אגלי טל צח

הפוסקים חולקין עליו. והרמב"ם עצמו הא פסק כל המקלקלין פטורין ולא הביא חילוק כלל בין חובל ומבעיר לשאר מלאכות. וכן בדין לפי שיטתו דקיי"ל כר"י דמשאצל"ג חייב ולדעת רש"י ובעה"מ ורמב"ן ור"ן פ' האורג דינים אלו תלוין זה בזה דוובום דס"ל לר"י משאצל"ג חייב ס"ל אפילו בחובל ומבעיר מקלקל פטור וא"כ מצד הסברא נראה דמותר לפצוע כדי לאכול לאלתר כמו בבורר וכן הוא להדיא בד"מ סי' תרי"א סק"ב שכתב דלהוציא האגוזים מהקליפות הוי דש ומ"מ הותר כדי לאכול לאלתר עי"ש. וכן משמע ברמ"א ס"ס שכ"א בקליפת שומים ובצליה דמותר כדי לאכול לאלתר ובס' התרומה שהעתקנו דאף דבירושלמי איתא כדמפרק בראשייא משום דש מ"מ לאכ"ל שרי. הנה דבמינים הנ"ל שדרך לקולפם בשעת אכילה מותר ג"כ סמוך לאכילה דלאלתר משמע כמו בבורר דהיינו תוך שעה לאכילה:

[ד] ואפי' באותן מקומות וכו' יש להסתפק לכאורה באותן מקומות שדרכן לתלוש הענבים מן האשכלות ומקבצין אותן בגת לעשות מהן יין דשוב אף כשעושה לאוכלן לאלתר יאסור כמו במלילות ושרביטי קטניות הנזכר לעיל בדברינו סק"ג אות ב'. דההיתר לאכול לאלתר הוא רק כשתמיד דרכו לעשות כן רר לאכול לאלתר, וא"כ בנ"ד שהדרך לגרגר לגת לעשות ן אין היתר במה שרוצה עתה לאכול לאלתר:

אך לפי מה שהעליתי לפנינו בסק"ו דאוכל שיש עליו שתי קליפות אם פירק קליפה החיצונה לבדה ועדיין נשאר עליו קליפה הפנימית שאינו רוצה בה אין בפירק קליפה החיצונה משום דש עיי"ש. וא"כ יש לומר דה"ה המגרגר ענבים מן האשכולות כדי לעשות מהן יין אינו חייב על הגירגור משום דש כיון שכוונתו לעשות מהם יין ועדיין מחוסר דישה היינו לסחוט היין מן הענבים דחשוב דש דסוחט הוא תולדה דדש וא"כ הגירגור לא חשוב מלאכה וכדברי הירושלמי בבורר הובא בסק"ו. וע"כ מותר לפרק הענבים מהאשכול בשבת כדי לאכול לאלתר. דממ"נ בשעת אכילה לא הוי מלאכה אף דלאכול לאלתר צריך להקליפה שעלי' ולא הו"ל פסולת לגבי' ואין כאן פסולת רק האשכול שפורק ממנו וא"כ הרי פירק כל הפסולת הלוא כל שדרכו לעשות כן תמיד רק לאכול לאלתר אף שפירק כל הפסולת אין בו משום דש. מה אמרת הרי דרכו לפרק הענבים לצורך יין ואף עכשיו יאסור ליתא דכשמפרק לצורך יין אין ב פירק הזה משום דש כלל. ודוק היטב:

[ה] בין שהאוכל עדיין וכו'. דין זה יתבאר לפנינו ס"ק ט"ו בס"ד באריכות:

[ו] (א) יראה לי שאם הי' וכו'. ביצה י"ג:

