אגלי טל עט

הערוך שהרי כמה פעמים שמביא ספר הערוך. ומדצדו מפירושו משמע דס"ל דאין בהשענת השקין משום משתמש בבעלי חיים דלא נאסר אלא שימוש גופו:

ולפי"ז יצא לנו דין חדש דלדידן צדדי בהמה דקה מותר ולא אסרו צדדין רק בגסה ). אך לפי שהוא דין חדש ולא הובא בשום פוסק לחלק בין צדדי בהמה גסה לצדדי בהמ' דקה לא העתקתיו בפנים:

[ג] כגון בני מעי'. מאירי שבת קנ"ד. וכן משמע במנחות יו"ד וחד לפסול צידי צדדין. פירש"י בשר התחתון שכנגד הכף:

[נא] אפי' אין שם מצוה או דוחק. זה נלמד מהא דכתבו ר"ח ור"נ גאון וריטב"א בפ"ג דעירובין ל"ג. דאף למ"ד צדדין אסורין ה"מ בשבת עצמו אבל בין השמשות שרי אפי' לרבנן דגזרו על השבות בין השמשות דלא כרש"י שם ובאבן העוזר ביצה י"ח. בסיף דבריו שם דהא דכתב הרמב"ם דלא גזרו על השבות בין השמשות כשיש מצוה או דוחק הוא דמוכח דתנא דמתני' הכריע כן שהרי בביצה סתם כרבנן ובעירוב התם כרבי וע"כ משום דבעירוב מצוה הכריע כרבי. ובלאו מצוה הכריע כרבנן ממילא בצדדין דאפילו רבנן מתירים בין השמשות אפילו לאו מצוה מותר. ואפילו לפי משמעות הרב המגיד פכ"ד הל' יו"ד בטעם רמב"ם דרבי גופי' לא מתיר אלא במקום מצוה מ"מ י"ל כי היכי דלחכמים קיל צדדין משאר שבות. ה"נ קיל לרבי במקום שאין מצוה או דוחק:

[נב] ויראה לי להלכה ולא למעשה דלהשתמש בגב ראש בהמה דינו כצדדין. הנה בחגיגה ט"ז:

א"ר פפא ש"מ צדדין אסורין דאי ס"ד מותרין לסמוך אצדדין. [פי' על ראשו ס"ל לרב פפא דחשוב צדדין הואיל שאין דרך להשתמש שם ולרכוב שם] רב אשי אמר אפילו תימא צדדין מותרין כל דבהדי גבה כגבה דמי [ולסמוך על צידי ראש אי אפשר דאיתא במנחות צ"ג:

ידו על ראשו ולא ידו על הצדדין] ובתוס' שם הא דרב אשי דחויא בעלמא דהא ס"ל לרב אשי בפ' בתרא דשבת צדדין אסורין אלא הכי קאמר דמהא ליכא למשמע מינה ויש לפרש דבריהם דהא דאמר אפי' תימא צדדין מותרין הוא דחויא בעלמא כלומר דמהא ליכא למשמע מינה דאסורין שהרי רב אשי בעצמו ס"ל בשבת צדדין אסורין אך הא דכל דבהדי גבה כגבה דמי הוא סברא ברורה וא"כ הלכה כרב אשי דכל דלהדי גבה כגבה דמי דאף דרב פפא דהוכיח מכאן דצדדין אסורין לית לי' סברא זו הלא רב אשי בתרא לגבי רב פפא דרב פפא הי' תלמיד של רבא ורב אשי נולד ביום שמת רבא. וא"כ הלכה דעל ראשו חשוב כע"ג בהמה ממש וצידי ראשו כצידי בהמה:

אך כעין שנחלקו רב פפא ורב אשי בחגיגה פליגי נמי ביבמות ק"ג. בהא דחלצה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה ובגמ' מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה ורמינהו רגלים פרטו לבעלי קבים ומשני שאני הכא דכתיב מעל רגלו אי הכי מארכובה ולמעלה נמי מעל ולא מעל דמעל א"ר פפא ש"מ האי אסתוירא עד ארעא נחית דאי ס"ד מפסק פסיק ה"ל איהו מעל ושוקא מעל דמעל רב אשי אמר אפי' תימא מפסק פסיק כל דבהדי כרעא ככרעא. הרי דר"פ ליא לי' בחגיגה כל דבהדי גפה כגבה דמי ולית לי' נמי ביבמות כל דבהדי כרעא ככרעא דמי ורב אשי ס"ל בשני המקומות להיפך:

