איגרא רמה חלק א יא

למימר הואיל ודו"ק

ועכשיו נבואה לתרץ קושי' הפני יהושע הנ"ל על רש"י דביצה דרחמנא אחשבי' כנ"ל ואגב יהי' מתורץ קושיא שני' של הפ"י על רש"י דס"ל שריפה קודם זמן איסורו מר"ע דשמעתין והוא דע"כ מוכח דס"ל לר"פ אין ב"ח אלא שריפה קודם זמן איסורו דאי לאו הכי דלמא תשביתו איירי בי"ט ואי משום דהוי מלאכה דרחמנא אחשבי' יש לומר דעשה דוחה לא תעשה ה לרבא דס"ל י"ט ל"ת גרידא ואי משום דאפש' לקיים העשה מאתמול זה אינו דלפ"ז ממ"נ מותר בי"ט. דהנה הפר"ח כתב לתרץ קושי' תוס' על רפ"י בד"ה מדאוריי' בביטול בעלמא יסגי דלרש"י דתשביתו היינו ביטול הא ר"ע ס"ל דתשביתו היינו הבערה ותירוץ הפר"ח דדעת רש"י דלרבנן דהשבתתו בכל דבר רבתה תורה נמי ביטול בלב אבל למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה מק"ו דנותר ע"כ תשביתו אינו ביטול בלב דלא עדיף משארי השבתות ע"כ. ובביצה דף כ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ועל החלה. כתבו דטעמא דנדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט אעפ"י שההדיוט נהנה ממנו היינו משום דעיקרו לגבוה וכללא בידינו לפי מה שהעלו הפוסקים דמטעם הואיל יש להתיר כל מלאכה שאפשר לעשותה בי"ט בהיתר אע"פ שבעת שהוא עושה המלאכה אין לו אותו ההיתר מ"מ כיון דמשכחת לה אותה מלאכה גופא שהוא עושה עכשיו בהיתר מותר לעשותה בכל ענין ועיין במ"א וכיון שזכינו לחוט המשולש הזה יש לומר דתשביתו היינו בי"ט ומותר ממ"נ אעפ"י דרחמנא אחשבי' או משום דעשה דוחה ל"ח וא"ת דהא אפשר לקיים העשה מאתמול י"ל דקיום העשה למ"ד השבתתו בכל דבר היינו נמי בביטול ואם ביטול החמץ מאתמול אם כן כבר קיים מצותו ואין על החמץ שום מצוה לגבוה דאין כאן ב"י ולא תשביתו א"כ מן הדין היה מותר לו ליהנות מחמץ הזה בי"ט להסיקו תחת תבשילו דהוי שלא כדרך הנאתו כמ"ש הפ"י. ואי משום דעיקרו לגבוה כמו נדרים ונדבות כמ"ש תוס' זה אינו דהא בחמץ הזה אין כאן מצוה כלל כיון דכבר ביטלו וקיים מצותו מאתמול ואין לומר דהשתא דנהנה עובר בב"י א"כ אינו יכול ליהנות דיש לומר דאין דעתו לזכות בו ולא ס"ל השתא מ"ש לעיל דבע"כ שלו הוא ומטעם די"ט עשה ולא תעשה היא גבי שריפה יש לומר דגזה"כ הוא כמ"ש הפ"י משא"כ באפשר לקיים העשה מאתמול ליכא למימר הכי כמ"ש הפ"י וכיון שכן מותר לו נמי שאר השבתות מטעם הואיל והעולה בידינו דלמ"ד השבתתו בכל דבר ממ"נ מותר בי"ט אי מטעם הואיל אי מטעם דחי' עשה לל"ת ולפ"ז מנ"ל לרע"ק דתשביתו בעי"ט אלא ודאי מוכח דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה קודם זמנו א"כ שפיר מוכח דאי בי"ט אסור מטעם מלאכה ואי משום דעשה דוחה לל"ת הא אפשר לקים העשה מאתמול ואי קיימו מאתמול לא הוי יצא ידי חובתו אלא בשריפה ולא בביטול ואי הו' שורפו מאתמול ממילא דלא הו' בידו בי"ט וממילא דאין להתירו בי"ט מטעם הואיל כמ"ש ודו"ק

(פסחים דף ט') הנה מה דהקש' הפ"י אמאי לא הקש' באמת מהא דבעי להצניע. ונ"ל משום דהנה לכאורה יש לחלק דבשלמא במתני' דבלא"ה בעי ביטול אם כן לא נולד הספק בדאורייתא דהא בלא גיררה בעי ביטל וכמו דאמר רב הבודק צריך שיבטל משא"כ שם הוי בחמץ שלאחר הביטול והבדיקה דאותו חמץ לא הוי בכלל ביטול וא"כ נולד בדאורייתא ושפיר בעי בדיקה. אך ז"א משום דבאמת הא דכתבו הפוסקים דבעי ביטל בחמץ ובאמת בש"ס לא משמע כן והו' הטעם משום דאפילו אם ימצא אח"כ תולין דכאן נמצא וכאן היה והוי כמו דין דהריטב"א בב"מ וכדלקמן דמספק הוי של מוצאו והוי כמו הפקר אך דלפי דמשני באמת שמא יבא העכבר ויטול בפניו ואם כן אם ימצא יתלו בזה וכן היכא דנחסר לחמו ובודאי יתלו בזה דאמרינן הך ככר שנטל הך כבר שנמצא וכדלקמן א"כ שפיר לא הוי בכלל ביטול ובזה י"ל הרמב"ם ד שמא תחסור לחמו ולא כתניא כוותי' וכמו דהקש' הל"מ ונ"ל משום דהנה אין ספק מוציא מידי ודאי י"ל דלא שייך רק אי חזינן דשקיל והביאו לכאן הא לא"ה דלמא לא יטול ממקומו ולא שייך אין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש רש"י הא חזינן שהביאתו לכאן. וע"ש בס' פני יהושע אך אי נימא דאין על חזקת חיוב תו אין חולק דהביאו לכאן והנה אי נימא דהביאו לכאן דוקא ואם כן אי נימא דלמא אכלתו במקומו ולא הביאו לכאן ומעולם לא נטל מכאן ולא שיך אין ספק מוציא מידי ודאי והוי הנ"ל כמו ס' ביאה וכמו טומאה במקום פלוני שאין יודע אם הלכתי למקום פלוני אך דבדרבנן לא אזלינן בתר חזקה אך דהספק נולד בדאורייתא אך באמת אי אמרינן דמהני ביטול דמעקרא כמו דין דהריטב"א א"כ לא נולד בדאורייתא אך כיון דפסקינן כרבי דאמר דזהו ככר זה עצמו ככר וא"כ שפיר יכול להוציאו מן הזוכה מן הפקר וכמו דכתבו התוס' גבי מנה מונח הוי זה מנה דתלי' בפלוגתא דרבי ורשב"ג ורבי לשיטתי' אזיל ופ' הרמב"ם כרבי וברייתא ס' כרשב"ג ושפיר מועיל הביטול זה וא"כ מיושב הרמב"ם ומיושב ג"כ קושי' הפ"י והמהרש"א הא דלא פריך משמא יניח או שמא יטול עכבר דלא הוי בכלל ביטול ומשא"כ בכאן דהוי בדיקה קודם ביטול ולא נולד הספק בדאורייתא והנה א"ש טפי לפי מאי דאיתא במס' נזיר דלב"ש אם אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון ואח"כ יצא לבן דקדש הלבן דאמרינן אולי ידע לבן הוי אמר