תנן התם המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב [במעשר דהוה לי' קבע] אמר ר' אלעזר וכן לשבת [אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב] איני והא רב מקלפא לי' דביתהו כסי כסי ור' חייא מקלפא לי' דביתהו כסי כסי [מלא כוסות] אלא אי איתמר אסיפא איתמר וכו' ובתוס' ד"ה ואם קלף וז"ל פירש"י ואם קלף מתוך השבלין. ותימא היכא מקלפא לרב דר תהו כסי כסי האמר לעיל דמולל מלילות מע"ש וכו' משמע הא בשבת אסור. וי"ל דהתם מיירי לתלוש מן השבלים שהוא מפרק וזהו תולדה דדש שהוא אב מלאכה וסכא מיירי שכבר נתלשו מע"ש מן השבלים אבל עוד הם בקליפתם החצונה ולכן שרי עכ"ל:

(ב) והנה מבואר מדבריהם דהשרת קליפתן לא חשוב דישה. ולכאורה תמוה טובא מהא דמקשה הס"ס מכילתין ע"ד. ולחשב נמי כותש. ופירש"י אלא ודאי כיון דדמיא לדישה לא חשיב לה דהא נמי מפרקא מלבוש הוא. ומשני אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. ופירש"י דלהכי לא חשיב לה בפני עצמה ובכלל דש הוא. וכן כתב המאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן דהוא תולדה דדש. הרי דנשירת קליפת חטה הוא בכלל דש וא"כ מה הועילו בתרוצם בשכבר נתלשו מן השבולין:

(ג) והנראה לי בזה דהנה בירושלמי פ' כלל גדול א"ר יודן יש שהוא בורר צרורות כל היום ואינו מתחייב הי' יושב ע"ג כרי ובירר כל היום צרורות אינו מתחייב [נטל לתוך ידו כגרוגרת ובירר חייב] ופי' הק"ע משום דנשאר עדיין צרורות בכרי. ולפי"ז נ"ל דה"ה לענין דש דהאיסור שמוציא האוכל מהפסולת שע"ג דהוא הקליפה אם הי' עליו שתי קליפות ופירק אחת מהנה כיון דעדיין קליפה שני' עליו פטור וכמו בבורר כ"ז שלא בירר מהכרי כל הפסולת פטור כ"כ בדש שהאיסור משום שמפרקה מלבוש אם לא פירק מאת כל הלבושים אינו מתחייב ובדש שחייב אף שהחטה עודנו בקליפתה ה"ט שהרי היא מוכשרת בקליפתה להטמינה לאוצר שהמוץ זורקין והחטים מטמינים לאוצר ע"כ חייב. אבל בשעורה אם נושר קליפה החיצונה ועדיין פנימית עלי' עדיין אינו חייב משום דש וע"כ פירש"י כותש חיטין דאין עלי' אלא קליפה אחת וכשנושרה חייב אבל בשעורין אינו חייב עד שינשור שתי הקליפות ובזה מדויק לשון התוס' בביצה שכתבו והכא מיירי בשכבר נתלשו מן השבולין מערב שבת ועדיין הם בקליפתן החיצונה ולכך שרי ומה בעי במלת החיצונה אלא ודאי דעתם דאם אף הקליפה החיצונה הי' נושרת מע"ש א"כ ע"כ בשבת פירקה אף הפנימית והי' חייב משום דש ע"כ פירשו שאף קליפה חיצונה יש עלי' ובאמת בשבת לא פירק רק החיצונה וע"כ אינו חייב משום דש אבל אם פורק אף הפנימית כגון הכותש שעורין לעשות מהן ריפות שקורין גראפין ששתי הקליפות נושרין באמת חייב משום דש כנ"ל בכוזנא התוס':

(ד) ואף שכתבנו במלאכת זורה סק"א בס"ד והא דהירושלמי אינו הלכה וגמרא דידן סוברת דבורר פסולת אפי' לא בירר כולו חייב הלא נתברר שם הטעם משום דגמ' דידן סוברת הבורר פסולת מתיך אוכל חשוב הברירה בפסולת והרי הפסולת נתברר שלא נשאר בו אוכל אלא שהתיקון הוא באוכל אבל המלאכה היא בפסולת שעשה בו המעשה שמבררו מתוך האוכל אבל דש שהרי זה הוא באוכל כמו בפסולת מה"ת שנאמר שהמלאכה בקליפה כיון שהתיקון באוכל