אגלי טל עו

אותו לקטן בידים א"כ קשה הא דשבת קנ"ד:

דאמר אביי לרבה דמשפשף לברי' אגבא דחמרא קמשתמש מר בבע"ח הלא גוף רבה אינו משתמש רק גוף התינוק וגוף התינוק הוה כמו חפץ אחר לגבי רבה. ואי משום שהתינוק משמש בבע"ח. הלא איסור דרבנן מאכילין לתינוק בידים אלא ודאי מוכח מכאן דלאו תשמיש גופו אסרו חכמים אלא כל תשמישים. ורמב"ם לטעמי' סוף הל' מאכלות אסורות דאפי' איסור דרבנן אין מאכילין לתינוק בידים. וכן כתב רשב"א שם בשמו. וא"כ יש לפרש קושיית אביי מה שרבה עושה שהתינוק ישתמש בבע"ח כאילו שמש בעצמו. ואין ראי' כלל שחכמים אסרו תשמיש דלאו גופו ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים אין רוכבין ע"ג בהמה תשמיש דגופו והבא להחמיר בדרבנן עליו הראיה כדתנן במס' ידים ע"כ כתב רמב"ם טעם אחר שלא יעשה כדרך שעושה בחול:

(טז) ובתוס' ישינים במה בהמה נ"ו. בהא דתולין טרסקל לבהמה כתבו וא"ת ותיאסר משום דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור להניח נר ע"ג דקל ביו"ט משום דמשתמש במחובר. וי"ל דהתם מנענע הענפים. אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך. והיא שיטה ג'. ובתוס' פסחים ס"ו:

והובא לעיל ס"ק מ"ה עיי"ש שהקשו על הא דמניח עלי' סכין דמשתמש בבע"ח הוא לפי שיטתם בשבת. או לפי התוס' ישינים דכשנותן חפץ ומנענע הבהמה חשיב משתמש בבע"ח. אך לפי שיטה הא' דוקא שימוש גופו אסור לק"מ קושיית התוס'. וק"ל. ולפי תוס' ישינים הנ"ל נ"ל ליישב מה שהקשה רעק"א שם לפי מה שכתבו התוס' שם בד"ה הנח וא"ת והא במתני' אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשותם מע"ש. וי"ל דשבות בהמתו קיל טפי. והקשה רע"ק איגר. דשוב יקשה הא משתמש בבע"ח דהוה שבות דגופו. ולפימ"ש תוס' ישינים דוקא שמנענע הבהמה אסור במניח עלי' והכא בשעה שמניח הסכין אינו מנענע הבהמה רק שהבהמה הולכת אח"כ עם הסכין וזה מעשה הבהמה. ושוב הוי שבות שעושה ע"י בהמתו ודו"ק היטב:

(יז) וזה שכתבנו לעיל דאפשר שהרמב"ם יסבור כדעת התוס' ישינים. והיינו אם יסביר כדעת הסוברים דאין בשבות הנעשה ע"י בהמתו משום מחמר עי' במא רי פ"ה דביצה במשנה דאין רוכבין. א"כ בהנחתו אין איסור ומה שהבהמה הולכת מעצמה אח"כ אף שמתנענעת הבהמה הוי שבות ע"י בהמתו. ודו"ק:

) (יח) ולענין הלכה המ"א סי' תקי"ד סעי' ו' ס"ק ט"ז בהא דאין נותנין נר ע"ג אילן שמא יבא להשתמש באילן כתב המג"א כיון למ"ש הרא"ש דאף אם יטלנו משם לא נקרא משמש באילן אלא גזירה שמא יעלה וא"כ הכרעת הש"ע כרא"ש דאין בנטילה וה"ה נתינה [כמבואר ברא"ש ועוד לעיל מדברי ראשונים בקידושין] משום משמש באילן וכ"ש בבע"ח דכתב המג"א סי' של"ו סק"ב דאפי' הרב המגיד דחולק באילן מודה בבהמה שאין דרך תשמישה ליטול ממנה ולהניח על גבה יעיי"ש ועוד במג"א סי' תצ"ה ס"ק ה' בהא דאין מוציאין משא על הבהמה כתב הטעם דשלא יעשה כדרך שעושה בחול והשמיט הטעם דאין משתמשין בבע"ח משמע ג"כ דס"ל לא אסרו אלא תשמיש גופו. אך בסי' רס"ו סוף ס"ק י"ד הביא דברי תוס' קי"ד:

דכשהשקין נסמכין על החמור חשוב משתמש בבע"ח. ואם כן דברי מג"א סותרין זה את זה ולכאורה נראה בשל סופרים הלך אחר המיקל:

(יט) אך ראיתי לרבינו חננאל בפ' מי שהחשיך קנ"ד:

פי' הא דחבר גוואלקי כפי' התוס' שנסמכין השקין על החמור וכן פי' הערוך ערך חבר וידוע שדבריהם דברי קבלה ומפורש דאפי' תשמיש דלאו גופו אסור. ומה שהביא הרא"ש ראי' מנתינת מרדעת על גבי החמור מיושב לפי דברי המאירי דתשמיש לצורך הבהמה מותר. ואף דבירושלמי אוסר קשירת המרדעת. היינו משום דצריך לישען גופו בצידי החמור ואף שמה שנשען גופו הוא עושה כדי שיוכל לקשור מכל מקום השענת גופו הוא תשמיש עצמו משא"כ נתינת מרדעת ע"ג החמור אינו צורך מרדעת רק צורך החמור וכן ראיתי להרב מלאדי בסי' תצ"ה בהא דאין מוציאין משא על הבהמה העתיק גם טעם הרשב"א משום דאין משתמשין בבע"ח. וכן בסי' תקי"ד בהא דאין מניחין נר ע"ג אילן ביו"ט כתב הטעם שמא יטלנו משם ונמצא משתמש במחובר (ולא כהרא"ש שכתב הטעם דשמא יעלה] וכן בסי' ש"ה סעי' כ"ה כתב את דברי התוס' קנ"ד:

לפסק הלכה דכשהשקין נסמכין בצידי החמור אסור לפרוק בשבת מעל החמור. הנה פסק בשלשה מקומות דכל שימוש בעלי חיים אסור אפי' שימוש דלאו גופו:

[מח] אפי' להשתמש בהן לדבר מצוה אסור. זה פשוט מדתנן אין עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה להביא השופר. ויותר מזה בעושה סוכתו ע"ג בהמה שהעלי' לסוכה שע"ג בהמה גופה מצוה. וכן בסמיכה ביו"ט לב"ש ואינך נשיאים האוסרים דסמיכה הוא תשמיש מצוה לבד. ולא דמי למ"ש הפוסקים שאם הביא גוי שופר או לולב מותר לתקוע וליטול דלא שייך גזירה שיאמר לגוי להביא ויעשה מצוה הבאה בעבירה. וה"נ נאמר דלא נחוש שיחתוך זמורה להנהיג הבהמה כדי להביא השופר לעשות מצוה הבאה בעבירה דליתי' דבשלמא בגזירה שאסרו בנעשה ע"י גוי שמא יאמר לו דהיינו שמא יאמר לו במזיד דכיון שאינו עושה המלאכה בעצמו יהי' קלה בעיניו כמ"ש בס' התרומה דא"א לפרש שמא ישכח שהוא שבת ויצוה לעשות דבזה לא הועילו בתקנה שאסרו דיעבד אם נעשה בשבת. שהרי ישכח שהוא שבת ולא תמנענו התקנה מלצוות לעשות רק שמא יאמר במזיד. ולהא לא חיישינן שמא יעשה מצוה הבאה בעבירה. אבל ברכיבה ע"ג בהמה ועלי' ע"ג אילן שהגזירה הוא שמא ישכח ויחתוך כנ"ל ס"ק מ"ג בשם הירושלמי עיי"ש. חשש זה בתשמיש מצוה כמו בתשמיש רשות. ועוד דהא אסרו אפי' בשאר תשמישים ואפי' בבהמה דקה דלא שייך הגזירה כלל דלא פלוג רבנן:

[מט] (א) אפי' לסמוך עצמו בצידו של אילן אסור. שבת קנ"ד:

אביי אשכחי' לרבה דמשפשף לברי' אגבא דחמרא אמר לי' קמשתמש מר בבע"ח אמר לי' צדדין הם וצדדין לא גזרי בהו רבנן וכו'. איתיבי' ב' בידי אדם ואחת באילן כשירה ואין עולין לה ביו"ט מאי לאו דחק בי' באילן דהוה לה צדדין וצדדין אסורין לא דכפיי' לאילן ואנח סיכוך עלוי' דקמשמש באילן כו' לימא כתנאי אין עולין לה ביו"ט ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר עולין לה ביו"ט מאי לאו בהא פליגי דמר סבר צדדין אסורין ומר סבר מותרין אמר אביי דכ"ע צדדין אסורין