לבן ומזה ילפינן דלב"ש הך אחר לבן וא"כ בכאן דביטול בלב סגי ואם כן אי יבטל חמץ אחר ולא ידע מחמץ זה וא"כ אי הוי ידע מחמץ זה הוי מבטל והנה ג"כ בכאן כמו לשם והנה מה דהק' המ"ל על הך פוסקים דפסקי ג"כ כמו דין דשני שבילין מהא דכתובות דאמרינן שם גבי מחבואה אטו ודאי טמאה וכו'. וי"ל משום דשם בכתובות איבעי' ליה אם אמרם לא נחבאתי ולא נטמאתי מהו ופסקו הרי"ף והרמב"ם לקולא. ובאמת אם נימא דצ"ל דוקא נחבאתי (לא נטמאתי) לא שייך לומר דהוי כאלו בא לישאל עליו ועל חבירו וכפירש התוס' דהוי כאלו נשאל על חבירו. דהא הוי רק אחד מהם אמת וא"כ לא שאלה כלל על חבירו וא"כ כיון דבאמת מהימנת מטעם מיגו וא"כ מ"ה שפיר אמרינן דהא לא שייך לומר דהוי ממ"נ א' מהן שטר דהא היא מהימנת דלא נטמאת ולא דלא נחבאת דלא טענה כלל נחבאת ובודאי מהימן ע"ז דהא יש לה מגו דהוי טענה נחבאת ואם הוי טענה נחבאת לא הוי כאלו נשאלת על חבירתה דחבירתה לא יסא אומרת שקר דלא נחבאת ואם יסא חבירתה ג"כ נאמנות מטעם מגו באמת כן הוא דעכ"פ אנחנו אמרינן דכל חדא וחדא אומרת אמת דאם תרצה הוי אומרת דנחבאת ואזי הוי כאלו לא נישאל עליה ועל חבירתה והשאלה לא נהוי בפעם א' ה"ל לכל א' שפיר מגו דלא הוי נשאל עליו ועל חבירתה דאפילו אם השתא הוי באמת ב"א עכ"פ מיגו ה"ל לכל א' וא' לומר נחבאתי ולא הוי אזי אם אומרת כן כאילו בא לישאל עלי' ועל חבירתה ואם כן שם הוי הפי' אטו ודאי נטמאת דזה גופא הוי הטעם שם דמ"ה לא הוי מגו במקום עדים דהה אפשר דלא נטמאת ונמצא דעיקר ההיתר הוי דמהימן דלא נטמאת ומשא"כ בכאן הוי אכלה אין היתר דהוי עיקר התיתר דכל חדא תלינן. והנה הרמב"ם דפסק בכאן דתלינן י"ל דה"פ (דבאמת לדעת הרמב"ם לא ס"ל לספק דאכלתן אפי' לצרף לס"ס משום דכיון דיש בכאן איסור אחד מ"ה) ובכה"ג ל"ש ספיקא לקולא דכיון דהוי בכאן איסור ודאי הפ"י גבי קבוע וספק הרגיל לא הוי ואם כן לא מהני ס"ס דעיקר הטעם להרמב"ם בס"ס משום דספק הראשון הוי מדרבנן ובדרבנן ספיקא לקולא והנה בכאן בשני בתים שבשני בני אדם וא"כ מי שאין החמץ שלו לא נולד כלל הספק בדאורייתא וא"כ אמאי לא אמרינן דחבירו יתלה בו משום דבין כך ובין כך צריך לבטל וחבירו שפיר תלה באכלה משום דלדידי, לא נ"מ בדאורייתא והוי ספיקא לקולא ובאכלה באמת מי שהוא חמץ שלו לא מצי לתלות דהא לענין אכילה שפיר נ"מ בדאורייתא אך תלינן בו לחבירו וחבירו יתלה באכלה אך דז"א דהא הוי אוקמינן על חזקה אע"ג דלא נתבררה שעתה אך דזה דוקא לר"י דס"ל דגם בדרבנן אוקמינן על חזקה ושפיר דקאמר פלוגתא דר'. ור"י ומשא"כ לפסק הלכה דפסק הרמב"ם כר"מ ואפילו במקום חזקה אמרינן ספיקא לקולא ושפיר מתורץ הרמב"ם דפסק דתולין בכאן ולא הוי דמיא להא דפלוגתא דר"י ור"י ובזה י"ל הא דהקשה הפר"ח על הש"ך דכ' גבי חד בחד אם נתערב מקודם לא תלינן ממתני' דתרומה דאיתא בש"ך דכתב דחדי בחד שנתערב מקודם לא תלינן אפילו באיסור דרבנן ממתני' דתרומות דאיתא התם דתולין י"ל דבאמת שם הוי ס"ס דאי אפשר לצמצם רק דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות וא"כ זה גופא בדאוריי' הוי זו רק מדרבנן וא"כ עכ"פ לא מיקרי בדרבנן כמו ודאי אך באמת לפי מ"ש הא הוי חזקת איסור מקודם ומסתמא לא נתבטל רק דמתניתין דהתם הוי ר"מ דס"ל דלא אזלינן בתר חזקה וכפי' הרמב"ם אע"ג דר' יוסי איירי שם בתר הכי לענין דין אחר ולא לזה ומשא"כ הש"ך דפסק כר"י דגם בדרבנן אזלינן בתר חזקה ושפיר מתורץ הש"ך

והנה הא דכתב הל"מ פרק י"ג מהלכות שחיטה לתרץ מה דכתב שם גבי שלוח הקן כשה שאי אפשר לזכות לאחרים. והנה לפי דברי רש"י שם דהמ"ל דנטל קודם ששלח ולא שייך דברי הל"מ. אך דבאמת הוי הפי' רק מכח ס' רבא כל מלתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד לא מהני דרך איסור הוא ואמאי לא מהני בדיעבד. והנה יש דעות דהרמב"ם פסק כאביי דמהני הואיל דאמר שנוי קונה. אבל ע"ש במ"ל דמביא הר"ן. וא"כ שפיר צריך לומר הרמב"ם הטעם הואיל דאי אפשר לזכות לאחרים הא לעצמו בדיעבד מהני אך לאחרים לא מהני מכח אין שליח לדבר עבירה ואפילו לרבא הא כתבו הפוסקים גבי שבועה דלא שייך לא מהני משום דמצי לבטל האיסור ע"י שאלה ומשא"כ בשאר איסורין אי אפשר לבטלו וא"כ בשליח הקן הא אפשר לטרוח בקן כי היכי דלגביהו ואח"כ יזכה לו החצר והוי מזומן וא"כ אפשר נמי לבטלו וא"כ מהני רק דהטעם כמ"ש הרמב"ם דלא מצי לזכות לאחרים וא"כ שפיר מתורץ הרמב"ם הא דמהני ביטל אם אינו בביתו ולפי דלקמן מכח חזקה דלא נתבררה שעתה י"ל ק' הש"ך דאי נימא דבס"ס אין צריך בדיקה ואמאי משני דאיערב בנפולה ופירש"י דצריך בדיקה וכו' הקרב לפחתך וכו' ואי נימא דבס"ס א"צ בדיקה ע"ש וי"ל דהנה הפ"י כתב דספק א' בגופו וס' א' בתערובות לא מהני משום דנקבע אסורא. והנה כתב דנקבע אסורא לא עדיף מחזקה וא"כ כיון דהוי ספק אם יש טריפות כלל בכאן לא הוי איקבע איסורא דהא לא נתבררה דשמא לא הוי טריפה דהא הוי רק ספק טריפה בכאן ולא ודאי טריפה אך עכ"פ באמת לענין דיבדוק הוי שפיר נתבררה שעתה דעכ"פ איכא בודאי א' דבעי בדיקה וע"ז הוי איקבע דהוי בכאן בודאי א' דבעי בדיקה וא"כ לר"ת נמי לא מהני ובעי בדיקה מכח ספק א' בגופו וס' א' בתערובות. ועוד נ"מ דכיון בית דודאי