אגלי טל צא

מלאכת מעמר [א] (א) אחד המאסף. המעמר הוא מאבות מלאכות שהי' במשכן בסממנים זרועים או בתבואה למנחות. ופי' הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת. והרע"ב פי' אוסף זרעים תלושים וצוברם אל מקום אחד ונ"ל דשני הפירושים אמת ואין מחלוקת ביניהם דשניהם נקראים עימור בפ"ה דמס' פיאה משנה ח' דמבואר שם דכשעושה עמרים קטנים וסופו לאסף העמרים אל מקום אחד לעשות מהם גדיש נקרא עשיית העמרים הקטנים עימור שיש אחריו עימור עי"ש. הרי דאסיפת הזרעים תלושים אל מקום אחד נקרא עימור והוא עימור ראשון דמס' פיאה ועשיית הגדיש מכל העמרים הוא העימור השני דמס' פיאה וכן מצאתי להרב המאירי ז"ל וז"ל המעמר והוא שמאסף העומרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקו' א' וקושרן. וה"ה אם אסף השבולים אחת אחת ועשה מהם עומרים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:

(ב) והנה ממה שכתב הרב המאירי וצוברם במקום אחד וקושרם ובאסיפת השבלים לא כתב וקושרם משמע דבאסיפת העמרים לעשות מהם גדיש אינו מחויב בלא קשירה משום שכך הדרך לקושרם שם ע"כ לא נחשב עימור עד שיקשור משא"כ באסיפת השבלים לעשות מהם עומרים קטנים אין דרך לקושרם משום דסופם לעשות מכולם גדיש אחד אינו קושרם עד שיוליכום לגדיש שם יקשרם הכל ביחד וכ"כ בשיטה המיוחסת להר"ן וז"ל והמעמר שצוברם במקום אחד וקושרם והוא כלשון המאירי ז"ל:

(ג) ובמנחות ר"פ ר' ישמעאל בהא דעומר בשבת בא מג' סאין ובחול מחמש. ובגמרא הטעם דעשרון מובחר בטירחא אתי משלש ובלא טירחא מחמש. מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה ואל ירבה במלאכות הרבה. פירש"י מלאכות הרבה שיקצור ויזרה ויברר ויטחן וירקד שתי סאין יותר עכ"ל. הנה רש"י פי כל המלאכות ואילו עימור ודישה שיירי' והא דשייר דישה יתבאר בעזה"י בביאור מלאכת דש סקכ"ח אות יו"ד בטוב טעם עיי"ש אך בעימור אינו מובן אך במשנה שם ס"ה. מערב יו"ט עושין אותן כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. פירש"י כורכין וקושרין ראשי השבולים מלא אגרוף עכ"ל. וא"כ אין בכל מלא אגרוף בפ"ע משום מעמר שהרי כבר נקשר במחובר קודם השבת. אך הא עדיין יש עימור בהנחת כל המלא אגרופים יחד בכלי אחד. כדבמשנה שם ס"ו. קצרוהו ונתנוהו בקופות ומוכח מזה כהרב המאירי דבעשייה מעומרים קטנים עומר גדול אינו חייב אלי, א"כ קשרן. ומשמעות הא דנתנוהו בקופות שאינו קושרן כלל לדבר הזה העירני קצת בני ר"ש נ"י:

(ד) וראיתי בספר מרכבת המשנה פ"ח מה"ש ה"ו שפירש דברי הרמב"ם וז"ל ומפרש רבינו דשורש מלאכת העימור שקושר אגודת שבלים ועושה עומר לא יתפרדו. וכה"ג במושך חבל בתוך התאנים מדובקים זה לזה וכו' א"נ העושה עיגול דבילה שהוא דבר המתדבק ולא יתפרדו. משא"כ המעמיד ערימת חיטין או שאר פירות שאינם מתדבקי' לית בי' משו' עימור וה"ה לנותן הרבה דבילות לתוך הכלי ולא מידחקן זה בזה עד שיתאחדו ויעשו גוף אחד. ובזה תבין מה שכתב רבינו לקמן פכ"א הי"א שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור עכ"ל. ואם אמנם כי קצת משמע כן ברמב"ם פ"ה מהל' מתנות עניים הי"ב. מ"מ הרי מפורש בגמ' האי מאן דסנוף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אף דבמלח לא שייך קשירה. ולא שיעשו גוף אחד כאשר עינינו רואות במלח המים ואעפ"כ חייב משום מעמר למ"ד יש עימור שלא בגידולי קרקע:

[ב] (א) בדברים שהן גידולי קרקע וכו'. כתב הסמ"ג דאין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו כעין קמה קצורה שמגבב השיבלים במקום גידולן כן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן אבל אם נתפזרו במקום אחר מותר לקבצן והביא ראי' לזה מש"ס ביצה ל"ג דמגבב עצים מן החצר ביו"ט ומדליק וכן דעת הרמ"כ הובא בכ"מ פ"ח מהל' שבת דדוקא שקבצם ממקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצם בבית לא. והביא ראי' לזה מדאמרינן במס' יו"ט דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה לשבת:

(ב) והרמב"ם פ' הנ"ל כתב המקבץ דבילה ועשה ממנו עיגול או שניקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד ה"ז תולדת מעמר וחייב וכן כל כיוצא בזה ובפכ"א מהל' הנ"ל כ' המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד אבל לא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור מבואר מדבריו דבבית שייך נמי עימור כשמכבשם בידו ועושה אותם גוף אחד. וצריך להבין דהא עיקר מלאכת עימור בשדה באסיפה גרידא. ובמשנה דהבונה המלקט עשבים מפרש הרמב"ם בפירושו ובחיבורו משום מעמר מבואר דבלקיטה גרידא חשיב מעמר ואם כן ממ"נ אם שייך מלאכת עימור בבית אף הלקיטה בעצמה תהי' אסורה מה"ת ואי ס"ל כהרמ"כ וסמ"ג א"כ מה בכך אם עשאן גוף אחד:

(ג) והא קמן דרמ"כ דסובר שאין חיוב אלא במקום גידולו אפי' עשאם גוף אחד פוטר שלא ממקום