אגלי טל צב

גידולו. ועוד דכתב הרמב"ם פכ"א וז"ל וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו משום שנראה כמעמר ולא כתב דהיינו דוקא ממקום גידולו הרי דאפי' שלא ממקום גידולו יש בו משום מעמר ואולי י"ל לדעתו דכמו שכתבו הסמ"ג והר"ן פ' כלל גדול דאין טחינה אחר טחינה וע"כ התיר מהרי"ל לטחון המצות ביו"ט הרי דכשנעשה בו המלאכה מכבר אף שחזר למקדם כמו בטחינה אף שנעשה אח"כ מצה שוב אין בו טחינה וה"נ בנתפזרו פירות כיון שכבר נתאספו אין עימור אחר עימור אבל כשמאספן לגמרי עד שיעשו גוף אחד ותוספת עימור ההוא עדיין לא נעשה בו מעולם ע"כ חייב. שוב מצאתי בתוספת רי"ד כדבריי. וז"ל בפרק כלל גדול סימן י"א והמעמר וכו' ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בשדה או בחצר וליקטן יתחייב משום מעמר תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחילת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עד כאן לשונו ואם כן המכניס חבל בנקב התאנים שענין זה לא נעשה בו מעולם שפיר יש בו מעמר אף בבית:

(ד) והנה בפ"ד דביצה ל"ג. ר"א אומר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק [פירש"י מגבב קיסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק אבל מן החצר לא הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי] ובגמרא מגבב מן החצר ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין ור"ש מתיר במאי קמיפלגי מ"ס מיחזי דקמכניס למחר וליומא אחרינא ומ"ס קדרתו מוכיח עליו ומשמע דת"ק דברייתא ר"א הוא דהא אמתניתין קאי דמיירי בעצים דקים ולרבנן אסור בכל ענין וכ"כ רשב"א בשם תוספתא דת"ק דברייתא ר"א הוא והר"ן כתב ומפרשינן טעמא דת"ק דקי"ל כותי' משום דמיחזי דמכניס למחר וליומא אחרינא ואע"ג דקיי"ל כרבנן דמתני' שאינו מותר לגבב אלא משלפניו נ"מ לעצים גסים דלא בטלי אגב חצר ולא מיתסרי אפילו לרבנן דאינהו לא אסרו אלא בקיסמין דקין מפני שהן מבטלין אגב חצר אבל בגסים לא ואפ"ה אסור לעשות מהן צבורין צבורין עכ"ל. מבואר מדבריו ג"כ דת"ק דברייתא ר"א הוא ולהלכה נ"מ בפלוגתייהו לעצים גסים ודו"ק בלשונו. עוד כתב הר"ן מ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמיחזי כמאן דמכניס ולא אסרינן לי' משום מעמר יש להביא ראי' למה שאמרו בשם הר"ר יצחק ב"ר מאיר ז"ל דאין חיוב משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם והכי נמי מוכח בפ' כלל גדול דאמרינן האי מאן דכניף מילחא ממלחתא אלמא דכניף ממלחתא אבל ממקום אחר לא עכ"ל:

(ה) ודאתאן לדברי הר"ן נבאר דבריו דלכאורה תמוה למה הוכיח רק מדלא אסרינן צבורים כו' ולא הוכיח כפשוטו מדמגבב מן החצר ומדליק ואטו מעמר לא הוי רק בצבורין צבורין אתמהה. ועוד קשה דלעיל ל"א. כתב הר"ן בשם אחרים בטעם דאסור לגבב מן השדה עצים מפוזרין משום גבוב והוי כמעמר ומן הקרפף מותר דצורך אכילה חשוב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרו משום דמיחזי כמגבב שלא ליומי' עכ"ל וא"כ מה ראי' הביא מכאן לדברי ריב"ם אימא דיש מעמר אפי' שלא במקומו ומ"מ אי לאו דמיחזי כמגבב שלא ליומי' הי' מותר משום צורך אכילה:

