איגרא רמה חלק א יב

דודאי א' בעי בדיקה וא"כ אין כהן א' רשאי להקריב כולם בלא בדיקה וא"כ שפיר מיקרי קבועות וכמו שהדין אם יש פחות משיעור מיקרי קבועות לאיסורא דעכ"פ יש בכאן איסור ואי אית כשיעור ה"נ אם ירצה להקריב כולם וגם י"ל משום הכי פסק הרמב"ם גבי עיר שנחרב דלא כרשב"ג דאפילו שכיח די' דבשלמא במדורת הכותי' דהו' חזקה דלא נתבררה וכדלקמן ומשא"כ בעיר שנחרב' הו' נתבררה קודם שנחרבה דהו' של עכו"ם וטמאה

והנה באמת מ''ש [הכ"מ לדעת] הרמב"ם בה' טומאת מת פ"ט דין י"ב שכ' ועי"ל דאין חשוב ס"ס משום דרוב מפילות דבר המטמ' ולכאורה באמת קשה לפי מה שתירץ בס' כפות תמרים דמ"ט דכתב שם דהוי דרבנן ולכאורה קשה מאי הוי מדרבנן דהא הרמב"ם כתב בור שמטילין הנחלין המאהיל עליו טמא דין תורה אע"פ שחול ד' וברדלוס וכו' וכו' ואם הפילה וא"י הוי מדרבנן כיון דזה לא חשיב ספק דרוב מפולין דבר המטמא ואמאי כתב הרמב"ם דבר ידוע שכל אלו הטומאת מדבריהן דהא אדרבה הוי מן התורה והנה הכפות חמרים כתב דמ"ם הקלו וחשבו לספק דהוי מדרבנן איזו ספק הוי מדרבנן ואך באמת הוי הפי' פשוט כמ"ש הפ"י בסוגי' דפ"פ דמצטרפין לס"ס אע"ג דלא חשיב הספק השני דהוי רוב נגד הספק. אך באמת לפמ"ש לקמן דהו' הפי' דהוי מ"ה לשיטת ש"ס טמא מן התורה משום דאין דנין על חזקה משא"כ בכאן אי לא ידעינן הוי זה הספק מדבריהם דילמא חולדה וברדליס דכיון דהוי חזקה דלא נתברר (שעכ"פ). והנה הפ"י כ' דמ"ם לשיטת הרמב"ם א"ש טפי דאמרינן דהוי ס"ס אע"ג דספק אחד הוי רוב כנגדו וכתב וז"ל וכ"ש לשיטת הרמב"ם וסייעתו דספק אחד מותר מן התורם. ומדרבנן דאית לן למימר דלא החמירו רק בספק השקל אבל היכא דספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא נ"ל דמותר לגמרי וא"כ ה"פ דעכשיו דלא ידעינן הוי זה ספק מדבריהם דלמא אכלו דכיון דהוי חזקה דלא נתבררה שעתה והקילו להצרף הך ספק דלמא רוח הפילה דכיון דהוי יותר מפלגא הקילו רבנן וא"ש הרמב"ם דלעיל: פסחים דף ט' (בסוגי' דאין חוששין ותשע ציבורין

) והנה הרמב"ם כתב בה' תרומות פרק י"ג דין י"ד וז"ל שתי קופו' א' של חולין וא' של תרומה ולפניהן שני סאין א' של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה אע"פ שלא רבו חולין וכו' בד"א בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבה וכו' ולכאורה קשה על הרמב"ם דהא הש"ס מקשה בפסחים ואי אמרינן כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר והקשה התוס' דממ"נ אם מין במינו מן התורה ברובא בטל ואם מין בשאינו מינו הא בלא"ה בלא כזית בכא"פ טעם כעיקר אסור ותירץ התוס' דממ"נ פריך דאי אמרינן כזית בכא"פ מן התורה יש לגזור מינו אטו אינו מינו כיון דיכול לבא לידי איסור דאוריי' גם במינו אם הוי ניכר. והנה אם נימא כתירוץ התוס' בחיר דטעם כעיקר לא עדיף מן דהוי בעין וא"כ אם לא הוי כזית בכא"פ ליכא איסור טעם כעיקר והנה הרשב"א בתה"א בית הראשון שער רביע כ' דהא דאמר אביי טעם כעיקר הן התורה לברר (דשמעה) כזית בכא"פ מן התורה זא"ל דאם הוי כזית בכא"פ אפשר דיש עבירה על כל כזית ואי דבאמת המ"ל ולטעמיך אך על הרמב"ם קשה ממ"נ האיך מוקי הך ברייתא אם באמת במינו אמרינן אם כזית בכא"פ מן התורם גזרינן במינו אטו אינו מינו ולא אמרינן שאני אומר ברובא בעלמא ואמאי כתב הרמב''ם דמן התורה ברובא סני ואלא דס"ל כתירוץ השני דבאמת איירי באינו מינו