אגלי טל ח

(יז) אך רב האי והר"ח שהביאו את הירושלמי וסבירא להו להלכה דילפינן מקרבנות. לא קשיא עלייהו. דר"ח לשיטתי' שפירש בסוגיא החילוק שבין זורה בורר ומרקד. זורה ברוח. בורר ביד. מרקד בכלי. שהחילוק הוא באיכות הפועל אבל באיכות הנפעלים לא אכפת לן. ועיין בביאורנו למלאכת זורה סק"ג אות א'. וע"כ שפיר יש לומר לדידי' דדריכת זתים וענבים עם דישה מלאכה אחת הם. ורב האי ודאי כר"ח ס"ל ועפ"י רוב הגאונים הולכים בשיטה אחת. ועיין בביאורנו למלאכת מרקד סק"ב אות ח' שהביאנו ראי' מהירושלמי לפי' הר"ח דבורר היינו ביד. ובורר בכלי היינו מרקד. אך שרש"י הי' לו ראי' מש"ס דידן שאינן סוברין כן עי"ש היטב. וע"כ הירושלמי לשיטתו יכול לסבור דילפינן מקרבנות. ולא קשה לדידי' מדריכת זתים דליהוי אב בפני עצמו שהרי הוא אב אחד עם דש דלא אכפת לן באיכות הנפעלים אם הוא לח או יבש והכל אב אחד הוא. אך רש"י שסבור שש"ס דידן מחלק באיכות הנפעלים ופליג בזה על הירושלמי. ע"כ לומר דפליג נמי אהא ולא ילפינן מקרבנות כלל. ע"כ פירשו רש"י ורמב"ם דימין ושמאל וחיק הוא כדרך המוציאין. וזורע ואינך פירש"י שהי' בסממנים שבמשכן. הנה נתבאר מזה דמחלוקת רב האי ור"ח עם רש"י והרמב"ם בזה. רב האי ור"ח סוברין דילפינן מקרבנות הקבועין להם זמן שהוקרבו במשכן. ורש"י ורמב"ם סוברים דלש"ס דידן לא ילפינן אלא ממשכן עצמו וכליו. ולא מקרבנות:

(יח) ויש לעיין לשיטת התוס' שמשמע בדבריהם דלא ילפינן מקרבנות שהרי כתבו במכילתין ע"ג:

בד"ה מפרק דדישה ילפינן לה מסממנין שבמשכן. ולמאן דיליף מקרבנות כל מלאכות שבסידורא דפת חוץ מאופה ולש לרבי נוכל ללמוד אותם מלחם הפנים וחביתין ומלואים שהי' בפת עצמו ואין צריך להביא ממרחק מסממנין. ומשמע מדבריהם דלא ילפינן מקרבנות. וקשה מהירושלמי דפרק המצניע דיליף ממשא הקרבנות. ולהתוס' אין ליישב דסבירא להו ג"כ דע"כ ש"ס דידן פליג על הירושלמי מדלא חשיב דריכת זתים וענבים לאב מלאכה בפני עצמן כמו שכתבנו לשיטת רש"י והרמב"ם. ליתא שהרי התוס' סוברים כהר"ח. דהחילוק שבין זורה בורר מרקד. דזורה הוא ברוח. בורר ביד. מרקד בכלי. כמבואר אצלינו בביאור מלאכת בורר סק"ה אות יו"ד בס"ד. וא"כ דורך הוא אב אחד עם דש כמו שכתבנו לשיטת רב האי והר"ח:

(יט) ולכאורה יש לומר דהנה בתוס' עירובין כ"ג. ד"ה שהוא. בהא דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן. היינו ממשכן דווקא ולא מבית עולמים עי"ש. ובסמ"ג הובא בכ"מ ריש הלכות בית הבחירה דעשיית משכן ובנין בית הבחירה שתי מצות הם. משכן הוא מצות שעה. ובנין בית עולמים הוא מצות דורות ולא הגיע זמן מצוה זו עד ימי דוד. וא"כ יש לומר דלא ילפינן מלחם הפנים וכן ממנחת חביתין שהם מצוה אחת לדירות במשכן ובית עולמים ואינה מיוחדת למשכן לבד. וכן לחם שבמלואים לחנך הכהנים כמפורש בכתוב וזה אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי לקח וגו' ולחם מצות וגו' שזה חינוך הכהנים לדורות ואינו שייך למשכן לבד. ודווקא ממשא הקרבנות שנשא אלעזר הכהן יליף הירושלמי שזה לא הי' בבית עולמים רק במשכן לבד ילפינן מינה. אבל לא מדבר שנעשה גם לצורך בית עולמים:

(כ) אולם אין תירוץ זה מספיק דאכתי קשה נגמור ממנחת שמיני למלואים דכתיב ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם ומפורש ששייך למשכן:

(כא) ע"כ נראה בשיטת התוס' דהנה מהא דאסמכי' שבת למלאכת המשכן ילפינן שכל מה שהי' במשכן הוא מלאכה. וילפינן נמי שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. ולענין דיחוי שבת אי אפשר שיהי' הלימוד גם על הקרבת הקרבנות דהא גלי קרא דבמועדו דכל קרבנות הקבוע להם זמן דוחין את השבת. וע"כ דלא ילפינן מהא דאסמכי' לענין דיחוי להקרבת הקרבנות. כמו כן גם. לענין שיהי' כל מה שהי' במשכן מלאכה. נמי לא נלמוד מהקרבת הקרבנות והצורך להם. דלא עדיף צורך הקרבנות מקרבנות עצמם כי אין בהם ציווי מיוחד רק שנכלל בציווי הקרבת הקרבנות והרי ציווי זה לאו להכי אסמכי'. אבל משא הקרבנות שהוא מצוה בפני עצמה ועבודה היא ובא על זה ציווי מיוחד שפיר ניליף מיני' מדאסמכי'. ולפי"ז נוכל לומר דגם הירושלמי סובר דלא ילפינן מקרבנות:

) (כב) אך לדעת רש"י והרמב"ם לא נוכל לומר כן. דאם כן למה דחי את הירושלמי דפרק המצניע דהמוציא בימינו או בשמאלו או בחיקו חייב ילפינן ממשא הקרבנות וכתבו רק משום דהני אורח ארעא. ובודאי משום שהי' להם הוכחה דש"ס דידן לא יליף מהקרבת הקרבנות. וכבר כתבנו הוכחה מדריכת זתים וענבים שלא נמנה לאב מלאכה בפ"ע). ואם הי' מחלקין בין הקרבת הקרבנות לבין משא הקרבנות לא הי' סתירה כלל מש"ס דידן להירושלמי. אלא ודאי שהם סוברים אשר מצד הסברא אין לחלק בין הקרבת הקרבנות לבין משא הקרבנות. והירושלמי דיליף ממשא הקרבנות. ה"ה דיליף מהקרבת הקרבנות. והש"ס דידן דמוכח מדלא מנה דריכת זתים וענבים לאב מלאכה בפני עצמן דלא ילפינן מהקרבת הקרבנות. ה"ה דלא ילפינן נמי ממשא הקרבנות וע"כ פירשו ימין ושמאל וחיק אורח ארעא ושני התלמודים פליגי:

(כג) אמור מעתה דשלשה שיטות בדבר זה. לדעת רב האי והר"ח והגאונים גם ש"ס דידן יליף מהקרבת הקרבנות היינו שכל שהי' עושין במדבר לצורך הקרבנות שהוקרבו במשכן מלאכה הוא. ולדעת התוס' גם הירושלמי לא יליף מעשיית עצמן של הקרבנות רק רישא הקרבנות. ולשני שיטות האלו אין שום מחלוקת בין ש"ס דידן להירושלמי ולדעת רש"י והרמב"ם יש מחלוקת בזה בין שני התלמודים דלירושלמי ילפינן מקרבנות ולש"ס דידן לא ילפינן מקרבנות:

(כד) ועתה נבאר חקירה השני' והנה ראינו בזה מחלוקת ראש לראשונים הרמב"ן עם אחרון לאחרונים הפני יהושע דהנה בחי' הרמב"ן ע"ד. בקושית הש"ס וליחשב נמי כותש הביא פי' ר"ת שהי' כותשים שעורים לנסיוני דתכלת והשיג עליו הרמב"ן שלא נאמר נסיון זה במנחות אלא בלוקח תכלת צבוע ומשום חששא דקלא אילן ובמשכן הן עצמן הי' צובעין אותו כדתנן והצובע עכ"ל ומתבאר מדברי רמב"ן דכל הני דתנן במתניתין לאבות מלאכות הם עצמן הי' עושין וא"כ הם עצמה חרשו וזרעו:

(כה) אך ראיתי להפני יהושע ע"ה. בד"ה הצד צבי בתו הדיבור. וז"ל כדאשכחן בזורע וחורש דמסתמא לא הי' זורעין וחורשין אותן הסממנין שהי' צריכין למשכן אלא שהי' מצוי בידן. אפי' הכי כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב. ולפי דברי הפנ"י לק"מ על ר"ת דאיפשר שלא הי' צובעין בעצמן תכלת. אלא שהי' מצוי בידן. ומ"מ תנן