ובאור זרוע ח"א סי' תרס"ו סעי' ב' דמנעל של חליצה ) צריך להגיע עד אסתוירא ואם אינו מגיע עד רוב גובה שעד האסתוירא פסול ומשום דאמר רב פפא ש"מ האי אסתוירא עד ארעא נחית ועד הקרקע נקרא רגל. אע"ג דדחי לה רב אשי אפ"ה אשנויא לא סמכינן עי"ש וע"כ לית לן סברא דכל דלהדי כרעא ככרעא דמי דאי אית לן שוב אין לנו שום ראי' דאסתוירא עד ארעא נחית [ובבהמה דקיי"ל צדדין אסורין י"ל דלאו משום האי ראי' הוא דבשבת בדוכתא לא הוזכרה כלל ראי' זו ואיפסק צדדין אסורין ולא מצינו בשום מקום הא דאסתוירא עד ארעא נחית בפ"ע רק בהא דרב פפא מחמת ראי' זו אלא ודאי ס"ל דלא אמרינן כל דלהדי כרעא ככרעא דמי דרב אשי גופי' לא אמרה רק בלשון דחוי' דאפשר לדחות כן וע"כ כיון דרב פפא ס"ל להדיא להיפך ורב אשי לא ברירא לי' קייל כרב פפא וא"כ ה"נ לא אמרינן כל דבהדי גבה כגבה דמי דסברא חדא היא האמנם כי לפימ"ש ליישב קושיית התוס' מוכרח דכל דבהדי גבה כגבה דמי. וה"ה דכל דבהדי כרעא ככרעא דמי. ואין ראי' דעד ארעא נחית דלא כאו"ז. אך אל האו"ז והתוס' שומעים, אך מ"מ הואיל ולפי תירוצי הדין להיפך. וגם ביש"ש יבמות משמע דגבי חליצה פוסקין כרב פפא לחומרא. וא"כ בנ"ד אין ברור להתיר רק מכח ספק בדרבנן כתבתי שדין זה להלכה ולא למעשה:

[נג] (א) לישב בקרון שבהמה מושכת אותו. בתוס' עירובין מ"ג פסק הרשב"ם דמותר ליכנס בספינה מבעוד יום בע"ש אפילו שהספינה הולכת חוץ לתחום בשבת דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד ובלבד שלא יצא חוץ לספינה והספינה כולה כד' אמות וכו' ועוד פסק רשב"ם דאפילו בשבת שרי ליכנס כיון דלאו מידי עביד אך אין לו אלא ד' אמות כיון שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כו'. ובסוף הדיבור כתבו ועוד רצה רשב"ם להתיר ליכנס בקרון בשבת וגוי מוליכו חוץ לתחום וחזר בו משום שמא יפגעו בו ליסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ד' אמות ואומר ר"י דאפילו ליכנס בו בע"ש אסור דדוקא בספינה שרי ליכנס בע"ש אבל הכא כיון הג"ה ) [ויש להביא הוכחה לזה מהא דר"פ חבית חולב אדם עז לתוך הקדירה. לפי מה שביארנו ס"ק מ"ז דאפי' אינו תשמיש גופו רק שמניח חפיציו או נוטלם ממנה אסור. א"כ החולב שלוקח החלב מהבהמה [ועוד שמושך בדד. ודומה למה שכתבו התוספות ישנים דכשמנענע הבהמה חשוב משתמש בבעלי חיים]. ויאסר אפילו לדעת הרי"ף דמיירי ביו"ט הא כתב הרשב"א דלהשתמש בבעלי חיים לא הותר לצורך אוכל נפש אך לפימ"ש דצדדי בהמה דקה מותר אתי שפיר. וניתא דנקט עז ולא אמר סתם חולב אדם לתוך הקדירה ומ"ש עז דנקט ולהנ"ל דוקא עז דהיא בהמה דקה דהיא גופה היא צדדין והדד צידי צדדין. מיהו לפימ"ש המאירי דבני מעי' לעולם חשובים צידי צדדין אין ראיה משם: