אגלי טל צד

בזה מעמר. והנה בסוכה ל"ג:

ת"ר הותר אגדו ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק ולכאורה לדעת הרמב"ם וסייעתו דשייך עימור אפי' שלא במקום גידולו ולפמ"ש הרמב"ם בניקב תאנים והכניס בהם החבל עד שנעשו גוף אחד חייב ה"נ בזה יתחייב משום מעמר אלא ודאי במינים חלוקים אף שצריך לקבוצן אין חיוב מעמר:

(ב) אך לפי מה שביארנו דהרמב"ם בשיטת תוס' רי"ד קאי דכשהי' כבר ביחד ונתפזרו אינו חייב משום מעמר ה"נ כיון שהיה נאגדים מעיו"ט והותר אגדם שוב אינו חייב על אגודתם משום מעמר. אלא דלפי"ז אם לא אגדם מעיו"ט יאסר לאוגדם ביו"ט אפי' כאגודה של ירק וקשה על הטוש"ע שכתבו דאפי' לא אגדו מאתמול אוגדו ביו"ט כאגודה של ירק. אך לק"מ דאולי לטעמייהו בסי' ש"מ דאין עימור אלא במקום גידולו:

(ג) והרי"ף שכתב ואי לא אתנחי' בהו הושענא מעיו"ט מתנח לי' ביו"ט ושפיר דמי. אף את"ל דהרי"ף בשיטת הפוסקים דחיוב עימור אפי' שלא במקום גידולו לא יוקשה איך הותר להניחו ביו"ט הא קיי"ל עימור בשנים שמי' עימור כנ"ל ס"ק ג' דהא לשיטה זו דיש עימור שלא במקום גידולו מה שהותר לגבב עצים גסים מן החצר ביו"ט ע"כ משום שהוא צורך אכילה. ואף שהוא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט הותר למדורה שהוא גוף צורך קצת משום מתוך שהותר עימור באוכל נפש עצמו [בעימור שאינו כעין עימור דשדה כמו שהותר שחיקת פלפלין ביו"ט כיון שאינו כעין טחינת תבואה הנעשית לימים הרבה] וה"נ הא צורך מצוה אמרי' בי' מתוך כמו שמותר להוציא לולב לר"ה ואף כאגודה של ירק לקצת פוסקים ופסק הרמ"א מתקיים מצוה דאנוהו ולעולם שייך עימור אפי' במינים חלוקים היכי שצריך לצרופם:

(ד) ויש להביא הוכחה דשייך עימור במינים חלוקים היכי שצריך לצרופם. דהנה בענין אגד הלולב ולקיחת האתרוג יש דברים מעורבבים ובחידושי ביארתי הדברים באר היטב בעזה"י והעולה ממה שביארתי בחידושי הצריך לעניננו דאגד הג' מינים כאחת ביד אחד נלמד מיתור הווין ומעכב כשאינו ראוי ואגד בקשר נלמד מואנוהו דלא כתיב בלולב ואף כשאינו ראוי אינו מעכב ואף לר"א אינו מעכב:

(ה) וקשה על רש"י ר"פ לולב וערבה בהא דלולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר' אליעזר דפירש"י וז"ל שמכשירי לולב דוחין את השבת כלומר תקוני' ואפי' לקוצצו מן המחובר ולאוגדו. וקשה הא לולב אין צריך אגד רק לכתחלה וכיון דבדיעבד כשר בלא אגד מנ"ל שידחה את השבת דמקרא אין ראי' דיש לפרש דקציצה מן המחובר דוחה אבל לא האגודה. ובמנחות ע"ב. למ"ד נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת לדידן דמכשירי מצוה אין דוחין את השבת ואף דלכתחלה מצותי בלילה הרי משום דלכתחלה אין דוחין שבת וה"ה במכשירי מצוה אליבא דר' אליעזר אינו דוחה אלא מכשירי גוף המצוה לא מכשירי הלכתחילה:

(ו) ואין לומר דשאני התם דכבר דחתה קציצה מן המחובר את השבת דכה"ג מחלק התם בין אברים ופדרים שדוחין את השבת אע"ג דאפשר משתחשך דוחין שבת משום דחביבה מצוה בשעתה ואע"ג דאינו מעכב הואיל וכבר דחתה שחיטה את השבת:

(י) ליתא דמוכח בפ' ר"א דמילה דמשום ואנוהו אין דוחין שבת אף שכבר דחתה דאיתא התם קל"ג:

המל כ"ז שעוסק חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאין מעכבין. פירש על ציצין המעכבין חוזר על שאין מעכבין אינו חוזר. מאן תנא פירש אינו חוזר ר"י בנו של ר"י ב"ב הוא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי ר"י בנו של ריב"ב וחכ"א מפשיטין את כולו ע"כ לא קאמר ר"י בנו של ריב"ב התם אלא משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו ופירש"י דלא בעינן זה אלי ואנוהו דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה הוא ומסקנא הא מני רבנן דפליגי על ר' יוסי הוא דתנן ד' כהנים נכנסין ב' בידם שני סדרים וב' בידם שני בזיכין וד' מקדימין לפניהם ב' ליטול שני סדרים וב' ליטול שני בזיכין המכניסין עומדים בצפון ופניהם לדרום והמוציאין עומדים בדרום ופניהם לצפון אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה ר' יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד ופירש"י אף זה תמיד ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ורבנן אי שקלי ושבקי לי' והדר מסדרי לי' לא מקרי תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי הוא עכ"ל הרי דאף דבחול חוזר משום זה אלי ואנוהו וכבר דחתה מילה אותה מלאכה עצמה מ"מ אינו דוחה מצות ואנוהו את השבת הואיל והפסיק בין עיקר מילה בין החזרה וכ"ש הכא שהחתיכה מן המחובר והאגודה שני מעשים מתחלפים נינהו:

(ח) ועוד שלא דחתה מלאכת קשירה כלל ואינו בדין שתדחה מצות ואנוהו את מלאכת הקשירה בשבת:

(ט) אך אם נאמר דיש עימור במינים מחולקים היכי שצריך לצרופם י"ל דס"ל לרש"י דשייך עימור אפילו שלא במקום גידולו וע"כ אפי' לא אגיד לי' אלא שנוטלם ביד אחד יתחייב משום מעמר כיון דהשתא חותכם מן המחובר ומעולם לא הי' ביחד. וא"ל יטלם אחת אחת. ליתא שאם תאמר שלא ידחה ולא יהיה רשאי ליטלם ביד אחד לא יהי' ראוי אפי' לאגד יד ויעכב כנ"ל ולא יתקיים המצוה כלל. ע"כ דוחה שבת:

(י) וכה"ג בתוס' פסחים נ"ט. בד"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינו אלא בלילה ותי' דמיירי שישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על מחוסר כפורים לכ"ע אפי' לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי יפטור מפסח שני אפי' לא אכל הילכך כשמקריב כפרתו מקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא הי' ראוי להקרבה לא יהי' ראוי לאכול לערב והפסח פסול עכ"ל. ואף דכשמותר להקריב כפרתו שוב אפי' לא יקריב הפסח כשר כיון שהיה ראוי בשעת שחיטה וזריקה להקריב כפרתו ולאכול הפסח ושוב עובר על עשה דהשלמה בחנם. אעפ"כ כיון שאם לא יהי' רשאי להקריב יהי' פסול מותר להקריב. ה"נ בזה כיון שאם לא נתיר לקחתם ביד אחד לא יהי' ראוי לאגודת יד ויעכב שוב מותר לקחתם ביד אחד וכיון שאפי' לא יאגדם יודחה מלאכת מעמר בשעת לקיחה ובין יאגדם כאגודה של ירק או בעניבה בין לא יאגדם יודחה שבת במלאכת מעמר שוב מחויב לאגדם כאגודה של ירק או לעונבם כדי לקיים ואנוהו ואף כשיאגדם יעבור בשעת אסיפתם כמו כניף מילחא. וכן בשעת אגודה כמו ניקב בתאנים ותחבם בחוט. מה שאין כן אם לא יאגדם דלא יעבור רק בעימור אחד. לא קשיא דזה דומה למל כ"ז שעוסק במילה ולא סילק ידיו חוזר אף על ציצין שאין מעכבין כיון שהכל מעשה אחת ה"נ כשאוסף המינים ואוגדם תיכף מעשה עימור אחד הוא וא"ת דכ"ז שלא פירש דוחה משום ואנוהו ה"נ איכא משום ואנוהו:

(יא) ועוי"ל לפמ"ש המאירי דאסיפת העמרים למקום אחד לא נקרא עימור עד שיקשור ה"ה דבג' מינים שבלולב לא נקרא עימור עד שיאגדם וכמו