רק דבכזית בכא"פ רק אסור טעם כעיקר וכ"פ הרמב"ם דעכ"פ טעם כעיקר מן התורה בכזית בכא"פ וא"כ הרמב"ם ע"כ לא איירי באינו מינו דהא כתב ברובא סגי וע"כ הרמב"ם איירי במין במינו ומ"ה ברובא בעלמא סגי והברייתא איירי באינו מינו קשה על הרמב"ם דשביק דינא דנזכר בברייתא ונקט דין אחר דלא נזכר בברייתא כלל ואין זה מדרכו של הרמב"ם וי"ל משום דהנה התוס' ביבמות דף פ"ב ע"א הקשה דשם אמר ר"י אפילו לא הוי רובא אמרינן שאני אומר והקשה הש"ס שם לר"י אמאי מדאוריית' לא בעי רובא ותירץ הש"ס בתרומה בזמן הזה דרבנן והקשה התוס' על מס' פסחים דפריך אם כזית כא"פ דאוריי' אמאי אמרינן שאני אומר והא אפילו כזית כא"פ לא הוי מן התורה בלא"ה נמי קשה לר"י דהא הוא ס"ל דלא בעי רובא ותיקשו ר"ז דלא ידע הך תירץ דתרומה בזמן הזה הוי מדרבנן וכן תיקשו על הש"ס דכאן דפריך לר"י אמאי לא בעי רובא. ר"ל דאפילו אם הוי בעי ר"י רובא נמי תיקשו דהא כזית כא"פ הוי מן התורם לר"י וא"כ כ"ז דלא ידע בתרומה בזמן הזה הוי מדרבנן בלא"ה תיקשו וי"ל משום דהנה הרשב"א בתשובה סימן רע"ב ורע"ג הקשה לו חכם א' האיך משכחת בשני חתיכות אשם תלוי הא מן התורה ברובא בטל ואין צריך בא"פ רק דאם הוי ההיתר גדול יותר וא"כ לא הוי נקבע האיסור דילמא ההיתר גדול דהא אי אפשר לצמצם ולא הוי בכאן כלל איסור ע"ש מה דהרשב"א תירץ לו והנה לפ"ז קשה בשני חתיכות יהא כל א' מותר מכח ס"ס דילמא הוי הוא ההיתר ואת"ל דהוי איסור דילמא ההיתר עדיף ונתבטל והנה התוס' כתבו בחולין גבי אי אפשר לצמצם דעיקר אי דומה לי' בשוין הוי היתר מצוי וא"כ בכאן הוי איסור מצוי ולס"ס מצרפין אפילו ס' אינו מצוי כמ"ש הפ"י בכתובות גבי פתח פתוח והנה ס' א' בגופו וס' ח' בתערובות פליגי ר"ת ור"י ולר"י אפי' הוי נמי רק מדרבנן לא אמרינן ס"ס בכה"ג והנה זה הכל אי אמרינן דאפילו בחזקת איסור מי אמרינן ס"ס להתיר דבאמת על זה דביטול הוי לי' אין ספק מוצא מידי ודאי דהו"ל חזקת איסור עכ"פ מקודם דנתערב אך י"ל דהנה הרא"ש כתב בפ' ג"ה דאם נתבטל איסור ברובא אפילו דנתבשל ביחד אח"כ מותר דהא כבר נתהפכה להיות היתר ואך דוקא נודע משום דעיקר ההיתר גבי ידועה וכדאיתא גבי תרומה דעיקר גרם הידועה והנה כתב אח"כ הרא"ש דרשאי לאכול ביחד דכיון דהתורם התירה ואם הוי איסור בב"א לא הוי שרי כלל לאכול ול"ד לטומאה דהוי שני מיני טומאה עי"ש היטב והתוס' כתבו בבכורות דף ב' טומאה הוי נמי רק מדרבנן וא"כ בכאן אי הוי אמרינן הך ס"ס דילמא לא זה ודילמא נתבטל וא"כ עכ"פ בודאי בב"א אסור לאכול דלא הוי ס"ס וא"כ כיון דהתורה לא הותרה לאכול בב"א וא"כ הוי כמו לא נודע דהא לא הותרה בב"א וא''כ באמת איכא איסור בודאי לאכול בב"א ולוקין דהא הוי לא נודע ולא נתבטל ובלא חזקה נמי לוקין דאין כאן ספק דבחזקה א"ל עדיף דהוי איתרע החזקה וא"כ ממילא ליכא ס"ס דילמא לא זה ודילמא נתבטל דהא אם נתבטל לא שרי בב"א רק בזא"ז מטעם דתלינן דילמא לא זה הוא ודילמא נתבטל והוי סכל חד ספק דילמא לא זה הוא ואי י"ל דבעינן ס"ס המתהפך ובכאן ליכא ס"ס המתהפך דאי תתחיל ותאמר מעיקרא דילמא נתבטל וא"כ בספק א' אסור מן התורה לכ"ע דהוי חזקה מעיקרא וא"כ אפילו אם אמת כן הוא דהוי רובא ההיתר מ"מ כיון דלא שרינן מכח ספק אחד וישאר באיסורא דהוי לא נודע וא"כ אפילו אם האמת כן הוא דהוי רובא אסור בודאי וליכא ספק ואפילו עדיף טפי כאן דאפילו אי בעלמא לא בעינן ס"ס המת הפך מ"מ לפמ"ש הרשב"א בתה"א דהך ספק דילמא לא זה הוי כל א' כמו ודאי דאיקבע בכאן איסורא וא"כ ע"כ צ"ל מכח הך ספק דילמא נתבטל וא"כ אתה מתחיל מספק דילמא לא זאת. לזאת בספק א' הוי כמו נתבטל ודאי ובכאן לא שייך להתחיל מזה הספק השני:

(פסחים ד' י"ב ע"ב) בכאן כתב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פ"א הל' ט') וז"ל ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלה שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה וכו' שעה חמשית אין אוכלין בה חמץ גזירה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמשית לששית וכתב הלח"מ נראה שיש להקשות טובא על רבינו חדא דבהש"ס משמע דיום המעונן הוי בין חמשית לשבע ול"א דבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב ולא בין חמשית לששית משום דהוי גזירה לגזירה ועוד קשה בהלכות עדות דכתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות עדות ע"א אומר בשתי שעות ביום ו אחד אומר בשלש שעות עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת וזה דלא כאביי ודלא כרבא והו"ל לפרש כהלכתא דרבא אליבא דר"מ דאדם טועה בשתי שעות חסר משהו ולדברי רבינו הוי הכחשה דכיון דלא טועה בשתי שעות חסר משהו. וי"ל משום דהנה הרמב"ם פסק בהלכות עדות פרק ח"י דין ב' עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג את הנפש או לוה מנה לפלוני במקום פלוני ביום פלוני ואחר שבדקו באו עדים אחרים ואמרו במקום פ' וביום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"מ ולא הרג ולא לוה ה"ז הכחשה. ולכאורה חשה לפ"ז אמאי אם אמר פלוני רבעני מצטרפין עם עד אחד להרגו ואמאי הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא א"א להזימן דאם יאמרו עמנו הייתם והיה הנרבע עמהם וא"כ הוי הכחשה בגוף הדבר ולא הוי הזמה ואח"כ מצאתי קושיא זו בשם הגאון מוהר"ר חיים יונה ז"ל וי"ל משום דהנה בספר כנה"ג מביא דעה אחת דס"ל דאם העידו עדים בפני ב"ד בשעה שאין עדותן מועיל ואח"כ בא זמן דמועיל עדותן לא הוי כאילו נחקרה עדותן בב''ד דכיון בשעת מעשה לא הועיל עדותן כלום ונ"ל להוכיח דלא ככנה"ג הנ"ל מהא דאיתא בבא קמא דף ע"ג ע"א א"ב דאסהידו בי תרי בחד ותרי בחד והקשו בתוס' הא תרי כמאה ומתרצים דה"פ דאין ע"א מסייע לחבירו דהיינו דכל אחד ראה מחלון אחד ולאו דוקא דאסהידו אלא כלומר דאין אחד מסייע לחבירו כלום ואם נאמר כסברת הנ"ל קשה אפילו אם אחד מסייע לחבירו נמי הא בשעת מעשה דהעידו עדיין לא באו עידי הזמה ולא ל"מ בעדותן זאת דראו יחדיו וא"כ לא הוי כאלו העידו דאחר ראה את חבירו דהא בדיני ממונות א"צ דוקא שיראו מחלון אחד אלא ודאי דלא כס' כנה"ג הנ"ל דאל"כ לא משכחת כלל חידוש בהזמה והנה התוס' כתבו במכות דאמרינן דאם המתרה ראה את העדות מצטרפין והקשו התוס' האיך נאמן עד אחד בשלמא חרי עדים נאמנים איך יהא נאמן ע"א ותירץ התוס' דאיירי דשני עדים העידו דהמתרה ראם את העדים יעו"ש וא"כ בכאן הא הר"ן כתב בשבועת דאם עדים אמרו אין אנו יודעין העדות יכולין לחזור ולומר יודעין דבאין יודעין לא הוי חוזר ומגיד משום דעבידי לאשתמוטי ואין רוצה להעיד וא"כ גבי פלוני רבעני אין צריך הנרבע לומר דראה העד השני משום דכיון דהעד השני דנרבע לפלוני וא"כ הוי כשני עדים וא"כ הוי המעשה אמת וכיון דהמעשה היא אמת דנרבע ע"י