אגלי טל עא

המגיד פכ"א מה"ש ה"ט בד"ה ואין נסמכין:

(ה) אך יש לעיין דהא בגמ' מוקי הא דתני באילן ירד ר"א. וא"כ ברייתא דבבהמה אומרים לו רד נמי ר"א דלר"י טפי עדיף לישב מלירד דמשתמש בבהמה בירידתו ממנה. דכמו שפירש"י דמשתמש באילן דרך ירידתו ה"נ משתמש בצידי בהמה דרך ירידתו. עוד דהא מבואר בפוסקים בנוטל מן האילן חשוב משתמש באילן וה"נ בעוקר עצמו מבהמ' חשוב משתמש תשמיש גופו בבהמה כאילו עלה עלי' וע"כ ר"א היא והא ר"א בכריתות ט"ז [והובא בש"ס בכ"ד] מחייב אתולדה במקום אב ואשני תולדות מאב אחד תרתי כמו בשני מלאכות. וא"כ אילן שגזרו בו שמא יתלוש פירות ורכיבת בהמה שגזרו בה שמא יחתוך זמורה לא בני בקתי חדא נינהו. דתלישת עצים לאו היינו קצירת פירות ממש שהרי כתבו התוס' שבת ע"ד:

בד"ה זומר וצריך לעצים דבעצים לא נקרא מלאכה אלא בצריך להם ומבואר יותר בדבריהם בסנהדרין דגבי שביעית לא נקרא בעצים קצירה רק בשבת מ"מ אסרה תור' וכיון שצריך להם מחשבתו משוי' לי' קצירה וכבר כתבנו לעיל סק"ב דלרב האי והר"ח עפ"י הירוש' קצירת עצים אף בצריך להם אינו אלא תולדה מטעם זה מפני שאינו דומה ממש להקצירה שבמשכן. ועיין בסוף ס"ק זה. ולר"א דאתולדה במקום אב חייב שתים הרי שתי גזירות הללו דאילן ודבהמה כאילו גזרו עליהם משום שתי אבות ואין הכרח להשוותם ושוב קשה למה בבהמה אומרים לו רד. זה הוקשה לירושלמי:

(ו) אך לטעם שמא ירעיד א"ש. דהנה הרמב"ם פ"ט מהל' מו"מ דבר שהי' מחובר בארץ או מסומר במסמרים אם היה כוחו יפה וחזק והקיש עליו הזב ובעת שהקיש הניד כלי או אוכלין ומשקין מכח הכאתו הרי אלו טהורין ואם לא הי' כוחו יפה וחזק אלא מתנדנד והקיש עליו הזב והפיל או הניד בכח הכאתו כלים או אוכלין ומשקין הרי אלו טמאין וכאילו הסיטן שהרי מכוחו נפלו זה הכלל כל שנפל מכח הסיטו טמא מכח הרעדה טהור כיצד הקיש על אילן או סוכה שכוחו רע כו' ובשעה שהקיש הניד כלים או אוכלין ומשקין הרי אלו טמאין אבל אם הקיש על אילן או על סוכה שכוחן יפה כו' ובשעה שהקיש הניד אוכלין ומשקין אפי' הפילן הרי אלו טהורין. והכלל שנתן הרמב"ם מחמת רעדה טהור. הוא בתוספתא הובא בר"ש פ"ד דזבים מ"ג. והנה קשה לפי"ז בטעם הירושלמי שמא ירעיד האילן להשיר פירותיו דכי היכי דזב המרעיד את האילן וע"י הרעדה נפלו אוכלין שע"ג אילן לא חשוב שהזב הפילן ולא מטמאי בהיסט ה"נ לא יחשב הוא השיר הפירות:

(ז) אך צ"ל כמו שחילק בגמ' ב"ק לענין זורה והרוח מסייעתו אף דבנזקין כה"ג חשוב גרמא לענין שבת מ"מ אסרה תורה וכיון שמחשבתו לכך מחשבתו משוי לי' מעשיו. ה"נ אף דבזב טהור משום דזב לאו בכוונה תליא אבל בשבת מחשבתו משוי' לי' מעשיו וחשוב שהוא הפילן. וא"כ שפיר הוי מלאכה אחת הרעדת האילן להשיר פירותיו עם חתיכת זמורה דמה מחלקת ביניהם משום דחתיכת זמורה לא הוי מלאכה כלל רק מחמת מחשבתו הרעדת האילן להשיר פירות נמי לא הוי מלאכה רק מחמת מחשבתו וכיון ששני הגזירות משום מלאכה אחת א"א לחלק ביניהם וכשם שבאילן אסרו גם בלי מעשה כמו כן בבהמה אסור אפי' בלא מעשה ואומרים לו רד:

