אגלי טל פו

(ג) ובעיקר מ"ש דהפוסקים ורמב"ם מכללם סוברים דבקנים רכים יש בו משום איסור שימוש במחובר וראייתם מרבינא דגזר שמא יקטום השיג האלי' רבה שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש פי' אחר בדרבינא דקנה וקינטס מחלפי בתלושים. והיינו דקנים תלושים נעוצים נראין כמחוברין ויחשוב על המחוברין שהם נמי תלושין ונעוצין משא"כ רכין אין דרכם לנעוץ. ועוד קשה לי שאם טעם הרמב"ם שלא הביא חילוק בין קנים הרכים לענין תשמיש אילן משום דס"ל דאפי' בירק אסור להשתמש עדיין קשה למה לא הביא החילוק לענין כלאים בפ"ה הל' י"ט שכתב הקנים והוורד והאטדין מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם ולא חילק בעוזרדין:

(ד) אשר ע"כ נ"ל לפירש"י הנ"ל דאינם עוזרדין היינו בעוד הקנים רכים שעדיין לא הוקשו ואנן קי"ל בפסחים פ"ד. גידין שסופן להקשות אין נמנין עליהם בפסח דמהשתא לא חשיבי בשר. וה"נ לענין כלאים מהשתא לא חשיבי ירק הואיל וסופם להקשות וברייתא דקנים כלאים בכרם י"ל דאתיא כמתני' דהעור והרוטב דעור ראש של עגל הרך מטמא אע"ג שכשיעשה שור יהי' עור קשה בתר השתא אזלינן ואמרי' שם דמתני' יחידאה היא ואנן קי"ל בתר בסוף אזלינן וה"נ בתר בסוף אזלינן שלבסוף לא יהי' ירק ואינו כלאים:

(לה) ובזה יתבאר טעם הרמב"ם שהשמיט הא דר"נ. וטעם הג"א שהביאו לפסק הלכה דהנה במתני' דפסחים שם כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים וסחוסים ומפרש בגמרא כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי ומה הם ראשי כנפים וסחוסים דהני נאכלים בשור הגדול בשלקא והרמב"ם בהלכותיו פי' המשנה לענין איסור שבירת עצם דמה שאינו נאכל בשור הגדול מהשתא חשוב עצם ואסור לשוברו ע"כ אינו נאכל אבל ראשי כנפים וסחוסים שנאכל בשור הגדול בשלקא מותר לאוכלו ומ"מ משמע שדעת הרמב"ם דראשי כנפים וסחוסים אין נמנין עליהם מדלא כתב רבותא יותר שנמנין עליהם שהרי גידין שסופן להקשות כתב שם שאף שראוין לאכילה ונאכלין בפסח אין נמנין עליהם. ומדכתב דראשי כנפים וסחוסים שנאכלין ולא כתב שנמנין עליהם ש"מ שסבירא לי' באמת שאין נמנין עליהם וכ"כ בצל"ח שם שזה דעת הרמב"ם. והיינו שאף שראשי כנפים וסחוסים לא מיקרי עצם הואיל ונאכלין בשור הגדול בשלקא בשר נמי לא מיקרי:

(ו) והראב"ד השיג שם על הרמב"ם שכתב דגדי שעצמותיו רכים לא יאכל אותו שזה שובר עצם. וז"ל. א"א מעולם לא עלה על דעת מפרש שבאה זו המשנה על איסור שבירת עצם. שא"כ הי' לו לומר כל שאינו נאכל בשור הגדול לא יאכל בגדי הרך אבל באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו. והנה שהראב"ד ס"ל דמה שאינו נאכל בשור הגדול ג"כ מותר לאוכלו אלא שאינו בחיוב אכילה אבל מותר לאוכלו שאין בו איסור שבירת עצם והיינו דאף שאינו בשר שיהי' בו בל תותירו מ"מ עצם ג"כ לא חשיב. והנה בין להרמב"ם בין להראב"ד יותר בנקל הדין שלא יחשב בשר משיחשב עצם אלא שלרמב"ם החילוק הזה דראשי כנפים וסחוסים שנאכלין בשור הגדול בשלקא. ולראב"ד חילוק הזה בגדי שעצמותיו רכים [וראשי כנפים וסחוסים בשר גמור חשיבי]:

(ז) ורש"י פירש שם המשנה לענין נמנין עליהם דמה שאינו נאכל בשור הגדול אין נמנין עליהם ומבואר דמ"מ מותר לאוכלו כשיטת הראב"ד ):

(ח) ומעתה י"ל דהרמב"ם לשיטתו דכשסופו להקשות לגמר חשוב עצם מהשתא. ה"נ חשוב אילן מהשתא ואסור להשתמש בו אלא בפולמסא דאתיא לנהרדעא שהי' מקום דחוק לתלמידים כמו שפירש"י ואיתא בנדה ט':

דבשעת הדחק סמכינן על יחיד במקום רבים וע"כ סמך על יחידאה דאמר עור הראש של עגל הרך מטמא. ומקשה ממתני' דעירוב. דעירוב חשוב נמי שעת הדחק כמבואר בהרב המגיד פכ"ד מה"ש בענין לא גזרו על שבות בה"ש במקום דוחק וכתב הרב המגיד שלמד הרמב"ם מדמקילין בעירוב בשבות בה"ש ואפילו הי' לדבר הרשות לרמב"ם שפסק דבדיעבד אפי' לדבר הרשות עירובו עירוב וע"כ משום דוחק עי"ש הרי דעירוב נקרא שעת הדחק והרמב"ם שלא הביא דבשעת הדחק מותר להשתמש בהן לא קשיא שהרי לא הביא הא דרבי בנדה הנה שלא הביא רק מה שהוא הלכה ברורה לא מה שסמך חכם על דברי יחיד בשעת הדחק. וכן לא הביא בפ"ו מהל' עירובין דמתניתין בעוזרדין דוקא. היינו משום דלדידן אין נ"מ בפסק זה דר"נ לענין עירוב דהא קי"ל כרבי דאמר לא גזרו על השבות בה"ש וא"כ שבות דאין עולין באילן אינו מזיק לעירוב רק היכי דאיכא גזירה דשמא יקטום ואז אסור אפילו לאו אילן הוא. ור"נ ורב"ח שהקשה לר"נ סוברים דמתני' כרבנן. זה דעת הרמב"ם:

(ט) אך הגהות אשר"י וא"ז ודאי סוברים כרש"י וראב"ד כמ"ש הראב"ד שלא עלה על דעת מפרש כו' וכן דרך א"ז לימשך תמיד אחר פירש"י ולדידהו אף שסופו להקשות אין דינו כעצם אף שאין דינו כבשר ה"נ אף שלא חשוב ירק מ"מ לא חשיבי אילן ג"כ ומותר להשתמש בהן [וע"כ שתק הראב"ד פ"ה מה' כלאים למה שסתם הרמב"ם וכתב הקנים אינן כלאים ולא חילק בין רכים להוקשו ומשום דלדידן לא חשוב ירק]:

(י) והריטב"א פי' בעוזרדין דלא כפירש"י שכבר הוקשו והיכי דלא הוקשו אך שעדיין רכים חשובים ירק. אלא דמינים חלוקים יש קנים שלעולם רכים והני דינם כירק ומותר אבל אותם שמתקשים בסוף אף שעדיין הם רכים דינן כאילן וכן כתב הרשב"א בעה"ק וכן משמע בהרב המגיד פ"ו מה' עירובין הלכה י'. ונראה שהם יכולין לסבור כפירש"י וראב"ד דבסופן להקשות אף שאינן נאכלין בשור הגדול בשלקא אין בהם איסור שבירת עצם אלא דחילוק יש דהתם הפסח כבר נשחט ואין סופו של הג"ה ) ומה שלא פי' המשנה לענין חיוב אכילה כדעת הראב"ד היינו משום דאמר שם בגמרא אתמר גידין שסופן להקשות ר"י אמר נמנין עליהן בפסח ר"ל אמר אין נמנין עליהם איתיבי' ר"ל לר"י כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך וראשי כנפים וסחוסים. הני אין גידין שסופן להקשות לא ופירש"י גידין שסופן להקשות גידי צואר. והנה גידי צואר מפורש שם בגמרא פ"ג:

דאין חיוב לאוכלן שאין דרך לאוכלן רק אי אכיל מפלפל הגמ' אם יוצא בהן ידי חובתו ונמנין עליהן יע"ש. וא"כ אם המשנה מיירי לענין חיוב אכילה מה מקשה מגידין שסופן להקשות הא גידין שסופן להקשות ודאי אין חיוב לאוכלן ומ"מ יוכל להיות שנמנין עליהן כנ"ל. ע"כ מוכרח לפרש שגם המשנה מיירי לענין נמנין עליהם אבל הראב"ד יסבור כתוס' שהשיגו על פירש"י גידי צואר וז"ל ואינו נראה לריב"א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפילו ר"ל לא פסל להו אלא משום בסוף ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהם רגילין להיות נותר ואינן ראוין לאכל כמו עצמות אלא נראה דהיינו גידי שדרה עכ"ל וע"כ שפיר מקשה הש"ס מגידין שסופן להקשות דכיון דעכשיו הם רכים כבשר לגמרי אם נמנין עליהן למה לא יהי' מחויב לאוכלן בשלמא גידי צואר משום שאין רגילין לאוכלן כמו עצמות [ואם נחייב לאוכלן ולא יאכלן רק משום חיוב יהי' אכילה גסה דהא קמן שאין רגילין לאוכלן אך אם אוכל אותם מרצונו הרי שיש לו הנאה מאכילתם ולא אכילה גסה הוא אצלו יוצא בהם ונמנין עליהם]: