא"כ ע"כ טעה ותי' הר"ן וכן בספר התומים דאם רובא לא טעו והוי גזה"כ דאם אמר א"י בחקירות או דהוכחשו בחקירות הוי בטל אך אם רובא טעו והוי כאלו אמר בשלשה עשר השני דרובא קרי לשנים עשר שלשה עשר וא"כ בכאן אם באמת הוי סבור דהוי בארבע אזי לא הוי רובא דטעה והוי כאלו הוכחש או אמר א"י בחקירות דהוי בטל והוא אמר שקר לפי דעתו בשלשה שעות או דגם ספון לא הוי דטעה שעה אחת לר"מ או שתי שעות לר"י, ובזה מיושב קושיות התוס' בד"ה ולהך לשנא דבאמת א"ל דהוי רק ספק ולא רובא ומש"ה לא קטלינן לי' בין ז' לחמש כיון דרובא לא טעו ובזה מיושב קושיות התוס' דכיון דשית יומא בין קרנתא קאי אמאי עדותן בטילה נימא דהוי המעשה באמצע שית ושניהן טועין ולפמ"ש א''ש דכיון דרק מיעוטין טועין אבל לא רובא טועין משו"ה לא קטלינן ובזה מיושב דכיון דלשנא קמא הוי שניהם טועין ורבא לא מקשה ע"ז כלום בה' אמר דלא תלינן הטעות בשניהם ולא מקשה על זה כלום ובאמת מוכח לרבא דלא תלינן הטעות בשניהם דאל"כ כיון דבשית בין קרנתא קאי והוי ספק א"כ אמאי אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן קיימת דשמא ההוא דאמר בשלש כוונתו לסוף שלש והוי באמת המעשה בחצי חמש דאדם טועה לר"י עכ"פ בשעת ומחצה לרבא אפילו אם יטעה בשניהם ואם כן אפשר דהוא סובר דהוי בחצי שית שית או בסופו ואמר בשקר דהוי בחמש דהא עכ"פ אינו נאמן ע"א וא"כ אם הוי אמר בשית דכיון דליכא עכ"פ רובא והוי בטלה העדות מכח גזה"כ דכיון דלא אמר בפירוש באיזה שעה והוי כמו דאמר איני יודע דבטלה העדות וכמ"ש הר"ן והתומים וכמש"ל א"ו דלא תלינן הטעות בשניהם דלא הוי אפילו ספק על זה וא"כ אם המעשה הוי בשית וא"כ אם לא טעה העד שאומר שלש הוי העד האומר שלש גם כן שקר ושני עדים נאמנים וא"כ שפיר מוכח דלא תלינן הטעות בשניהם ולפי"ז א"ס הא דמשני עדות מסורה לזריזין. ופירש"י משום דסוף הב"ד לדרש בדרישות וחקירות ולכאורה קשה מאי תירוץ דזה לא שייך ובשלמא אם הי' מסופקין כוונתו של העדים אזי שפיר שייך לומר כן משא"כ השתא דהא אם נימא דלא טעה ואם כן הוי שקר העדות דכיון דמכחשת ואם כן שייך דהם זריזין דזה אינו בפני ב"ד דהא אמר שקר לגמרי ולפמ"ש צ"ל דהכי תירוץ דבאמת הוי רק ספק ומשו"ה לא קטלינן אך דהקושיא האיך מצרפין עדותן דלמא טעה בשתי שעות דכיון דיש טועין כן ולא הוי רובא ואזי בטלה כל העדות דכיון דהוי כמו בחקירות דאומר א"י וכמ"ש הר"ן והתומים וכמו שכתבתי לעיל ועל זה שפיר משני דעדות מסירה לזריזין ומסחמא מדקדקין ולא טעו ביותר ומשו"ה הוי עדותן קיימת הכלל לתירוץ רבא דכיון דרבא מקשה ומה אינו שיילינן לעדות וא"כ צ"ל דהוי טעות בשלשה שעות בין שניהם ונמצא דעכ"פ הוי לע"א הטעות בשעה ומחצה וא"כ כיון דמחמץ בפסח מוכרח דס"ל דשית יומא בין קרנתא קאי ויש טועין וא"כ קשה אמאי מהני לר"י דאחד אומר שלש ואחד אומר חמש דלמא הוי בשיח וכמש"ל ומשא"כ לאביי דהוא ס"ל דטועה רק חצי שעה או שעה ומשהו וא"כ לא מצי להיות בשית דהוי יותר מחצי שעה (ומשהו יותר משעה ומשהו דכיון דהוא אומר בסוף שלש ובאמת הוי בסוף ארבע דאם הוי בתחלת חמש והוי שני משהו ואם הוי בסוף ארבע וא"כ אם הוי סבור בתחלת שש והוי שעה שני משהו) וכללא דמילתא עכ"פ ללישנא קמא אתי שפיר בפשיטות דהא לר"י הוי רק חצי שעה וללשנא בתרא גם אביי לא ס"ל כן דטועה שניהם וכו' וא"כ לרבא כיון דהקשה ומה אילו דייקינן ועכצ"ל דהוי שלשה שעות הטעות והוי עכ"פ לע"א הטעות בשעה ומחצה מוכרח דלא תלינן הטעות בשניהם ומשא"כ לבתר דתירץ גזירה משום יום המעונן אזי באמת הדר מזו הסברא דשית יומא בין קרנתא קאי וס"ל דלא הוי ספק כלל בשבת אך דהוי גזירה משום יום המעונן ובעדות לא שייך יום המעונן וכמ"ש התומים יעוש"ה ובאמת הטעות הוי בשניהם והוי לר"י טועה בשעה ומחצה כל עד ולר"מ טועה כל עד בשעה והוי שניהם בשני שעות ומוכרח כן דאל"ה קשה קושיא הנ"ל אמאי הדר בלשנא קמא וס"ל דלא חלין הטעות בשניהם כמו לאביי בלישנא קמא וא"ש הא דפסק הרמב''ם לאביי דבשלש ובשתים לא הוי טעות רק בשעה אחת רק דתלינן הטעות בשניהם ומתורץ הרמב"ם הנ"ל

אך דזהו דוקא ללשנא קמא דס"ל לאביי דאדם טועה לר"מ בחצי שעה אך ללשנא בתרא דס"ל לאביי דלא תלינן הטעות בשתיהם אע"ג דלאביי הא לא מוכח כלום דהא אם הוי טעות בשתיהם וא"כ לא טעה רק חצי שעה וא"כ ל"ק כלום וא"כ ס"ל לאביי דלא תלינן הטעות וא"כ כי תירץ משום יום המעונן עדיין לא שמעינן דס"ל דתלינן הטעות בשתיהם ומשו"ה מקשה שפיר א"ה בארבע נמי ניכול בשלמא ללשנא קמא שפיר מוכח כמ"ש לעיל דמ"ה הא לא מקשה על אביי בזה דיש לחלות הטעות בשתיהם ומשא"כ ללישנא (בתרא) ומשו"ה מקשה שפיר בארבע נמי והרמב"ם פסק כלישנ' קמא דהכי עדיף דכי היכי דלא תיקשי אמאי לא אסרו עכ"פ בה' בהנאה וכקושיות הפנ"י דכיון דלר"י אין זה טעם מספיק וכמ"ש משום דס"ל כל הנלקט ומשא"כ לפסק הלכה וא"כ יאסרו בהנאה גבי יום המעונן א"ו דאין טועה רק שעה אחת וליכא גזירה ביום בשעה חמשית משום שעה שביעית רק משום השעה הששית ומפסיק מה דאסרו בהנאה

והנה י"ל הא דהקשה מהרלב"ח בתשובה אמאי השמיט הרמב"ם אך דיהבינן לי' כל טעותא דמשני לרבא וי"ל משום דהנה לפי שכתב מהרש"א דלא תלינן בטעות רק כיון דע"א אמר אמת ויע"ש בסנהדרין דכתב כן וא"כ לכאורה לא מקשה הש"ס בכאן ואמאי אמרי' דיהבינן לי' כולי האי וי"ל משום דהנה התוס' כתבו בד"ה זה ירע וכו' ומ"מ שפיר מוכיח בסנהדרין דאזלי' בחר רובא דאי לא אזלי' בחר רובא דכיון דזה דאמר בשנים וזה אומר בשלש הוי כמוכחשין כי אמר והדר מכוון ליום אחר הוי חוזר ומגיד. והקשה התומים לשיטת הרמב"ם דהוי הדין דכ"ז דלא נדרוש ונחקור מצי לחזור אך דבדיני ממונות אינו יכול לחזור משום דלא בעי דרישה וחקירה וכמ"ש וא"כ סוחר דברי התוס' בכאן. ולכאורה י"ל מש ם דהנה באמת כמ"ש התוס' בכתובות דכתבו התוס' דבמגו הא הו"ל במקום עדים וכתבו התוס' דזה לא מקרי קיום כיון דאמרו בתוך כ"ד אנוסין וכו'. וא"כ בכאן לא הוי חוזר ומגיד דהו"ל כאלו לא אמר אח"כ כלום משא"כ בכאן דבאמת הא עכ"פ הוי בטל אך באמת י"ל דזה התירוץ משום דהא התוס' הקשו בסנהדרין ואמאי לא אמרי' לפוסלו לעדות באנו וחי' שם וכו' וא"כ בכאן הא לפוסלו לעדות אין צריך דרישה וחקירה וא"כ הרמב"ם איירי היכא דאין שייך לפוסלו לעדות דהיינו בנשים או דהוי פסול בל"ה משא"כ בכאן שפיר היכא דהוי פסול ע"י עדותן האלו וא"כ כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד

והנה יש הוכחה דלא כרמב"ן דס"ל דבדיני ממונות דכיון דאין צריך דרישה וחקירה אם הכחשו זא"ז בדרשות נמי אין עדותן בטלה ויש להוכיח דלא כסברת הרמב"ן משום דהנה איתא לקמן בסנהדרין דף פ"א ע"ב ההורג שלא בעדים ומפרש הש"ס ורב חסדא אמר אבימי כגון דאתכח' בבדיקות והנה זה ודאי גבי מכניסו לכיפה אם הוזמו לא מכניסו לכיפה דהא אמרינן מי שלקה ושנה מכניסו לכיפה וא"כ קשה הא אי אפשר לעשות בו דין