(ח) וסיום דברי ירושלמי שס מפני מה אמרו הי' רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד חברייא אמרו שמא תינוק הבהמה. והלשון מסורס כאלו אמר חברייא אמרו מפני מה כו' כלומר דחברייא אמרו דהטעם שמא תרבץ הבהמה ולא תוכל לעמוד בכובד המשא וכיון דזה וזה שבות טוב לירד מפני צער הבהמה וא"צ לאוקמי כר"א אלא אפילו כר"י. והשתא שפיר י"ל שמא ישכח ויאכל. ומ"מ הוי מלאכה אחת תלישת פירות ותלישת עצים כיון דהכל אב אחד קוצר דאב ותולדתו וכ שתי תולדות הא קי"ל אינו חייב אלא אחת אמר לון ר' יוסי הגע עצמך שהיה הוגן גדול תני ר' אחא קמי ר' פפא שניא היא שמצווה על שביתת בהמתו כמהו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך. והיינו כעין שכתב הרמב"ם [הובא בתחלת ס' מעשי רוקח ובתשובות הרמב"ם החדשות] שמי שירדוף אחר כוונת התורה לא ירבה לשעבד אותם במלאכות הכבידות דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ומלת כמוך בענין המנוחה. ובודאי לישב על הבהמה כל היום בלי רכיבה הוא טורח גדול לבהמה וכן בגמ' דידן לפרק המשא מע"ג חמור שבא מן הדרך משום צער בעלי חיים וכיון שלרכוב אסור דזה שבות במעשה רק שישב בלי מעשה וע"ז משני משום שביתת בהמתו אבל בטעם אין רוכבין סובר כמו בגמ' דידן שמא יחתוך זמורה וא"ש כל דברי הירושלמי בעזה"י:

(ט) ולגמ' דידן דאמר שמא יתלוש ולא שמא ירעיד י"ל דס"ל כחבריא ור' יוסי. אך עוד יש לומר דלגמ' דידן לא קשה כלל קושיית הירושלמי. דהנה יסוד הקושיא דקציצת עצים הוי רק תולדה דאינו דומה לקצירה דלא נחשב קצירה רק מחמת מחשבתו. ויש ליישב בפשיטות דקציצת עצים גופא היה במשכן וא"כ הוא אב מלאכת הקוצר כמו שאר קצירה ואחת הוא גם לר"א. אך הקושיא הוא משום דקרשים היה בידם ממצרים ולא הוצרכו לקוצצם במדבר:

(י) אך ביארנו בהפתיחה לרש"י ורמב"ם דחורש וזורע כו' שנחשבו במלאכת שבת ובגמ' פ' במ"ט הם זרעו וקצרו כו' אין הפירוש שחרשו וזרעו במדבר דזה א"א שהרי בשני ימים נשלמה כל הנדבה וא"א לגידול הסממנים בזמן מועט כזה. אך הפירוש הם זרעו מכבר לצורך המשכן. אך לירוש' שכתבנו שם דילפינן מקרבנות שפיר יש לומר דאין למדין רק ממה שעשו אחר הציווי והיה פנאי אחר הצווי לזרוע לצורך המנחות שיצטרכו לאחר כלות מלאכת המשכן ועי"ש שהבאנו ראיה לזה דלשיטת הירוש' אין למדין ממה שעשו קודם הציווי. וא"כ קציצת עצים שהי' עוד במצרים אין למדין מהם למלאכות ושפיר הקשה הירוש' לשיטתו. אבל לגמ' דידן לפי שיטת רש"י והרמב"ם לא קשה מידי. ולפמ"ש לעיל סק"ב דשניא דין אילן סרק דחשוב כמו קצירת פירות ממש וא"א ללמוד מקציצת ארזים לקוצץ מאילן עושה פרי. א"כ גם לפי גמרא דידן יקשה דרכיבה ע"ג בהמה דאסרו משום שמא יחתוך זמורה היא מכרם כמ"ש בערוך ערך זמר ג'] הוא תולדה. רק צ"ל דהגמ' דידן דאמר שמא יתלוש ולא שמא ירעיד ס"ל כחבריא ור' יוסי:

[מא] אבל ליגע באילן מותר. בירושלמי פ' משילין אית תנא נשענין בבהמה אית תנא תני אין נשענין בבהמה אר"ח מ"ד נשענין בבריא מ"ד אין נשענין בתש. והרב המאירי גורס להיפך ופי' הרב המאירי שהאדם תש ואינו נשען בכח אלא נוגע בעלמא, וביש"ש כתב גבי תשמיש אילן בבריא מותר בתש אסור והביאו המג"א ס"ס של"ו. והרב מלאדי בש"ע שלו פי' דלהשען באילן בריא מותר שאינו מזיז האילן ממקומו. ותמוה דהא קי"ל צדדין אסורין והיינו בשאינו מזיז האילן דאי מזיזו ה"ל משמש באילן גופי' כדאיתא בשבת קנ"ה. ונראה שהיש"ש הוציא דין זה מירושלמי והיה לו גירסא כמו גירסא שלנו והדבר ברור שגירסת הרב המאירי עיקר. ואין חילוק בין האילן בריא או תש ולעולם אם האדם נשען בכח אסור ואם אינו אלא נוגע בעלמא מותר:

[מב] אין רוכבין על גבי בהמה. במשנה ביצה ל"ו ואלו הן משום שבות אין עולין באילן ואין רוכבין ע"ג בהמה וכו' ובגמ' שם ולא רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום [פי' רש"י מתוך שאינו מהלך ברגליו