אגלי טל פט

משימו עתה הי' פטור שבשעה שמשים אין העצם מדבר [וכה"ג כתב הרב המגיד לענין עקימת שפתיו הוי מעשה דדוקא במשכחת מעשה גמור בזה אמרינן דעקימת שפתיו חשוב ג"כ כאילו עשה המעשה גמור ע"ש פ"ג מהל' שכירות] וכמדומה לי שכן ראיתי ברמ"ה סנהדרין אך אין כעת הרמ"ה ת"י לעיין בו. וכסברא זו כתב בס' צמח צדק להגאון מליבאוויטץ חלק אבן העזר סי' צ"ג אות ד' לענין סדין בציצית דכתבו תוס' ביבמות דלא חשוב מעשה הואיל דהחיוב בא אחר שנתעטף. וקשה מ"מ כיון דהעיטוף הי' מעשה יחשב השהיי' ג"כ מעשה. וכתב בצמח צדק כנ"ל משום דלא שייך לומר כאילו נתעטף עתה דהא בשעת עיטוף אין חיוב עיי"ש באריכות. וא"כ הנשתקע במצרים נמי א"א להחשב מעשה כאילו נכנס שם עתה דבשעת כניסה לעולם אין חיוב:

(ח) עוד ראיתי שם דבר תמוה במשנת חכמים בהא דכתב הרמב"ם בקנה חמץ בפסח חייב אפילו בקנה בשוגג חשוב השהיי' שאח"כ מעשה ומדמי לדברי התוס' בכלאים רק כשקנה קודם הפסח הואיל וקנה בהיתר לא הוי מעשה [והוא לפי שיטתו דכשהי' תחילה בהיתר לא חשוב מעשה] וכן המקיים כלאים אם תחילה הי' מעשה וכן המקיים אליל אם תחילה הי' מעשה חשוב הקיום שאח"כ מעשה ולדידי הני מילי ליתנייהו דהתוס' לא כתבו אלא גבי כלאים שהאדם לבוש כלאים חשוב מה שעומד לבוש ואינו פושטו מעשה כנ"ל לשון ריטב"א וכן נזיר בבית הקברות שהאדם בבית הקברות וכן טמא ששהא במקדש שהאדם בבית המקדש אבל חמץ וכלאים ואליל שהם דברים שחוץ לגופו אי אפשר כלל שמה שאינו מבער יחשב מעשה וזה ברור ופשוט:

(ט) וראיתי בצמח צדק שם אות ה' הביא ראי' מדברי התוס' נזיר מ"ג היכי דתחילת כניסתו בהיתר לא חשוב מעשה דאיתא שם מ"ב:

א"ר הונא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ובסוף העמוד מקשה הש"ס אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי מיטמא וקאי ונאמרו שם תירוצים ורב פפא משני כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין וכתבו התוס' וז"ל וצ"ל דהוא מסייע להתיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי עכ"ל ומינה דייק הצמח צדק דבתחלת כניסתו בהיתר לא חשוב השהיי' מעשה ע"כ הוצרכו לומר שסייע בהסרת המעזיבה עיי"ש ולדידי דברים אלו תמוהים דא"כ הי' להם להתוס' לומר דברים אלו לעיל י"ז:

גבי נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע מעליו המעזיבה ועוד דהצמח צדק עצמו שם כתב דמדברי ריטב"א הנ"ל שכתב דחשוב מעשה מה שעומד לבוש ואינו פושטו. משמע דאפי' תחלת כניסתו בהיתר חשוב מעשה והרי התוס' בעצמם שם י"ז. כתבו דחשוב מעשה מה שאינו יוצא משם הרי דהתוס' ס"ל אפי' תחילת כניסתו בהיתר חשוב מעשה. ומה שהוצרכו התוס' דף מ"ג. לומר שסייע בהסרת המעזיבה משום דשם קאי ליישב אליבא דמ"ד דכשנטמא קודם שוב אינו חייב על הביאה ואין חיוב אלא היכי דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין המ"ל כנ"ל הסוגיא וא"כ אי אפשר לחייבו על מה שלא יצא אחר הסרת המעזיבה רק על רגע שנעשה פותח טפח בהסרת המעזיבה וברגע אי אפשר לו לצאת ולא חשוב מעשה מה שאינו יוצא אלא כשיכול לצאת כנ"ל לשון ריטב"א דכיון שיכול לפשוט ואינו פושט חשבינן ליה כאילו לובשו עכשיו אבל הכא שלא הי' יכול לצאת כרגע א"א שיחשב מעשה אבל בדף י"ז לא הוצרכו התוס' לזה מאחר דקיי"ל כר' יוסף אפי' טומאה וטומאה ושפיר חייב על מה שאינו יוצא לאחר פריעת המעזיבה ואף שתחלת כניסתו הי' בהיתר הוי מעשה:

) (י) ומאחר שבררנו דאפי' תחילת כניסתו בהיתר הוי מעשה מה שאינו יוצא אך זה כשבידו לצאת נשוב לנ"ד. והנה לכאורה קשה בסוגיא דאמר לר' יהושע דאמר שב ואל תעשה עדיף ה"נ שב ואל תעשה עדיף. והא תחלת עלייתו באילן הי' מעשה וא"כ גם מה שאינו יורד יחשב מעשה לא מבעיא כשעלה בשבת אלא אפי' עלה מבעוד יום שעלייתו בהיתר הא אמרינן דחשוב מעשה. אך לא קשה מידי דהא לא חשוב מעשה רק אם אפשר לירד נחשוב מה שאינו יורד כאילו עלה שם והכא א"א לו לירד מחמת איסור תשמיש אילן שמשתמש דרך ירידתו ואין לומר דאדרבא ישיבתו באילן ג"כ איסור מעשה וע"כ מותר לירד והוי ישיבתו מעשה ליתא דירידתו בעצמותו אסור רק שתרצה להתיר מחמת שישיבתו ג"כ מעשה והא מחמת איסור ירידתו שוב לא הוי ישיבתו מעשה. וכ"ז למ"ד אסור לירד אבל לברייתא דתני מותר לירד [וכמ"ש הטעם דהקילו חכמים שלא ישב באילן כל היום] שוב הוי מעשה מה שאינו יורד כיון שאפשר לו לירד ואינו יורד נחשב כאילו עלה וכיון שבין כך ובין כך משתמש באילן במעשה שוב מחוייב לירד שלא ישתמש באילן כל היום וברייתא עיקר הדין תני שמותר לירד אף דשב ואל תעשה עדיף הקילו חכמים כנ"ל ושוב ממילא הדין דמחויב לירד ונתבררו דברי הטור:

(יא) ומהרמב"ם שכתב מותר לירד אין ראי' שסובר שאינו מחויב לירד שדרכו של הרמב"ם להעתיק לשון הגמ' אך יש חידוש על בעל הש"ע שראה דברי הטור שכתב ירד. והוא שינה וכתב מותר לירד נראה דס"ל דאינו מחויב לירד ורמב"ם שכתב מותר לירד בדוקא נקט מותר:

(יב) והנה יש עוד מחלוקת בין רמב"ם לטור שדעת רמב"ם אם עלה מבעוד יום אפי' במזיד מותר לירד והטור כתב דוקא שעלה על דעת לירד מבעוד יום. וכן דעת רש"י שכתב עלה מבעוד יום וקדש עליו היום. ולכאורה דברי רש"י וטור מוכרחים שאם עלה על דעת לישב משחשיכה הא ישב במזיד באיסור מה נ"מ אימת עלה. אך דעת רמב"ם מאחר שבגמ' אמר ל"ק כאן מבעוד יום כאן משחשיכה ואב"א הא והא משחשיכה ול"ק כאן בשוגג כאן במזיד ואב"א הא והא בשוגג ובקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי משמע אפי' למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד מ"מ מבעו"י מותר לירד. אף דלדידי' לא מהני מה שעלה על דעת לירד וקידש עליו היום דהא קנסו שוגג כו' אלא ודאי מבעוד יום דלא עביד איסור במעשה קיל וא"כ מניין דבמזיד קנסוהו. ובפ' כירה שכח ק ירה ע"ג כירה בשבת רבה ור' יוסף אמרי אפי' במזיד יאכל כיון דלא עביד מעשה לא קנסוהו ור"נ ברי' אמר אפי' בשוגג לא יאכל כיון דלא עביד מעשה אתי לאערומי ובשמעתין דמקילין בעלה מבעוד יום משום דלא עביד מעשה היינו כסברא דרבה ור' יוסף [ואף דהתם קיי"ל כר"נ בר"י אין לדמות כל השבותים] וא"כ אפי' במזיד מותר. אך לדעת הטור שביארנו במה שכתב ירד דמשמע דמחויב לירד משום דס"ל כיון דמותר לירד שוב חשוב השהיי' מעשה א"כ כשעלה מבעוד יום דמותר לירד חשוב השהיי' מעשה משום שתחילת עלייתו במעשה ואפי' אם עלה בהיתר והרי עבר במעשה מה ששהה באילן ושוב קשה למה מותר לירד מ"ש מעלה משחשיכה ע"כ לדעתו צ"ל דהא דמבעוד יום מותר משום דשוגג הוא ולא קנסו שוגג אטו מזיד ובאמת למ"ד קנסו שוגג גם מבעוד יום יאסור וצריך לדחוק קצת בלשון הגמ' אך לדעת הרמב"ם שכתב מותר לירד הנה דס"ל דאף שמותר לירד לא חשוב מעשה ולדידי' צריך לחלק בין לענין מלקות ולענין פושטו אפי' בשוק בין לענין שבות דמעשה