אגלי טל ע

את הטבל. וקשה הרי תורת אוכל עדיף מתורת כלי וכיון שהתירו לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו למה לא יהיה מותר לפנות הטבל. ותירץ הרב בש"ע שלו סי' ש"ת סעיף פ"ה דכלי שמלאכתו לאיסור חזי למחר משא"כ מאכל האסור [וה"ה הטבל כמו שהוא שאינו ראוי לעולם ולתקנו עכשיו א"א וכ"כ בעה"מ פ' מי שהחשיך וז"ל הטבל לא חזי למידי אף בחול עד שיתקן. משא"כ קרני דאומני דאע"ג דמוקצין הם תורת כלי יש עליהן] אבל טבל אין עליו תורת אוכל כלל ומה"ט אסור לטלטל בגד שעטנז לצורך גופו ומקומו עיש"ה. הרי דמשום האיסור נפקע ממנו שם כלי ואוכל. וה"ה תרנגולת בשבת כמו שהיא עכשיו אסורה באכילה לעולם ולשוחטה עכשיו א"א. לא חשוב אוכל כמו הטבל. ולרבה לא קשה מטבל דהא רבה ס"ל שבת קכ"ד כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אסור. וי"ל לעולם טבל חשוב אוכל דאזלינן בתר גופו ומ"מ אסור לטלטלו לצורך מקומו כמו כלי שמלאכתו לאיסור דלא בטיל מניה תורת כלי שהרי מותר לטלטלו לצורך גופי ומ"מ אסור לטלטלו לצורך מקומו ה"ה הטבל. ואה"נ אם יהי' לו צורך בגוף הטבל הי' מיתר. לטלטלו רק לפנות דהיינו לצורך מקומו אסור ואין להאריך בזה יותר:

(טז) וכ"ז כתבתי בדרך פלפול אך כל הדברות האלה לא יועילו ליישב פירש"י פ' מקום שנהגו לשיטתו ופירושו דפירות הנושרין שאסרו חכמים שמא יעלה ויתלוש בשבת הוא. והנ"ל בדעתו ז"ל לפמ"ש הב"י בסימן תקפ"ו בשם רוקח ובסי' תרנ"ה בשם הא"ז בגוי שהביא שופר או לולב או עשה שופר מותר לצאת בו דאין לגזור שמא יאמר לגוי לעשות דלא שכיח שיעשה מצוה הבאה בעבירה. והנה בגזירת פירות הנושרין דאין החשש שישכח שהוא שבת דא"כ לא יועילו בגזירה שאסרו הנושרין בשבת רק כמו שכתבו הב"י סימן שכ"ה דלקיטת פירות לא משמע לאינשי מלאכה כל כך וכן משמע בס' התרומה כנ"ל באריכות] ויקל בו. ואם כן באנשי יריחו שהיו מלקטים מתחת הנשרים כדי להאכיל לעניים אין לגזור בהם שמא יתלשו ויעשו מצוה הבאה בעבירה [ושהעניים ילקטו אין חשש שהרי אינו שלהם] כמו שאין חוששין שמא יאמר לגוי כדי לעשות מצוה אף שהוא רק שבות כ"ש לקיטת פירות שבאמת מלאכה דאורייתא והוא יחשוב שאינו כל כך מלאכה ומ"מ עכ"פ ידע שהוא שבות ולא יעשה לצורך מצוה ובודאי לר' יוסף דאסר אפילו ביצה דלא שייך בה כלל גזירה זו מ"מ לא פליג רבנן ה"נ אסורים העניים לאכול אף דלא שייך בהו גזירה אך יש לומר דסוגיא דמקום שנהגו דלא כר' יוסף ורבי יצחק אלא כרבה ס"ל דטעמא דביצה משום הכנה וכן כתבו רי"ף ורא"ש דטעמא דביצה משום הכנה:

[לו] אין עולין. איסור שימוש באילן ובבעלי חיים משמע בש"ס שבת כי שניהם איסור אחד דמקשה מצדדין דאילן לצדדין דבהמה וכן להיפך ולא קאמר בדרך דמיון מדצדדין דאילן אסורים דבהמה נמי אסורים רק סתם משמע דלגמרי אחת הם ע"כ לא כתבתי כל עניני אילן ביחד ואח"כ עניני בהמה דבזה היה נראה כענינים מחולקים רק משולבים זה בתוך זה:

