אגלי טל עה

סמיכה בקדשים. רק משום שגזרו שלא לרכוב ע"ג בהמה ממקום למקום שמא יחתוך זמורה להנהיגה שוב נאסר אף כשעומדת במקומה. וא"כ ה"נ אם הי' הגזירה גם בהולכת משא ממקום למקום. שוב ממילא הי' נאסר ליתן עלי' משא אף כשעומדת במקומה אלא ודאי גם להוליך משא אין בו משום משתמש בבעלי חיים לשיטתם ז"ל:

(י) וכן משמע בהרמב"ם פ"ה מה' יו"ט ה"ב בדין נושא משאות. אם אפשר לשנות משנה ואם לאו נושא ומביא כדרכו. בד"א בנושא על האדם אבל על בהמה לא יביא כלל. שלא יעשה כדרך שעושה בחול. וקשה ת"ל דשבות גמור הוא דמשתמש בבע"ח [ובאמת רשב"א כתב האיסור גם משתמש בבע"ח] ול"ל למיסר משום טעם הנ"ל דהיינו מראית עין דמיחזי שעושה לצורך חול כפירש"י ותוס' שם דקיל משבות וא"ל כשמביא אוכלין ע"ג בהמה ולא עדיף שבות ממלאכה גמורה דמותר באוכל נפש. ליתא שהרי הגזירה הוא שמא יחתוך זמורה ולחתוך זמורה להנהיג הבהמה באוכל נפש אסור מן התורה לכ"ע דהוי מכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט. ודומה להא דיבמות כ' בחייבי לאוין דמן התורה בני יבום נינהו דעשה דוחה ל"ת ומדרבנן גזרו אטו ביאה שני' אלמא אע"ג דעשה דיבום דוחה את הל"ת. הגזירה אטו ביאה שני' אינו דוחה כיון שביאה שני' לא ידחה מפני העשה. ה"נ כיון שחתיכת זמורה לא יותר ע"י אוכל נפש שייך בי' הגזירה ואסור אפי' לצורך אוכל נפש. מיהו זה יש לדחות דכיון דחכמים אסמכוהו אקרא דשבתון לא חמיר משבות שדומה למלאכה דמשום גזירה עשאוהו חכמים שבות ומ"מ האיסור רק משום שבות וכיון דהשבות הותר משום אוכל נפש משום גזירה לחוד אין אוסרין. [ולדעת הרשב"א שכתב דאסור משום משתמש בבע"ח י"ל דס"ל ג"כ כנ"ל רק טעמו כיון דהשבות בבע"ח שמשתמש בו ולא באוכל נפש עצמו דומה למכשירין דאסור כיון שאפשר לעשותו מערב יו"ט]:

(יא) וקצת ראי' מתוס' ר"פ תולין בהא דר"א אומר תולין המשמרת ביו"ט ומפרש בגמ' דר"א מתיר מכשירי אוכל נפש אפי' אפשר לעשותם מעיו"ט ובתוס' תימא דר"א תיקשה לי הנהו קראי כו' ותירצו דבדאורייתא מודה ר"א דמכשירין דאפשר אסורין וכי שרי הכא ה"מ באוהל עראי שאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אוהל קבע כדאמרינן בהמביא עכ"ל. וכיון דאוהל קבע אסור לצורך אוכל נפש א"כ אכתי איכא הגזירה ואיך שרי ר"א. אלא ודאי האיסור רק דחכמים חשבו אהל עראי ג"כ מלאכה קצת ולצורך אוכל נפש שרי ה"ה בנ"ד חכמים חשבו למשתמש בע"ח קצת מלאכה ובאוכל נפש אפי' מלאכה גמורה שרי. ומ"מ ראי' גמורה אינו. ויש לדחות די"ל דוקא אוהל עראי מעין מלאכת אוהל קבע ואסרוהו חכמים משום שדומה למלאכה ע"כ התירוהו במכשירי אוכל נפש אבל משתמש בבע"ח דבעצמותו אינו מעין מלאכת חתיכת זמורה ואסרוהו משום גזירה לחוד. א"כ מה מועיל היתר אוכל נפש ויש פנים לכאן ולכאן:

(יב) ונראה דיש ראי' דדעת הרמב"ם דאין בטעינת משא ע"ג בהמה משום משתמש בבע"ח דאי לא תימא הכי אלא דהא דהוצרך רמב"ם לטעם דלא יעשה כדרך שעושה בחול. דהיינו מראית עין שיחשבו שעושה שלא לצורך יו"ט כפירש"י ותוס' ר"פ המביא עי"ש] משום דאיסור משתמש בבע"ח הותר לצורך אוכל נפש ככל מלאכות ע"כ אין איסור אלא משום מראית עין. והא מראית עין קיל משבות כמבואר ברמ"א סי' רמ"ד דאיסור מראית עין מותר משום פסידא אפי' בלא טעמא דאדם בהיל על ממונו כמו שביאר הרב בקונטרס אחרון שם ס"ק ז' וכן פשוט דקיל משבות. וא"כ איסור שבות דמשתמש בבע"ח הותר לצורך אוכל נפש. לענין שלא ישאר רק איסור דמראית עין ויותר במקום פסידא. ונימא מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. אלמה תנן אין רוכבין ע"ג בהמה להביא שופר. דשופר צורך היום חשוב צורך קצת ואמרי' בי' מתוך כמפורש במתני' דביצה בהוצאת הלולב. אלא ודאי ס"ל לרמב"ם דאין בטעינת משא ע"ג בהמה משום משתמש בבע"ח דלא גזרו אלא בתשמיש גופו [מיהו אפשר דס"ל כדעת תוס' ישנים ויתבאר לפנינו אי"ה] וכן משמע קצת בדבריו פ"ד מהל' יו"ט ה"ה במ"ש אין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט שמא יבא להשתמש במחובר משמע הנתינה גופה לא חשוב משתמש באילן אף שיש לדחות דמטעם שמא כו' אסור אפי' נותן מעיו"ט כמבואר בטוש"ע סי' תקי"ד מ"מ פשוט לשון רמב"ם אפי' נותן ביו"ט אין איסור בעצם רק שמא כו'. וכיון דנתינה ע"ג בע"ח אין בו משום משתמש בבע"ח מוכח דלהטעינו משא שתלך אין בו משום משתמש כנ"ל לדעת ריטב"א:

(יג) העולה מהנ"ל דעת הרא"ש וריטב"א דאין בהולכת משא על בע"ח משום משתמש בבע"ח וכן משמעות רמב"ם:

אבל התוס' שבת קנ"ד:

בד"ה חבר גוולקי שני שקין אחד בימין החמור ואחד בשמאלו ובראש כל אחד מן השקין רצועה אחת וקושרין אותם שתי הרצועות יחד ועכשיו מונח הקשר כנגד גבו של חמור והשקין מכבידין לכאן ולכאן וא"א להתיר הקשר אלא אם יגביהו השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של חמור והוה להו כצדדין עכ"ל. הרי להדיא דאף שאין גופו נשען רק השקין חשוב משתמש בבע"ח ולכאורה קשה על התוס' שסוברים דבחבר גוולקי כה"ג אסור להתיר החבלים אף שאין גופו נשען בצידי החמור רק השקין הרי דס"ל אסור לתת חפץ על החמור ולפי הנ"ל דליטול ממנה ולתת עלי' שוה גם ליטול ממנה אסור א"כ איך יפרנסו המשנה דנוטל כלים הניטלין בשבת וכ"ת משום צער בע"ח מותר להשתמש בבע"ח א"כ חבר גוולקי נמי יהי' מותר. ונ"ל עפ"י דברי לח"מ פ"ב מה' שופר הל' ו' בהא דכתב הרמב"ם דמן הדין הי' לתקוע בר"ה שחל בשבת יבא עשה של תורה וידחה של דבריהם דתקיעה רק שגזרו שמא יעבירנו:

(יד) והקשה הלח"מ דהא אין עולין באילן משום דיו"ט עשה ול"ת הוא. ותירץ בתירוץ אחרון דשאני התם דאינו מקיים המצוה בשעה שעולה באילן רק באח"כ. ויש ראי' לדבריו מהא דאיתא בשבת (דף קכ"ח) בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתי' ואם עלתה עלתה. ומקשה הש"ס והא מבטל כלי מהיכנו ומשני צער בעלי חיים דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. וקשה הא צער בעלי חיים עשה ושבת עשה ולא תעשה ואף שהוא דרבנן הא אין עולין באילן נמי הוא דרבנן ושופר הוא דאורייתא ואעפי"כ משום שהוא עשה ול"ת אינו נדחה מפני שופר אעפ"י שהוא מדאורייתא אך לפי דברי לח"מ ניחא דהכא בעידנא שנתבטל הכלי מהיכנו ניצלת הבהמה מצער ומתקיים העשה דצער בע"ח והשתא ניחא בחבר גוולקי דאסור משום משתמש בבע"ח דהתשמיש בשעה שמגביה השקין ועשה דצער בע"ח אנו רק אח"כ כשמתיר את החבלים אבל בנוטל כלים הניטלין בשבת בשעת נטילה שמשתמש בבע"ח מקיים עשה דצער בע"ח ואתי שפיר:

(טו) וכן דעת הרשב"א הביאו הרב המגיד מהל' יו"ט שאסור להוליך משא על בהמתו משום שמשתמש בבע"ח וכיון שאסור כשמוליכה משא ה"ה דאסור אפי' משמש בה תשמיש דלאו גופי' במקומה כמו שאסור לשפשף גופו בצידי וי"ל דרשב"א לטעמי' יבמות פ' חרש דאיסור דרבנן מאכילין