אגלי טל ז

מאתמול איפסלא לה בלינה. וה"ה אפיית לחם הפנים. ומעתה שפיר מקשה הש"ס שביק תנא בישול סממנין וכו' ונקט אופה דלא הוי במשכן היינו דרבי שסידר המשנה וסידר אופה בסדר המלאכות ולדידיה הרי אפיית לחם הפנים דוחה שבת ואין למידין ממנה כנ"ל [ואפייה שאינה דוחה שבת לא הי' כלל במשכן לרבי] ואף דרבי בעצמו סתם במשנה דלחם הפנים אינן דוחות שבת בס"פ שתי הלחם. מ"מ מקשה הגמ' דיותר הו"ל למתני בישול דגם לדידיה הוי במשכן מאופה דלדידי' לא הוה במשכן. ויותר טוב למתני ובמתניתין כדברי הכל. ועי' שבועות כ"ג:

תוספות ד"ה דמוקי לה כדברי הכל. שהקשו ולוקמי במפרש וד"ה. ותירצו דאי במפרש לא מתוקמי מתניתין כרע"ק דמשמע הא סתם פטור. הנה דמקפיד לאוקמא מתניתין גם אליבא דרע"ק דיחידאה הוא ולית הילכתא כותיה. כל שכן שיותר טוב לשנות בישול סממנין לאוקמי גם אליבא דנפשיה:

(יא) ובזה ניחא תירוץ הגמ' סידורא דפת קנקיט וקשה וכי בשביל זה ימנה אופה באב מלאכה אשר באמת היא רק תולדה לדעת כמה ראשונים. ואף שדעת הרמב"ם שגם אופה וצולה הם אב אחד עם מבשל. מ"מ מה נעשה להירושלמי שמקשה ג"כ כקושית הש"ס דידן בזה הלשון את חמי אפיי' תולדה לבישול ואת אמר הכין ומשני ג"כ כתירוץ גמ' דידן בגין דמתניתה סדר עיסה תנינותה עמהון. וקשה מ"מ איך נמנה אופה בכלל אבות ואינו אלא תולדה לדברי הירושלמי. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת להלכה דאין אפיית לחם הפנים דוחה שבת שפיר ילפינן אופה מלחם הפנים והוה אב מלאכה. אך דמקשה דטפי הו"ל למנות בישול שיהי' כדברי הכל ומשני דמשום סידורא דפת שנה אופה אף שאינו כדברי הכל אלא כפסק הלכה דאין לחם הפנים דוחה שבת וילפינן מלחם הפנים. ולרבי באמת יליף אופה מבישול סממנין:

(יב) ובאמת צ"ל דלרבי גם מלאכת לישה ילפי מסממנין דאם אפייתן דוחה שבת גם לישתן דוחה שבת דאי לשו לה מאתמול ואפו להו למחרתו איחמצא. ודוחק לומר שעוסקין בבצק כל הלילה או הוטלו לצונן. אלא ודאי דגם לישה מסממנין יליף לה רבי ):

(יג) וישוב זה צ"ל גם לדעת רש"י ורמב"ם שהרי ע"כ מודים שדברי ירושלמי ברור מללו דילפינן מקרבנות אך שהם דחו הירושלמי מהלכה כמו שיתבאר לפנינו. והא הירושלמי אמר ג"כ אפיי' לא הי' במשכן. וע"כ לומר שגם רש"י ורמב"ם ס"ל דלהירושלמי יתיישב כנ"ל:

הג"ה האמנם לפי מה שביארתי לפנינו שיטת רב האי והירושלמי דאין למידין ממלאכות שעשו קודם שנצטוו על מלאכת המשכן וביארנו ג"כ בס"ד במלאכת לש סק"ד דגיבול שהי' בסממנין היא כעין מעשה הדיו שכתב רש"י והרמב"ם שמקבצין העשן של שמנים וגובלין אותן ומצניעין אותן ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכן נראה שהי' הגיבול שבסממנין שאחר הטחינה גובלין אותן ומצניעין אותן ואח"כ שורין אותן במים ומבשלין אותן וא"כ הגיבול שהי' בסממנין מסתמא הי' קודם ציווי מלאכת המשכן ולהירושלמי אין למדין ממלאכות הנעשות קודם הציווי ליתא דהא רבי לשיטתו דס"ל דאחד נותן את הקמח ואחד נותן המים האחרון חייב ושרייתן היינו גיבולן ואף שהי' מקודם מגובל חייב לרבי על שרייתן שאח"כ דלית ליה אין לש אחר לש עיי"ש מילתא בטעמא. וא"כ אף לשיטת הרב האי והירושלמי מצי רבי למילף מלאכת לישה מסממנין ולהחולקים על רבי ואין מחייבין על שרייתן משום לש באמת ילפי מלאכת לש מלישת לחם הפנים. ע"כ הג"ה:

(יד) ועתה נבאר דעת רש"י הנ"ל דלא ילפינן אלא ממשכן עצמו. נראה דלא סמך על הירושלמי כמו שנראה מפירושו ימין ושמאל וחיק אורח ארעא. ופירושו של הירושלמי כתבו בשם רב האי דקשה לומר שרש"י בעצמו לא הי' לו ירושלמי שבת לראות שכן כתב הירושלמי במקומו. והוצרך להביא שאמר רב האי שנמצא בירושלמי. ומוכרח שרש"י בעצמו דחה את הירושלמי מהלכה. וכן הרמב"ם שכתב הטעם דימין ושמאל וחיק הוא כדרך המוציאין ולא כלימוד הירושלמי. נראה שדחה את הירושלמי מהלכה:

(טו) אך הטעם שדחו הירושלמי מהלכה נראה. דהנה רש"י כתב כמה פעמים [מכילתין י"ח. קמ"ג:

במשנה] דסחיטת זתים וענבים הוא תולדה דדש ) וכן כתב הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ז מפרק הוא תולדת דש ושם בהלכה יו"ד הסוחט חייב משום מפרק הרי דהסוחט הוא תולדת דש. ולשיטת רב האי בשם ירושלמי דילפינן מקרבנות התמיד ואינך הא הי' סחיטת זתים וענבים במשכן לצורך נסכי התמיד. ואין צריך ללמדו מדש שיהי' רק תולדה אלא דהוא גופא הוי במשכן. והא דלא מנה התנא באבות מלאכות דריכת זתים וענבים באפי נפשייהו. יש לומר משום דדריכת זתים וענבים ענין אחד הם עם דש. הוא אב אחד עם דש. וכעין שכתבו התוס' מכילתין ע"ד. במנפץ פשתן דהוה במשכן ולא הוי אב בפני עצמו. משום דהוי דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן עיין שם:

(טז) אך רש"י מכילתין ע"ה:

בסוף הסוגיא בהא דמדקדק היינו אורג פירש"י דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה בורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח. היינו דזורה ובורר חלוקים זה מזה. דזורה הוא במוץ ובורר הוא בצרורות. וזה וזה בחיטין. ומרקד הוא בקמח. ועי' בביאורנו למלאכת זורה סק"ג אות ה'. הרי דמרקד חלוק מזורה ובורר דזורה ובורר הוא ביבש ומרקד הוא בקמח שדומה קצת ללח. וא"כ אם דריכת זתים וענבים הי' במשכן הי' לו להתנא לחשבו באב בפ"ע דהוא לח ממש. והוא חלוק טפי מדש. ממה שחלוק מרקד מזורה ובורר. ומוכרח רש"י לשיטתי' לומר דלא ילפינן מקרבנות ומשמן המשחה ומשמן למאור וקטורת הסמים אלא מעצם המשכן וכליו. וע"כ הוצרך לפרש ימין ושמאל וחיק אורח ארעא ולא ממשא אלעזר הכהן דהני לאו מעצם המשכן וכליו נינהו אלא עשוים להשרות כבוד ה' במשכן וכליו. ולפי"ז דריכת זתים וענבים לא הי' במשכן כלל. דמה שהי' בקרבנות אינו נחשב שהי' במשכן [ועל הירושלמי לא קשה כמו שיתבאר]:

הג"ה ומה שפירש"י בחולין י"ד:

סחיטה אב מלאכה. היינו שכיון שהוא מדאוריי' קוראו אב. וכה"ג בירוש' שקלים מפרש המשנה שמחלק בין נטמא באב הטומאה לנטמא בולד הטומאה. טומאה דאורייתא היא אב הטומאה טומאה דרבנן וולד הטומאה. וכן מוכרח ברש"י מכילתין י"ח:

הנ"ל דבאותו משנה עצמו קרי לסחיטה אב מלאכה וקרי לי' תולדה. וע"כ כמ"ש. וכן ברש"י עירובין ק"ג. במשנה חתיכת יבלת בכלי אב מלאכה. ובע"ב שם בד"ה הכי גרסינן דהוא תולדה דגוזז. וע"כ כמ"ש. ותדע שכן הוא שא"א שכוונת רש"י אב מלאכה ממש. דהא אף את"ל דדריכת זתים וענבים הוא אב מלאכה. סחיטה דביד א"א להיות אלא תולדה. כמו תולש ביד הוא תולדה דקוצר בכלי. וע"כ כמו שכתבתי דמשום דהוא דאורייתא קרי לי' אב מלאכה. ולעולם הוא תולדה דדש כפירש"י במקומות הנ"ל: