איגרא רמה חלק א יג

פלוני אזי בוודאי ראה עד השני להנרבע דהוא עד השני דהא לענין גוף אע"ג דלא ראו בב"א נאמנים אם אמרו שני העדים ואמרי' דבוודאי העדים אמת וכמו דהדין בקידושין דבעי דוקא שני עדים ואעפ"כ מהני דלא ראו זא"ז וכן בדיני נפשות צריך לימוד דבעינן דוקא דיראו זא"ז מסבר' לא הוי אמרינן כן א"ו דאמרינן דשני העדים הם אמת וא"כ צריך דהנרבע יראה אח העד השני וא"כ אפילו אם אמר העד הנרבע ראה את העד השני מ"מ כיון דאין נ"מ כלל בעדותן דממ"נ אם יאמרו דראו זא"ז אזי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה וא"כ לא מועיל הך עדותו רק דלא הוי עדות כלל והוי כאלו אמר אין אנו יודעין ואין לא הוי הגדה כלל ומשו"ה לא הוי הגדה ע"ז דראו את העד השני הנרבע ראה להעד השני לא הוי הגדה וא"כ שפיר לא הוי הזמה חידוש דהא אין הנרבע מסייע להעד השני כלל וא"כ הוי כמו דאסהידו בי חדי בחד דכתבו התוס' בב"ק דף הנ"ל והנה הלח"מ כתב דמשו"ה כתב הרמב"ם דאם הוכחשו ג"כ לא הוי הזמה משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא שלא נכחשו בגוף העדות גם כן ומשו"ה בנרבע דלא הוי חידוש דהא לא מהימן הנרבע דראה להעד השני וא"כ אפילו יש הכחשה ג"כ אפ"ה הוי הזמה ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל. ובזה מיושב קושיות התומים דהקשה במסכת מכות דפריך נרבע יציל ומתרץ כגון דרבעו מאחוריו ואח"כ פריך הרוג יציל ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ומקשה סתומים לשיטת הראב"ד שפיר הנרבע יכול להעיד רק דהתוס' כתבו דפריך מנרבע לרצונו וא"כ לא שיך במקיימי דבר הכתוב מדבר דהא עיקר הפשט הוי דק משום דהוי רשע וא"כ שפיר מצי להציל ועכצ"ל דרבעו מאחוריו וזה דוחק דלא ימצא חייבי נפש בנרבע רק דרבעי לאחוריו אך י"ל משום דהנה באמת קושיות הש"ס הוי יציל דהא על כל זה שפיר אינם נאמנים דכיון דאין צריך שיראו זא''א בנרבע ואם כן לא מהימני' על זה וא"כ הא אם יש עדים אחרים ואמרו דראו זא"א אך באמת גם ע"ז אם אמרו בב"א והוי דאמר הנרבע מקודם וא"כ אין צריך שיראו זא"ז וא"כ אין נאמנים דלא צריך זה וא"כ לא הוי הגדה ואך דקשה הא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וא"כ כיון דאין נאמנים על זה לא יהיו נאמנים כלל אך דהא הדין בבע"ד ל"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דלא הוי בתורת עדות כלל ה"נ ע"ז דכיו דאינו בתורת עדות כלל לא מכח פסול או קרוב אך דזה לבתר דתירץ במקיימי דבר הכתוב מדבר משא"כ לפי' הא והנה על תי' התוס' דפריך שב מרבעני לרצונו

והנה. לפ''ז י''ל בהלכות עדות ומקודם נתרץ הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה דהנה התוס' בפסחים בדף י"ג ע"א בד"ה ר"ג לאו מכריע כתב וקשה לר"י דלמא הלכה כר"ג דסתם לן תנא כוותי' בפ' כ"ש וי"ל משום דהנה באמת לגזור גזירה שעה חמשית אטו ששית בוודאי הוי גזירה לגזירה. אך דבאמת לפי מה שמביא בספר כנה"ג פלוגתא באם ביטלו בשעה ששית דכיון דהדין הוי דרבנן אסרו ולא מהני ביטול אזי הוא מן התורה עובר ולכאורה שפיר נ"מ אם ימכור או יבטל בשעה חמשית לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית ולא מהני מכירה ולא ביטול מן התורה אך ז"א דהא שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו וכתבו הפוסקים דלר"ש א"צ גומר דהוי גזה"כ כיון דבאמת הוא ראוי לאחר הפסח והנה הדין דהוי רק גורם לממון ונפקא מלא ימצא דהוי מצוי וא"כ הא הנה כתב המגיני שלמה בדף כ"ט דאם הוי אלם דא"צ לשלם אזי לא מיקרי מצוי וכמו דהדין באחריות באלם מיקרי מצוי אצלו ה"נ להיפוך דכיון דהוא אלם לא מיקרי מצוי וה"נ דכיון דהוא סבר דבאמת הוי מכירה וא"כ לא הוי לאח"פ שלו וא"כ לא מיקרי מצוי (אך לענין ביטול שפיר קשה האיך יבטל ובאמת לא מהני ביטול) אך גבי ביטול שפיר קשה דלמא יבטל בחמש ובאמת הוי שש ולא מהני ביטול מן התורה אך י"ל דהא באמת הא בלא"ה צריך לבער תקנו חכמים דאין מועיל ביטול לחוד גזירה שמא יאכל וצריך דוקא לבער אך באמת בנוקשה דכתב הפ"י דאפילו למאן דס"ל בנוקשה דאין עובר באכילתו אך עכ"פ בב"י עובר דלענין ב"י אין ראוי לאכילה מאי איכפת לי'

והנה הר"ן והתוס' הוכיחו דעכ''פ נוקשה אסור באכילה מדרבנן דהא קתני שאור ישרף לר"י דכתב נוקשה ואעפ"כ אסור באכיל' דקתני נתנו לכלבו אלמא דמדרבנן אסור באכילה ואך לפי סברא זו י"ל דבאמת הא כתבו התוס' בלפני זמנו דעכ"פ איכא איסור עשה דתשביתו פי' התוס' דהוי שלא באכילה ה"פ תשביתו שלא כדרך אכילתו ואם כן מש"ה אסור באכילה עכ"פ והוי איסור דאורייתא אך דאין לוקין. אך באמת הא אם הוי חמץ של נכרי דליכא איסור ב"י וב"י ועשה דתשביתו. והנה הפ"י כתב בדף ק"ט ע"א ליישב קושי ת רש"י דכתב דאיסור' לא ניחא לי' דליקני' דכיון דלא ידע וא"כ י"ל דבנוקשה לא שייך גזירה דשמא יאכל דממ"נ לאחר שביטל וא"כ הוי הפי' דבשוגג יאכל דלא הוי ידע דהוי חמץ או שלא בכוונה וא"כ איסורא לא ניחא לי' דליקני' והוי של אחרים ולא יעבור בב"י ולא עבר באכילה ואם כן נוקשה רשאי להשהות לאחר הביטול וא"כ שפיר שמא יבטל חמץ נוקשה בשעה ה' לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית אך דבאמת הא מותר עכ"פ בהנאה וא"כ שפיר הוי ברשותו לבטל אך באמת הא הוי הפי' נוקשה כמ"ש המ"א דהוי הפי' דוקא שנתקלקל קודם זמן איסורא הא לאו הכי כיון דהוי כבר נאסר והוי עד שיפסול מלאכול לכלב אך אם כן ממ"נ אימת נתקלקל אי נתקלקל קודם שעה ה' הא מותר בהנאה ושפיר מצי לבטל ואם דהחשש דיתקלקל בשעה ה' לפי דעתו ובאמת הוי שעה ששית ואם כן מדרבנן הוי אסור בהנאה דהוי כמו נתקלקל לאחר זמן איסור' דאסור בהנאה עכ"פ מדרבנן וא"כ כיון דמדרבנן אסור תו אין יכול לבטלה וא"כ כיון דחכמים אסרו עכ"פ באכילה בשעה ה' ונמצא דאפילו לפי דעתו דהוא סבור דהוי באמת שעה ה' הוי נתקלקל לענין אכילה לאחר זמן איסור' ואסור באכילה מדרבנן והנה הפוסקים כתבו דהיכא דאסור מדרבנן נמי גזרו רבנן לבער דשמא יאכל דלא פליג וא"כ בלא"ה יצטרך לבער וא"כ שפיר תיקנו רבנן דלאסור באכילה וליכא חשש כלל ובזה מיושב קושיות הפנ"י דאמאי תקנו דאסור באכילה ולא בהנאה בשעה חמשית דכיון דתרווייהו הוי איסור אכילה והנאה מן התורה ולפמ"ש א"ש דכיון דאסור באכילה עכ"פ מדרבנן ושפיר לא הוי חשש כלום

והנה הש"ס דלא רצה ליתן זה הטעה משום שעה ששית רק הטעם משום יום המעונן משום דלר"י דס"ל דחמץ לאחר פסח אסור בהנאה עכצ"ל דגזה"כ וא"כ קשה אמאי מהני דלמא יטעה וימכור לנכרי לפי דעתו דעכ"פ מותר בהנאה ובאמת הוי שעה ששית אך הרמב"ם דפסק כר"ש דחמץ לאחר זמן שרי באכילה ושפיר הוי גזירה שעה חמשית אטו ששית וכמש"ל

והנה. בתוס' דף י"ב ע"ב בד"ה ולהך לישנא וכו' אפילו טעם בשתי שעות היה יכול להקשות ולכאורה קשה לפי מ"ש התוס' לקמן בד"ה שית בין קרנתא קאי וא"כ מה מקשיה התוס' דאפילו היו יכול להקשו' ואמאי לא מקשיה התוס' על הא דקאמרינן ניכול עד סוף ה' ואמאי לא מקשה ניכול עד סוף שש דהא בין שש לשבע הוי היכרא לאביי וכמו שהקשו התוס' דאמאי לא אמרינו דהוי בחצי שעה ששית ועכ"פ להך לשנא דמקשה אביי לר"י ניכול עד פלגא דשית דכיון דלהך לישנא תלינן הטעות בשניהם וא"כ ע"כ ל"ל לאביי דשית בין קרנתא קאי ותי' הראשון לא שייך דכיון דעדיין לא ידע הך סברא דיש חילוק בין עדות לחמץ דעדות מסור לזריזין אך י"ל דהנה התוס' לקמן בד"ה אמתי שלא בשעת ביעורו כ' וקשה לר"ת וי"ל משום דהא כתב רש"י לקמן דעיקר המצוה הוי קודם זמן איסורו כדי שיהיו מושבת קודם ז"א. וא"כ לכאורה כיון דטועה בשתי שעות וא"כ דלמא הוי באמת סוף שש ואם כן מש"ה צריך לבער בתחלת חמש וא"ל א"כ בד' נמי י"ל כמו שתירץ זמן סעודה לכל היא ולא טועה בזה ואך דהא בזה יש לפסוק שריפה ובאמת הא לא תקנו רבנן רק לאסור באכילה אך משו"ה אמר דיהבי רבנן ללקט עצים דהנה הדין דאם משהה החמץ כדי לבערו אינו עובר וכ"כ המגיני שלמה דכיון דהכינו לשרוף הוי כמו דקיים וא"כ ה"פ דיהבי רבנן ללקט עצים והוי משהה כדי לקים מצות שריפה וע"ז פריך הש"ס הא בשעה ביעורו מצוה בכל דבר וא"כ אם יטעה עד הז' וא"כ הוי מצוה בכ"ד ואזי לא שייך דהכינו כדי לשרוף כיון דתו א"צ שריפה ומתורץ קו' התוס' על שיטת רשיי

ובזה י''ל קושיות התוס' דהמ"ל אפי' אם טעה בשתי שעות מ"מ חמש חמה במזרח ושבע חמה במערב די"ל דיהבי ללקט עצים וכו' אך באמת דכיון דאין טועה בשתי שעות אזי א"צ שעה שלימה ללקט עצים ואך אם אמרינן כן דהטעם מש"ה דהא צריך לשרוף קודם שבעה א"כ שפיר שרי ליהנות בשעת שריפה והוי שלו ושפיר מצי לבטל ולא שייך הך גזירה בשביל שעה ששית דהא עדיין הוי שלו לענין הנאת שריפה ובאמת טעמ' דהרמב"ם דל"ל דשית יומא בין קרנתא קאי כן ס"ל להרמב"ם דאצ"ל תו דשית יומא בין קרנתא קאי כי משני גזירה משום יום המעונן ואם הוי אמרינן דהוי הטעם משום דצריך לשרוף קודם שבעה ואם כן לא שייך הך דגזרינן שעה חמשית אטו ששית הא באמת הוי גזירה לגזירה ועכצ"ל דהוי הפירש כמש"ל דהוי מביטול נוקשה ובאמת לא מהני ביטול וקשה הא באמת מהני ביטול דהא מצי ליהנות בשריפה בשעת מעשה וע"ז אמר דהוי הטעם משום יום המעונן וא"כ אסור אפילו ליהנות בשעת שריפ' ושייך שפיר הגזירה שעה חמשית אטו שפה ששית ומתורץ שפיר הרמב"ם הנ"ל

ובזה. מתורץ קושיות התוס' בדף י"ג ד"ה ר"ג לאו מכריע הוא משום דהנה אם אמרינן דמפקיר לא מהני לפטור והיא שיטת רש"י רק דהביטול מהני הא הפקר לא ומשום דכרבי יוסי סבירא ליה דהפקר לא הוי עד שיבוא לרשות זוכה. אך באמת ביטול מהני לשיטת רש"י והנה שני דברים אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הן ברשותו ולא נימא טעמא משום דראוי לאחר הפסח וכמש"ל די"ל דא"כ היכא דאינו ברשותו לא יעבור וכמו דקיבל אחריות בבית אחרים לשיטת ר"ת וא"כ אם ביטל תו אין שלו וא"כ א"צ שיבא ליד הזיכ' דהא עיקר הטעם דלא יצא מרשותו וכאן הא לאח' הביטל לא הי' שלו וא"כ שפי' יצא מרשותו דחו לא גזרה התורה דלחשוב ברשותו ויצא מרשותו וא"כ אם לא שייך דליגזור בנוקשה שמא יאכל דהא אם יאכל בשוגג דכיון דשוגג אמרינן דאיסורא לא ניחא לו דליקני' ולא קנה והוי שפיר הפקר ועיין לקמן דף י"ז ע"א וא"ל דלא יצאה מרשותו דהא יצאה מרשותו פ"י ביטול וא"כ לא שייך שפיר לגזור בנוקשה שמא יאכל ומהני ביטול אך לפ"ז בתרומה שפיר רשאי לאכול אפילו בה' וא"ל דלמא יבטל נוקשה י"ל דהא בפסחים דף ל"ד ע"א הוי פלוגתא היסח הדעת מאי הוי לרשב"ל הוי פסול הגוף ואפילו שלא נטמא. והנה בכאן לרש"י א מטעם ביטול