[לז] באילן. במשנה ביצה ל"ו:

ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' ובגמ' שם גזירה שמא יתלוש ופירש"י דהוי איסורא מדאורייתא דהיינו קוצר שתולש מן המחובר:

[לח] ואין משתמשין באילן. בריייתא במס' עירובין ק':

לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן און נשענין באילן וכו':

[לט] אחד אילן שיש בו פירות זה נלמד מהא דעירובין ק"ז:

דאילן יבש שאין בו לא פירות ולא עלין ולא ענפים בימות הגשמים אסור לעלות בו משום מראית עין הרואה אומר אילן לח הוא. ושמע מינה דאילן לח אעפ"י שאין בו כל הני אסור מדינא ועי' לקמן ס"ק נ"ה:

[מ] גזירה שמא יתלוש. זה הטעם הוא בגמ' דידן ביצה ל"ו:

וגרסינן בירושלמי שם מפני מה אמרו אין עולין באילן שמא ישכח ויאכל או שמא ישכח וירעיד נשמעיני' מן הדא היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד הדא אמרה שמא ישכח וירעיד מפני מה אמרו היה רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד חברייא אמרו שמא תינק הבהמה אמר לון ר' יוסי הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול תנא רב אחא בר פפא קומי ר' זעירא שנייא היא שהוא מצווה על שביתת הבהמה כמוהו למען ינוח שורך וחמורך כמוך ע"כ. והמאמר הלז הוא פלאי ונלאו כל המפרשי ירושלמי לפרשו:

(ב) והנראה לי בזה דהנה בעירובין ק'. איתא לא יעלה ע"ג אילן וישב שם כל היום אחד אילן ואחד כל הבהמה תני חדא עלה באילן ירד ותני חדא לא ירד כתנאי הא דתני ירד ר' אליעזר והא דתני לא ירד ר' יהושע דתנן הנתנין במתן אחת שנתערבו בניתנין במתן ארבע ר' יהושע אומר ינתנו במתן אחת. רא"א ינתנו במתן ארבע אר"א לר"י לדבריך עובר בבל תגרע אר"י לר"א לדבריך עובר בבל תוסיף ועוד אמר ר"י כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. לר"א דאמר התם קום ועשה עדיף ה"נ ירד. לר"י דאמר שב ואל תעשה עדיף ה"נ לא ירד. ועי' פירש"י שם ומבואר דישיבתו באילן לא חשוב מעשה דמהאי טעמא לר"י לא ירד. ומ"מ איסורא הוא אלא דטפי עדיף לעבור בשב ואל תעשה מלירד ולעבור בקום ועשה:

(ג) והנה זה משונה מכל השבותים שתקנו כעין מלאכה דכתיב לא תעשה כל מלאכה ועי' בר"ן ריש שבת גבי רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה דאפי' שבות אינו דכשם שמלאכות שאסרה תורה לא אסרה אלא מלאכה ולא חכמה אף חכמים בשבותים שלהם לא אסרו חכמה. וכ"ש שנאמר שלא אסרו שבותים רק מידי דמעשה. וצ"ל דבאילן שהטעם שמא יתלוש ותקנה זו שייכא בשעלה מאתמול כמו כשעולה היום וכ"ז כשיושב ע"ג אילן יש חשש שיתלוש ע"כ אסור אפי' בלא מעשה:

(ד) אך הא תינח באילן אבל בהמה דאסרו משום שמא יחתוך זמורה להנהיגה וזה לא שייך אלא ברוכב ממקום למקום אבל לא ביושב על הבהמה במקום אחד. א"כ למה אומרים לו רד. ואף דאסור אפי' במקום דליכא גזירה כמו סמיכה לב"ש ושפשוף בצידי חמור וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד. מ"מ שוב לא נאסור אלא במעשה כמו בכל השבותים כיון דיסוד הגזירה אינו רק במעשה וצ"ל שחכמים עשו איסור תשמיש אילן ותשמיש בהמה בשוה כיון ששניהם מטעם אחד נאסרו משום חתיכת מחובר והיינו דהגמ' מייתי לענין צדדין מאילן לבהמה ומבהמה לאילן ש"מ דפשיטא להו דתרוייהו חד דינא אית להו והוא מטעם הנ"ל וכ"כ הרב