(ו) אך ביאור דבריו לפמ"ש הר"ן פ' אין צדין בענין לקיטת פירות הנפסדין מיום לחבירו שאסור ביו"ט וז"ל הקרוב אצלי שכל מלאכת או"נ האסורה ביו"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהן ואף לקיטת פירות הנפסדין כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה שאינה ליומה ואעפ"י שהתירו שחיקת פלפלין ולא הלכו אחר רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהיא ליומה נעשית באותו ענין שנעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחיים ואף פלפלין ברחיים שלהם אינו בדרך טחינת חיטין לימים הרבה עכ"ל. וע"כ ניחא דבאינו עושה צבורין אין איסור מעמר כיון דצורך אכילה הוא אך בעושה צבורין צבורין הוקשה לו כיון שהוא כדרך עימור תבואה בשדה שעושין צבורין צבורין [ועי' ספ"ה דפיאה] אין היתר משום אוכל נפש ואפי' אינו נראה לצורך מחר כגון תותים וענבים וירק דמכמיש מיום לחבירו ול"ל טעמא משום דמחזי לצורך מחר ע"כ הוכיח מזה כפי' ריב"ם:

(ז) אך קשה על הר"ן דכאן הוכיח כפי' ריב"ם דאין איסור מעמר אלא במקום גידולו ולעיל כתב בשם אחרים דטעם דאסור להביא עצים מן המפוזר שבקרפף למסקנא דגמ' משום מעמר ולא דחה פירושם:

(ח) והנ"ל בדעת הרמב"ם ואחרים שבר"ן דהא דאמר רבה האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר וחייב דווקא ממלחתא. הוא רק לפי שיטתו דיש עימור שלא בגידולי קרקע. לפי"ז יהי' מוכח דאין חיוב אלא ממקום גידולו. דהנה בסברת תוס' רי"ד דפירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר. לכאורה קשה מ"ש ממתיך את המתכות דחייב משום מבשל אף שבתחילת עשייתו הי' מהותך. אך יש לחלק בין בישול שחייב בכל דבר אפילו מים ודגים בין עימור שאינו אלא בגידולי קרקע דבישול חייב מצד הדבר כמו שהוא ומה נ"מ מה שהי' בתחל' מהותך. אבל עימור שחייבו רק משום שגדל בקרקע וכיון שמשעה שנתלשו מן הקרקע כבר הי' מעומר אלא שאח"כ נתפזרו שוב אין בו חיוב משום שגדל בקרקע:

(ט) וראי' לזה מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן ס"פ שמונה שרצים בהא דמסכוריא דנזייתא אסור להדיקה ביומא טבא. וז"ל יש מפרשים דמיירי בחבית יין ובגד פשתן שבפי החבית דכשסוחט נפלו משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הוי תולדה דמפרק שהוא מפרק המוחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה. ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגידולי קרקע עכ"ל. הרי דאף שהיין והבגד פשתן שניהם הם גד"ק מ"מ כיון שבליעת היין בתוך הבגד אינו מן הקרקע לא חשיב דישה בגד"ק. ה"נ כיון שפיזור זה אינו מן הקרקע חשוב עימור שלא בגד"ק ועיין בביאורנו למלאכת דש סק"ז:

(י) ובזה מיושב הא דאמר רבה כניף מילחא ממלחתא וקשה לדעת הרמב"ם ואחרים שבר"ן ל"ל ממלחתא ולפמ"ש רבה לפי שיטתו דיש עימור אפי' שלא בגידולי קרקע הוקשה לו ברייתא דריש פ' חבית נתפזרו לו פירות וכו' אבל לא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שעושה בחול. אבל מלאכה ליכא דלדידי' א"א ליישב כיון שכבר עומרן כיון דאית לי' יש עימור שלא בגידולי קרקע שוב דומה למתיך מתכות כנ"ל ע"כ מוכרח לומר דחיוב מעמר דוקא ממקום גידולו. וזה רבה לשיטתו אך לדידן דאין עימור אלא בגידולי קרקע הדרינן לסברא פשוטה דאין חילוק בין מעמר לשאר מלאכות ואפילו שלא במקום גידולו חייב:

(יא) ובזה יתיישב דעת אחרים דס"ל יש חיוב מעמר אפילו שלא במקום גידולו ותיקשי להו מדר"א דלא אסר צבורין צבורין אלא משום דמחזי לצורך מחר. ולפמ"ש י"ל דהנה בדש פליגי ר' יהודה וחכמים אם חייב שלא בגידולי קרקע דר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. ובפרק המצניע בהא דמחייב חולב משום מפרק תולדה דדש כתב בחי' הר"ן בתחילת דבריו דרבנן פליגי גם על חולב