אגלי טל צו

לבד חייב כנ"ל ואין מעשה ראשונה מצטרפת אל החיוב וכה"ג כתב בשאגת ארי' סי' פ"א לענין בל יראה דלא שייך חזי לאצטרופי שאם יהיה לו עוד חצי שיעור יעבור על מה ששוהה כשיעור אח"כ ביחד ואינו מצטרף השהיי' ראשונה ה"נ בנ"ד שאם יעמר עוד חצי שיעור אל מה שעימר כבר יחשב אח"כ עימור כשיעור שקירב החצאין זה לזה ונעשה שיעור ביחד ואין החיוב על עימור הראשון. ומ"מ מדרבנן אסור דלא גרע מאיסור בל יראה דלא שייך חזי לאצטרופי ואעפ"כ דעת רוב אחרונים דמדרבנן צריך ביעור והרב מלאדי פסק בש"ע שלו סי' תמ"ו סעיף ד' דעל פחות מכזית שלא ביטל מברך בשריפתו על ביעור חמץ. ולדעת השאגת ארי' בסי' הנ"ל דגם מדרבנן מותר ה"נ מותר גם מדרבנן:

[ט] דאין עימור מן התורה וכו' כבר נתבאר דעת הפוסקים לעיל סק"ב. ובטוש"ע סי' ש"מ סעי' ט' דשלא בגידולי קרקע אסור עכ"פ מדרבנן דלא כמשמעות האו"ז דלמ"ד אין עימור אלא בגד"ק אף מדרבנן מותר:

[י] על יד על יד ואוכל בברייתא שבת קמ"ג:

והרמב"ם פר"א מהל' שבת הי"א הביאה. ומסיים שאם יעשה כדרך שעושה בחול שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור עכ"ל. וכתב ה"ה שהוא חשש רחוק וטעמו צ"ע עכ"ל ע"כ לא העתקתיו בפנים:

ויש לפרש לפמ"ש בסק"ב בשם התוס' רי"ד דהא דלא הוי מלאכה דאורייתא משום שכבר עימרן וחזרו ונתפזרו וביארנו שם בטעם התוס' רי"ד משום דאין עימור אלא בגד"ק ע"כ אין עימור רק המעמר המפוזר על הקרקע משעת גידולתו ולא מה שנתפזר אח"כ. וכיון דהא דאין עימור אלא בגד"ק היינו לחייבו חטאת אבל מדרבנן אסור אפי' שלא בגידולי קרקע ממילא אם עימרן וחזרו ונתפזרו אסור לעמרן מדרבנן. והיינו דשלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. דכה"ג מצינו בר"פ תולין גבי אין תולין את המשמרת ביו"ט איבעיא להו תלה מאי כו' אלא אמר אביי מדרבנן שלא יעשה כדרך שעושה בחול וכתב הרמב"ן דאביי משום אוהל ארעי אסר לי' ומשום אמר ר' יוסף חייב חטאת אמר איהו דליכא אלא שבות בעלמא דהיינו עובדין דחול הנה דאיסור שבות אמר בלשון שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וה"נ משום דיש איסור שבות בעימרן וחזרו ונתפזרו תני לה בלשון שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אך יש מקום עיון בדברי הרמב"ן אלו שכתב דשבות היינו עובדין דחול ובחי' הר"ן הביא דבריו ולא חילק עליו. ובר"ן שעל הלכות הרי"ף ריש שבת גבי רדיית הפת כתב דשבות חמור מעובדין דחול:

מלאכת דש [א] (א) אחד החובט את השבלים. בש"ס מכילתין ע"ג:

תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן. פירש"י המנפץ פשתן בגבעולין, והמנפט צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דילי' תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי לי' תולדת מנפץ דצמר עכ"ל. ולכאור' הא רש"י כ' דניפוט הוא רק תולדה דדש ומסתמא ה"ה מנפץ דפשתן דהתנא כייל להו בחד לישנא. אך בתוס' ע"ד.. ד"ה ) אע"ג כתבו דהא דלא חשיב תנא דמתני' בהדי אבות מנפץ אע"ג שבמשכן הי' מנפצין פשתן לעשות יריעות ושאר דברי' משו' דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן עכ"ל. ומפו' בדבריהם דהוא אב ולא תולדה וממילא דגם מנפט הוא אב כנ"ל ומדברי רש"י אין כ"כ ראי' שהרי רש"י לא נחית לחלק כאן בין אב לתולדה וגדולה מזה לעיל בדף י"ח. דרש"י ד"ה שטוענין כתב דסחיטת זיתים וענבים הוא אב מלאכה ובאותו דיבור עצמו כתב רש"י דהוא רק תולדה דדש:

[ב] (א) אין הפרש בין שהי' הפסולת וכו'. ראוי לבאר במלאכת דש אם הוא דוקא שמפרקה מלבוש וכמו שנראה מדברי רש"י ע"ד. בד"ה ולחשוב נמי כותש אלא משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהאי נמי מפרקא מלבוש הוא או דילמא אפילו כשאינו מלובש תוך הפסולת כל שמפרקה מפסולת המחובר בה דש הוא:

(ב) הנה בפרק העור והרוטב קכ"ז:

אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין בין לענין טומאת אוכלין בין לענין שבת. משמע דמותר לתלוש ממנו הפירות בשבת ולא הוי דש. ואף דיש לדחות דלענין שלא יתחייב משום קוצר איתמר ומכל מקום חייב משום דש. הא בש"ע או"ח של"ו סעי' ח' ברמ"א יחור של אילן ובו פירות שנפשח מערב שבת מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת. וראיתי להפרמ"ג במשבצות שם סק"ח מפרק אינו אלא מה שבתוך הקליפה ע"כ:

(ג) אך במכילתין ע"ג:

א"ר פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק. וכתב הר"ן ופירש"י ז"ל שאף זה מפרק התמרים מן הדקל. ולא נהירא דמאי אריא תמרים בוצר וכו' נמי אלא דווקא בתמרים הוא דמחייב