אגלי טל ט

באבות מלאכות הצובע. כיון דשייך צביעה באותו מין. וע"כ אין לדחות דברי הפנ"י מפני דברי הרמב"ן מאחר שר"ת מסייע לפני יהושע. אך לשון הגמ' הם זרעו אתם לא תזרעו. משמע להדיא שזרעו לצורך המשכן כדברי הרמב"ן:

(כו) אך י"ל שכוונת הגמרא ורמב"ן אינו שלאחר שנצטוו על המשכן זרעו. דזה א"א לפירש"י ורמב"ם דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו. והרי בשני ימים אחר שאמר להם משה ציווי של מלאכת המשכן נשלמה כל הנדבה. ואיך איפשר שיצמחו ויגמרו בזמן קצר כזה. ואם הי' דרך נס איך לא נמצא בדברי חכז"ל במדרשות שידברו בנס כזה. אלא ודאי מאחר שהי' מקובל בידם מיעקב אבינו שיעשו משכן. וע"כ צוה אותם שיטעו ארזים במצרים למשכן. חרשו וזרעו ג"כ סממני לצורך המשכן. ובמדרש שמות רבה פל"ג א"ר טביומי בשעה שהגיע זמנו של יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו אמר להם הוו יודעין שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהי' כל צורכיו מוכנים בידכם וכו' ויש מהן שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו וכשבא משה ועשה המשכן יש מהם שהביא מעצמו ויש מהם שלא הביא אלא ממה שהי' מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר וכל אשר נמצא אתו עצי שטים:

(כז) אך לפי מה שביארנו לעיל לשיטת רב האי ור"ח וירושלמי דמה שלמידין מלאכות שבת ממשכן. היינו מדאסר לעשות משכן בשבת נאסר כל המלאכות שהי' במשכן לעשות בשבת. ואם הם זרעו וקצרו כבר קודם הציווי. א"א שהציווי הי' על הזריעה שלא לזרוע בשבת. שהרי לא הי' עוד צריכין לזרוע כלל. ואין לומר דמ"מ הי' שייך הציווי אם דרך משל מי שהי' בידו סממנין שעשה לו כבר שזרע וקצר כו' לא יתנדב לתתו למשכן [דכתיב איש אשר ידבנו לבו] ויצטרכו לזרוע מחדש לא יזרעו בשבת. דא"כ יקשה לשון הגמ' הם זרעו אתם לא תזרעו. הלא הציווי לא הי' משום שזרעו דאדרבא כל הציווי הי' משום שמא לא יתנדבו מה שזרעו ואם לא זרעו הי' הציווי יותר. אך לשיטת רב האי ור"ח נוכל לומר כפשוטו שלאחר שנצטוו על מלאכת המשכן זרעו לצורך קרבנות שלא הוצרכו להם רק אחר כל גמר מלאכת המשכן והקמתו. והי' זמן רב שהי' יכול לצמוח ולגמור בריוח:

(כח) ובהכי ניחא מה שרב האי פירש מה שזרעו רק לצורך קרבנות ופרט כמה דברים מנחת התמיד מלואים חביתין ולמה לא כתב ג"כ סממנים לצבוע. אך הוא הדבר דזה אי אפשר לאחר שנצטוו שיחרשו ויזרעו ויצמח ויקצר וכו' הכל בשני ימים. ואינו דומה לצידת חלזון דמפורש בש"ס מכילתין ע"ד:

שכן צידי חלזון קושרין ומתירין דצידת חלזון שפיר הי' יכול להיות אחר הציווי ) אבל חרישה זריעה וכו' בסממנין בלתי אפשר שהי' אחר שנצטוו ע"כ אין למידין מהם. דשיטת הרב האי דהלימוד ממלאכת המשכן היינו מדנאסר לעשות בשבת לצורך המשכן. שמע מינה שכל מה שעשו לצורך המשכן היא מלאכה הנאסר בשבת. וא"כ רק המלאכות שעשו אחר הציווי הוא מלאכה. וע"כ פירש בחרישה זריעה קצירה וכו' דווקא צורך הקרבנות. הג"ה ועיין בביאורנו למלאכת האופה ס"ק ל"ה. ואומנם דהירושלמי נראה שסובר דלא הי' צידת חלזון במדבר כלל. שפירש דקושר ומתיר הי' במשכן במיתרים או בתופרי יריעות ע"ש דלא כמסקנת הש"ס דידן. ואולי הוא מטעם דסובר שלא הי' צידת חלזון במדבר כלל. אך לרב האי ור"ת שסוברין דגם ש"ס דידן אינן לומדין ממלאכות הנעשים קודם הציווי. ואעפ"כ לומדים קושר ומתיר מציידי חלזון צריכין לומר דצידת חלזון הי' אחר הציווי:

(נט) האומנם כי בירושלמי פרק כלל גדול ובפרק הבונה ה"ב מה חרישה הי' במשכן שהי' חורשין ליטע סממנין. ובש"ס דידן מכילתין ק"ג. דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סממנין נוכל לפרש דהאי לאו סממנין לצבוע בהן. אלא סמנין לקטורת. דאף שבא בנדבה והקטורת שבא בנדבה הי' חרישה דידי' קודם הציווי. מ"מ הרי הוצרכו בכל פעם מחדש אחר כלות הבא בנדבה והוצרכו לחרוש ולזרוע אחר הציווי ) אבל סממנין לצבוע בהן. וכמו כן סממנין לשמן המשחה שלא הוצרכו רק פעם אחת. וזה הי' מהנדבה ממה שחרשו וזרעו וקצרו מקודם הציווי מזה לא ילפינן. והקרבן עדה שפירש סממנין לצבוע בהן ולשמן המשחה לא נחית לדקדק בזה:

(ל) ולכאורה להקשות לפי מה שכתבתי דלרבי דאמר שתי הלחם וה"ה לחם הפנים אפייתן ולישתן דוחה שבת. ע"כ מלאכת לישה ואפיי' מבישול סממנים יליף לה. וקשה מירושלמי פרק כלל גדול דאמר מה צביעה הי' במשכן שכן משרבטין באילים מאדמים] וכתב בשיורי הקרבן דסבר הירושלמי שלא צבעו כלל תכלת וארגמן ותולעת שני במדבר אלא הי' בידם ממצרים עיי"ש. וא"כ יקשה לרבי מנין לנו מלאכת לישה ואפייה ובישול. דמלחם הפנים כו' לא יליף כיון דלישה ואפיי' דידהו דוחה שבת לדידי'. וכל שכן מחביתין דלכ"ע לישתן ואפייתן דוחה שבת. ומבישול סממנין לא יליף כיון שלא צבעו כלל במדבר. וממה שנעשה קודם הציווי לא ילפינן לשיטת רב האי והר"ת. ואם תאמר שהי' בישול בשמן המשחה כבש"ס כריתות ה':

וכמ"ש הרמב"ן פרשת תשא. מ"מ לש היכן הי'. דודאי לרבי גם לישת לחם הפנים ואינך דוחה שבת שאי אפשר ללוש מערב שבת דא"כ יחמיץ עד למחר:

(לא) אך באמת אין פירוש השיורי קרבן מחוור וסותר דברי עצמו שפירש בקרבן עדה אהא דהירושלמי מה חרישה הי' במשכן שהי' חורשין ליטע סממנים. ופירש סממנים לצבוע תכלת. אך פירוש דברי ירושלמי אלו מה צביעה הי' במשכן. עפ"י מה שכתב בהשגות הראב"ד פ"ט מה"ש הלי"ד אהא דכתב הרמב"ם שם העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע. ובהשגות א"א בישול סממנין דגמרינן מיני' מבשל תיפוק לי' משום שצובע המים. וכתב עליו הרב המגיד דאה"נ וחייב שתים ואנן ילפינן דבישול הוא מלאכה וחייבין עלי' עכ"ד הרב המגיד. ואמנם כוונת הראב"ד דכיון שהי' בבישול ההוא חיוב צובע שוב לא נוכל ללמוד ממנו דמבשל הוא מלאכה דמדאסמכי' קרא שבת למלאכת המשכן ילפינן שכל מה שהי' במשכן הוא מלאכה. ומאחר דבלא בישול הוא מלאכה משום צובע מנין לנו שיהי' בו עוד מלאכה משום בישול. אלא ודאי שאין בעשיית עין הצבע משום צובע ואי אמרת שאין הבישול מלאכה א"כ לא הי' בישול סממנים שבמשכן מלאכה כלל. וזה אי אפשר דמדאסמכי' ילפינן שכל מה שהיה במשכן הוא מלאכה. אבל אי נימא שיש בו הג"ה ועיין בביאורנו למלאכת חורש סק"ד מה שכתבנו שם בגרסת הגאונים. ולפי האמור שם שפיר ניחא מה דנקט הש"ס קלח אחד של סממנין ולא שבולת אחת של חטה. שחיטין לא הי' נצרך אחת אחת. אבל לסמני קטורת הי' צריכין מעלה עשן כל שהוא. ולפי"ז עוד סייעתא מזה דלאו בסמנים לצבוע איירי רק בסמני קטורת דסמנין לצבוע לא מצינו שהוצרכו לכל שהוא לבדו. ולפי מה שכתבנו שם רש"י לשיטתי' ודו"ק: