אגלי טל עח

(ט) ובהכי ניחא שלא תירצו כמ"ש לפי פר"ח ור"נ גאון משום דבין השמשות שרי צדדין. דהנה קשה אהא דכתבו התוס' בתירוץ השני דאתיא כרבי דלא גזרו על שבות בה"ש דא"כ אפילו לא נעץ יתד אמאי אין עירובו עירוב הלא חזי ליטלו משם בה"ש דלא גזרו על שבות דאין עולין באילן בה"ש. וע"כ צריכין אנו לדברי רע"ק איגר דהא דתנא נעץ יתד כדי שיהי' עירוב אפילו ביו"ט שחל בע"ש דאיסור הוצאה ליכא ביו"ט ושרי בה"ש כרבי ותשמיש אילן אסור ממ"נ ע"כ דוקא בנעץ יתד הוי עירוב. וא"כ אפילו צדדין אסורין ממ"נ למאן דאסר צדדין בשבת וע"כ ר' פפא אפילו בשבת עצמו מתיר צדדין ודו"ק:

(י) ובזה ניחא דבחגיגה דף י"ז. הקשו התוס' דרב אשי אדרב אשי ולא תיקשי דר' פפא אדר' פפא והגאון ר' ישעי' פיק עמד בזה ולפמ"ש ניחא דלהלכה קיי"ל אין כרמלית בכלים ואין צריכין לומר דאתי כרבי ולק"מ דר' פפא אדר' פפא. וכאן קאי לפי תי' בתרא בדיבור הקודם כנ"ל זה ביאור קושיית התוס':

(יא) והנראה לי בישוב קושיית התוס' דאדרבא רב פפא ורב אשי דבסוגיא דחגיגה הולכים כל אחד לשיטתו כאן במס' שבת דהנה בהמה דקה לאו אורחה ברכיבה ואפ"ה אסור להשתמש בה [עי' במאירי ביצה שהעתקנו לעיל ס"ק מ"ה] וע"כ משום דלא פלוג רבנן וכן צ"ל למאן דסובר צדדין מותרין ופירש"י צדדין שאינו דרך תשמישו. וכן כתב המאירי בשבת צדדין שאינן מקום רכיבה וא"כ בהמה דקה שאין דרך לרכוב עלי' ואין דרך טלה לשאת משא כדאיתא ר"פ אלו דברים. צדדין מיקרי. ואמאי אסור להשתמש בה וע"כ משום דלא פלוג. והנה בתוס' עירובין ס"ה:

בד"ה התם דבעירוב אמרינן לא פלוג לקולא ולא לחומרא עי"ש. והוא היפך מכל מקום דאמרינן לא פלוג לחומרא. וצ"ל הטעם משום דהלכה כמאן דמיקל בעירוב. הרי דבעירובין הולכין לקולא. וע"כ אמרינן לא פלוג לקולא דוקא ולפי"ז ה"ה בצדדין דמותר בין השמשות אף לרבנן. ועוד קיל מעירובי חצירות דבעירובין ל"ה. מפורש דאסור לטלטל בין השמשות בלא עירוב לרבנן. וכיון דבעירובי חצירות דאסור בין השמשות אמרינן לא פלוג לקולא ולא לחומרא כל שכן בצדדין דמותר בין השמשות דאמרינן לא פלוג לקולא ולא לחומרא:

(יב) והשתא ניחא רב פפא ורב אשי בחגיגה כל אחד לשיטתו בשבת דרב פפא סובר דאין חילוק בין צדדין לצידי צדדין ורב אשי מחלק ביניהם. דלרב פפא בשבת צדדי אילן מותרין. וקשה בהמה דקה לשתרי לגמרי אפילו גבה דצדדין נינהו. [ועיין רמב"ן הביאו הריטב"א סוכה כ"א:

דלשון צדדין הוא שם מושאל מלשון טלטול מן הצד כלומר טלטול דלאו אורחי' ה"נ תשמיש דלאו אורחי' וא"כ בהמה דקה דלאו אורחי' לשאת משא כלל הכל נקרא צדדין] וצריך לומר כיון דבהמה גסה גבה אסור ושבות גמור וחמור הוא לא פלוג ואף בהמה דקה גבה אסור. וכיון דבהמה דקה גבה אסור אף שאין דרך תשמישו. ה"ה צדדי בהמה דקה. דכל היתר צדדין הוא משום שאינו דרך תשמישו והא בהמה דקה הכל הוא שלא כדרך תשמישו ואעפי"כ אסור. ואין לומר דשאני צדדי בהמה דקה כיון דבהמה דקה גופא היא צדדין הוה לי' צדדי בהמה דקה צידי צדדין ליתא דלרב פפא לשיטתו אין חילוק בין צדדין לצידי צדדין ואי אפשר לאסור גבה דבהמה דקה ולהתיר צדדי'. וכיון דגבה דבהמה דקה אסור משום דלא פלוג ה"ה צדדי בהמה דקה. וכיון דצדדי בהמה דקה אסורין ה"ה צדדי בהמה גסה דלא פלוג רבנן. [ואין לומר נימא לא פלוג בצדדין לקולא. ליתא דבהמה דקה ע"כ צדדין אסורין דלגבי בהמה דקה גבה וצדדי' אחת היא וכיון דע"כ אסרו גבה דבגוף השבות אמרינן לא פלוג לחומרא ולא לקולא ע"כ צדדי' ג"כ אסורין. וכיון דצדדי בהמה דקה ע"כ אסורין על כרחנו צריכין לומר. לא פלוג בבהמה גסה לאסור גם צדדי'] ועוד דכל שכן הוא מה בהמה דקה דנאסר רק משום לא פלוג אסורין צדדי'. כל שכן בהמה גסה דהיא עיקר התקנה ע"כ בבהמה צדדין אסורין. אך רב אשי לשיטתו בשבת צדדי אילן אסורין וצידי צדדין מותרין הוקשה לו בהמה דקה לשתרי נדדי' דהוה לי' צידי צדדין. ואין לומר כיון דצידי בהמה גסה אסורה לדידי' מדינא כמו צדדי אילן נימא לא פלוג ואף צידי בהמה דקה אסורין ליתא דגבי צדדין אם באת לומר לא פלוג נאמר לא פלוג לקולא [כנ"ל דבצדדין אמרינן לא פלוג לקולא ק"ו מעירובי חצירות] וכיון שמותר בהמה דקה גם גסה יהי' מותר צדדי' ואם לא נאמר לא פלוג כלל עכ"פ צידי בהמה דקה יהי' מותר. ותקשה לי' סמיכה ומוכרח לומר כל דלהדי גבה כגבה דמי וע"כ אמר רב אשי אפי' תימא צדדין מותרין. היינו אותו בהמה דאיירי בי' דהיינו בהמה דקה:

(יג) ובזה יתישב קושיית הגאון רעק"א פסחים ס"ו:

בהא דשכח ולא הביא סכין מע"ש מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומקשה הש"ס והלוא מחמר ומשני דהוא כלאחר יד. ומקשה דעכ"פ שבות דרבנן איכא. ומשני דבמקום מצוה מותר, והקשו בתוס' הא במתני' אסרו שבות דרבנן הואיל ואפשר לעשותם מערב שבת. ותירצו דשבות בהמתו קיל טפי. ובהא דמקשה הש"ס דעכ"פ במחמר כלאחר יד שבות דרבנן איכא כתבו התוס' ה"ה דהוה מצי למיפרך והלוא משתמש בבעלי חיים. והקשה רעק"א דקושיא זו נשאר במסקנא דמשתמש בבעלי חיים הוא שבות דגופו ולא הותר במקום מצוה. ושוב הוה לי' כאינך דברים דאסרו במתני' שבות דרבנן הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת אך לפימ"ש דשימוש בהמה דקה דין ) צדדין יש לה. וצדדין הוא ג"כ שבות קל דהותר בין השמשות כנ"ל דברי ר"ח ורבינו נסים גאון וריטב"א עירובין ל"ג. א"כ שוב לא דמי להנך שבותי דבמתני' ובמקום מצוה מותר כמו שבות דבהמתו דקיל. ואף דסמיכה אסורה לב"ש אפי' בבהמה דקה דצדדין הוא וכן לרב פפא חגיגה י"ז דלית לי' כל דלהדי גבה כגבה דמי וכל סמיכה שימוש צדדין הוא ואעפי"כ אסור לב"ש משום דלית להו תיכף לסמיכה שחיטה ואפשר לעשותם מעיו"ט. יש לומר דשאני סמיכה דתרתי אית בה. אינה מעכבת ואפשר לעשותה מעיו"ט. וכיוצא בזה כתב שם בטורי אבן לחלק בין הא דמקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט ועוד נראה לי והוא העיקר אצלי דשאני הכא דשכח ולא הביא סכין אבל לכוין לכתחילה שלא לסמוך מעיו"ט ולעבור ביו"ט על שבות קל ודאי אסור:

(יד) ולדעת רש"י עירובין ל"ג. דצדדין אסורין בה"ש והוא שבות כשאר שבותים. יש לומר דטעמא דהתירו להביא הסכין ע"י הבהמה משום דסבירא לי' לרש"י כשיטת הרא"ש והריטב"א דלא נקרא משתמש בבעלי חיים אלא בשימוש דגופו. וקצת הוכחה שרש"י ס"ל כמותם. שהרי פירש בשבת קנ"ד:

בחבר גוואלקי שנשען גופו בצידי החמור וצדו מפי' הר"ח והערוך שפירשו ששני שקין מכאן ומכאן והקשר כנגד גבו של חמור וכשרוצה לפתות הקשר אי אפשר אם לא יגביה השקין מעט ונשען השקין בכריסו של החמור ומסתמא ראה רש"י פי' של