אגלי טל פח

כד"א היינו דוקא ביוצא חוץ לתחום דאין לו אלא ד"א הקילו חכמים אצלו עיי"ש. וע"כ ביוצא לדעת קנסוהו חכמים שלא יקילו אצלו ומסקנת התוס' שם שגם ביוצא לדעת כל תוך כד"א י"ל דס"ל כירושלמי שהביאו התוס' מ"ב. דהא דהקיפוהו גוים מחיצה דאין לו אלא אלפים אתיא כר' יהושע בנתנוהו גוים חוץ לתחום במקום מוקף מחיצות נמי אין לו אלא ד"א אבל לר"ג דקי"ל כותי' שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה נמי כל ההיקף כד"א דהא דכל ההיקף כד"א מדינא ולא משום קולא. וע"כ אפילו במזיד כל ההיקף כד"א. או אפשר משום דהתוס' אולי התם אליבא דר"מ דאית לי' תחומין דאורייתא ולדידי' אי אפשר לומר דהקילו חכמים להיות כל ההיקף כד"א. ולהלכה דקיי"ל כרש"י דהלכתא כרבן גמליאל ואעפ"כ שבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה אין לו אלא אלפים. דדוקא ביוצא חוץ לתחום הקילו חכמים אצלו קיי"ל דוקא ביצא באונס אבל יצא לדעת אין לו אלא ד"א אף אם הוא ברה"י ומשום דבמזיד קנסוהו שלא יקילו אצלו:

(ד) ולפי"ז י"ל בשמעתין נמי ס"ל לש"ס מדינא אסור לירד משום דדרך הליכתו משתמש באילן ושב ואל תעשה עדיף אלא שהקילו חכמים אצלו שלא יצטרך לישב כל היום באילן ובמזיד קנסוהו ולא הקילו אצלו. וכן צ"ל לר"ה ברי' דר' יהושע דתלי לה בפלוגתא דר"א ור"י דלר"א דאמר התם קום ועשה עדיף ה"נ ירד לר"י דאמר שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד א"כ ברייתא דמותר לירד כמאן אי כר"א הא מחויב לירד דהאמר קום ועשה עדיף ואי כר"י הא אסור לירד. אך לפמ"ש י"ל דבשוגג ר"ה ברי' דר' יהושע מודה דאפי' לר"י מותר לירד דהקילו חכמים אצלו שלא יצטרך לישב כל היום באילן אך במזיד תלוי במחלוקת ר"א עם ר"י דלר"א דמדינא ירד בלא קולא לא שייך קנס כלל ור"י דמדינא אסור לירד אלא שהקילו חכמים אצלו במזיד קנסוהו ולא הקילו:

(ה) ובהיות כן קשיא לי על הטור שכתב דבשוגג או מבעוד יום ירד [משמע דמחויב לירד] ומזיד לא ירד ומשמע לכאורה דהטור ס"ל כאי נמי דדחי הש"ס דאפילו לר"י הכא דעביד איסורא ה"נ דירד. וכמו שפירש"י דישיבה חשוב תשמיש וע"כ מחויב לירד דמוטב שיעבור שעה אחת ולא כל היום וא"כ קשה למה במזיד לא ירד כיון דמדינא ירד הא לא שייך קנס. ועוד קשה טובא על הטור דא"כ ברייתא דתני מותר לירד במאי מיירי אי במזיד משחשיכה הא אסור לירד ואי בשוגג או מבעו"י הא מחויב לירד וברייתא תני מותר. וא"ל דברייתא כר' יהושע והטור פסק כר"א דקום ועשה עדיף דהא ר"א שמותי הוא וקיי"ל כר' יהושע וכ"כ פסק הרמב"ם כר' יהושע:

(ו) ליישב זה נקדים הא דפ"ג דמכות אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ומסקנת הגמרא רב אשי אמר אפי' לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ופסק כן רמב"ם פ"י מהלכות כלאים דין ל' וקשה הא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ובתוס' שבועות י"ז. כתבו ורב אשי כו' וחשב שהי' כמעשה כיון דתחלת הלבישה במעשה וכיוצא בזה כתב ריטב"א פ"ג דמכות וז"ל וקשיא לי' לרבינו מאיר ז"ל האיך לוקה לדברי רב אשי הא לא עבד מעשה ולא תירץ כלום. אבל בתוס' תירצו דכיון שהיה יכול לפשוט ואינו פושט ועומד במלבושו זה חשוב מעשה דבכלל לא תלבש דאמר רחמנא הוא שלא יעמוד לבוש וזה חשוב לו כל שעה כאלו לבוש. והביאו ראי' לדבריהם מנזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ופרעו מעליו את המעזיבה שהוא חייב על כל שהיי' ושהיי' אע"ג דלא עביד מעשה כיון דבכניסה או בפריעה עביד מעשה והוא שהה שם במזיד כדאיתא במס' נזיר דף מ"ג. ועוד הביאו ראי' מדאמרי' במסכת ברכות דף י"ט המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דלא אתי כבוד הבריות ודחי לאו דכלאים ואותבינן מדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו ופרקינן שב ואל תעשה שאני כלומר הא דלבוש כלאים פושטו ואפילו בשוק דהוי קום עשה ואמאי דהא בכלאים נמי שב ואל תפשוט בגדיך הוא אלא ודאי ש"מ דכיון דיכול לפשוט ואינו פושט כאילו הוא לובשו עכשיו עכ"ל. ובתוס' נזיר י"ז:

בהא דבעי רבא צריך שהיי' למלקות או אין צריך שהיי' למלקות אילימא דאמרי לי' לא תנזור למה לי' שהיי' ובתוס' שם ולא הוי כלאו שאין בו מעשה דלאו שיש בו מעשה הוא כשאינו יוצא משם כשנידר בנזיר. והיינו משום דתחלת ביאתו שם הי' מעשה חשוב מעשה ג"כ מה שאינו יוצא משם כסברת תוס' וריטב"א הנ"ל ומשמע שם דאפי' תחילת כניסה הי' בהיתר מהני להחשב שהיי' שאח"כ כמעשה מדאמר שם אלא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה. ואי אמרת דאם הי' תחילת כניסתו בהיתר לא חשוב מעשה הדרא קושיא לדוכתה דהוי לאו שאין בו מעשה. אלא ודאי אפילו תחלת כניסתו בהיתר נחשב מעשה במה שאינו יוצא משם וכן הוכיח במ"ל ספ"ג מהלכות ביאת המקדש:

(ז) וראיתי בס' משנת חכמים מצוה ג' הביא ראי' דכל שתחילת כניסה הי' בהיתר לא חשוב מעשה מה שאינו יוצא משם מהא דכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ה הלכה ח' בענין איסור לדור במצרים וז"ל אינו אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה כלומר שמותר לחזור לפרקמטיא ואם אח"כ חושב להשתקע שם לא חשוב שהיי' מעשה הרי להדיא שאף שתחילת הכניסה הי' מעשה אפ"ה לא חשוב השהיי' מעשה כיון שהי' מעשיו בהיתר וה"ה בנזיר כה"ג או בנכנס בעזרה ונטמא אח"כ עכ"ל. ואין זה ראי' כלל שהרי בסנהדרין ס"ה. מ"ש הכא דתני אוב וידעוני ומ"ש גבי כריתות דתני אוב ושיירי' לידעוני ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה פירש"י דלהכי לא תני לי' התם לפי שאין בי מעשה ואינו בא אלא על מעש' דכתיב ועשה אחת אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו כדלקמן והקשת זרועותיו הוה מעשה. אבל הכנסת עצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו העצם מדבר מאליו. וקשה מ"מ תחילת שימת העצם בפיו הוי מעשה אלא ודאי סברא זו לא שייך אלא גבי כלאים שעיקר האיסור יש בו מעשה כשהוא לובש בזה אמרינן דמה שהוא עומד לבוש חשוב מעשה מה שאינו פושטו כאילו הי' לובשו עתה וכן נזיר ששוהה בבית הקברות חשוב השהיי' מעשה כאילו נכנס עתה וכן טמא במקדש אבל בעל ידעוני כל האיסור הוא בלא מעשה ולא שייך לומר דמה שאינו מוציא העצם כאילו הי' משימו עתה שאם הי'