אגלי טל סט

וכפופות זו אצל זו כעין כלי וכשהתמרים נושרין מקבלין אותם וכיון דגבוה וצריך לעלות על הדקל ולנוטלן חיישינן שמא יתלוש מן המחובר והוי אב מלאכה. בשל בין הכיפין. למטה מנופיהן נופות התחתונים וליכא למיחש לתלישה דאין כאן מחוברות. ומקשה עלה והא מוקצות נינהו וכ"ת הואיל וחזי לעורבים השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דתנן ר"י אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אמר לי' אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דלא מקצי אינש מידי דחזי לי' מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם כל מידי דחזי לאינש דעתיה עלי'. ופירש"י והא מוקצות נינהו שמע"ש בה"ש היו מחוברות ונמצא מוקצות מחמת איסור תלישה ומוקצה לבה"ש מוקצה לכל היום וכ"ת הואיל וחזי במחובר לעורבים הגדילים בתוך ביתו לגדלם ומותר להעמידם עליהם לאוכלם עכ"ל. והנה מבואר דשל בין הכיפין שהיו מחוברות בה"ש [כפירש"י] ונשרו בשבת מותרות וזה היפך המפורש בריש ביצה איסור פירות הנושרין ואפי' לל"ב שם דפליגי בשל בין הכיפין הא מפורש שם אי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם דרבנן סברי לא הוי מוכן ומ"מ לכ"ע לא גזרינן בפירות הנושרין שמא יתלוש וכבר הקשו כן התוס' שם לפירש"י:

(ח) ונראה ליישב דברי הראשונים ז"ל דהנה צריך להבין באיסור פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש דלמזיד הא לא חיישינן כמפורש בתוס' ואם שכח שהוא שבת לא יועילו בגזירתם שאסרו פירות הנושרים בשבת וע"כ שידעו שהוא שבת ואעפ"כ יחשב שאינו מלאכה כל כך. וכן כתב הב"י סי' שכ"ה והוא דוחק קצת דמה"ת שיחשוב קצירה אינו מלאכה [ובמשקים שזבו שגזרו שמא יסחוט י"ל כיון שמלאכת דש לפעמים מותר כדי לאכול לאלתר כמבואר בדרכי משה ריש הל' יוה"כ והיינו באותם שדרך לעשות כן בשעת אכילה יחשוב דלעולם מותר כדי לאכול לאלתר]:

(ט) אשר ע"כ נראה דגזירה זו דווקא ביו"ט דמותר מלאכת אוכל נפש יחשוב גם קצירה מותר לצורך אוכל נפש וכן העצים להבערה לחמם בהם הוי גוף צורך קצת ואמרי' בי' מתוך בשאר מלאכות יחשוב גם קצירה כן. ובאמת נתקשו הראשונים מ"ש קצירה דאסור לצורך והרבה תרוצים נאמרו בזה. א"כ שפיר י"ל שיטעה בזה וגזרו פירות הנושרין. אך יש לומר מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור כמבואר בש"ס ביצה י"ח:

לענין טבילת אדם דבשבת מותר משום דנראה כמיקר וביוה"כ מותר משום מי איכא מידי דבשב' שרי וביוה"כ אסו' [וכבר הקשה בעה"מ ריש ביצה גבי מוקצה שהחמירו ביו"ט ובאמת רצה לומר שלא אסרו מוקצה ביו"ט אלא במה שבשבת אסור מטעם אחר. וראב"ד בס' תמים דעים השיג עליו דבאמת אין חילוק בין שבת ליו"ט במוקצה ולר"י אסור בכל ור"ש שרי בכל ורבי סתם ביו"ט דלא לפרסומי למלתי' ומאן דחזי דב"ה אמרי לא תאכל יחמיר ומאן דבקי בהלכה עביד הכא והכא לקולא וממי שבקי אין חורבה יוצאת] וכ"ש שנאמר מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור ע"כ לא סגי בטעמא דשמא יתלוש:

(יוד) והנה בטעמא דמוקצה יש להקשות לפירש"י ותוס' ביצה ל"ד:

בטעמא דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן כיון שאינו מעכב עליו רק איסור מוקצה דרבנן. והרמב"ם כתב דקצירה ביו"ט לצורך יו"ט אין אסור אלא מדרבנן והסכים עמו הראב"ד וכתב דירושלמי דיליף לי' מקרא דושמרתם את המצות אסמכתא. א"כ ביו"ט אין כאן איסור מוקצה בפירות הנושרין. ע"כ צריך לשני הטעמים דבשבת אסור משום מוקצה ושוב אסור ביו"ט שמא יעלה ויתלוש ולא שייך מי איכא מידי דבשבת שרי כו' דהא בשבת אסור משום מוקצה:

(יא) וניחא הא דמקום שנהגו בשל בין הכיפין דברי הכל מותר משום דלדידהו לא הוה מוקצה [ופירש"י ובעה"מ ורמב"ן שאנשי יריחו היה להם עורבים] דמוכן לעורבים ומותר בשבת שוב מותר גם ביום טוב משום מי איכא מידי אבל לכל אדם דלית לי' עורבים גדילים בביתו וקיי"ל בסי' ש"ח דמשום חי' ועוף שאינם מצוים לכל אדם אינו מוכן אלא למי שיש לו. ועורבים שאין גדלים בבית אדם אין הכנה לאדם בהם כמ"ש בעה"מ ואסור בשבת משום מוקצה שוב אסור ביו"ט משום שמא יעלה ויתלוש:

(יב) ואם תשאל כיון שלא אסרו פירות הנושרין רק אותם שאסור בשבת משום מוקצה א"כ ביצה דאפי' נולדה בשבת אינה מוקצית כדמוכח מקושיית הש"ס אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי לא היתה בכלל פירות הנושרין יש לומר שהרי הקשה הר"ן מ"ש מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דביצה הנולדה אסורה ה"נ בשבת התרנגולת מוקצית מחמת איסור שחיטה ותי' דעומדת לגדל ביצים יצאה מתורת אוכל לגמרי וביצה שלה אע"פ שהיא אוכל גמור ואפי' חישב עליה לאכלה מע"ש ע"כ נולד היא ומיתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביע עלי' כארי' דעלמא הילכך לא מיתסר משום מוקצה אלא היא דאסורא אבל ביצתה שריא עכ"ל הר"ן:

(יג) והנה יש לעיין בזה למה דקי"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו ופירשו רש"י קכ"ח:

ורמב"ם פכ"ה הלכה כ"ג דדומה לסותר אף שאינו בטל רק משום איסור ה"נ משום איסור שבת לא יחשב אוכל. אך קושיית הש"ס שבת דעלמא תשתרי מקשה הש"ס לרבה כמבואר בסוגיא ורבה בשבת מ"ב:

מ"ג. הא לית לי' איסור ביטול כלי מהיכנו דס"ל האיסור אינו מבטלו מתורת כלי אבל ר' יוסף דאית לי' בשבת שם איסור ביטול כלי מהיכנו שפיר משני משום פירות הנושרין דבשבת הביצה מוקצית כמו הנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והוכחה לוה דבריש פ' חבית בהא דאמר ר"ח חולב אדם עז לתוך הקדירה משום דמשקה הבא לאוכל אוכל. כתבו התוס' בשם ר"ת דבשבת שהעז אסורה באכילה מחמת איסור שחיטה חשוב מפרק [בתוס' שלפנינו איתא בורר] אוכל מפסולת והוי דש. והר"ן כתב ואחרים חולקין כיון דעז גופה חזיא לאכילה ואריא רביע עלה לא מיקרי פסולת והוא כפי הטעם שכתב ריש ביצה. ומ"מ הא ר"ת לא ס"ל הכי ותקשה לדידיה הא דשבת דעלמא תשתרי [וא"ל דס"ל כשיטת הרמב"ן במלחמות פ' שני דביצה דהמוכן שקפץ עליה איסור שבת בע"כ אינו מבטל הכנתו רק אם נעשה בו מלאכה אח"כ. דא"כ מה הוקשה להתוס' ביצה ו':

פסחים נ"ו:

בהא דאם לא היתה נבילה מע"ש אסורה. דחשיב לי' הש"ס מוכן לאדם. ובאמת הרמב"ן הביא ראיה מהא לשיטתו הנ"ל ע"ש באריכות] וע"כ לומר דהש"ס מקשה רבה לשיטתו:

(יד) הן אמת שהתוס' פ' כירה מ"ג צידדו לומר דגם רבה אית לי' ביטול כלי מהיכנו אך נוכל לומר רבה לשיטתו באופן אחר ע"פ דברי הר"ן נדרים במחלוקת ר"י ורבנן במין במינו דר"י אזיל בתר עצם ורבנן אזלי בתר איסור והיתר דלר"י הדבר תלוי אם הם מין אחד בגוף הדבר אף שאינם שוים באיסור והיתר שזה איסור וזה היתר ואם אינם שוים בגוף אף ששניהם איסור או היתר לא חשוב מין במינו ולרבנן ס"ל להיפך. וע"כ לר"י אף שאסור מ"מ לא יצתה מתורת אוכל שגוף הדבר אוכל הוא ולרבנן כיון שא"א לאוכלו מחמת איסור לא חשוב אוכל. וע"כ לרבה דבכל מילי עביד כרב ואיהו ס"ל כר"י מב"מ לא בטיל מקשה הש"ס שבת דעלמא תשתרי. משא"כ לדידן דקי"ל כחכמים תרנגולת בשבת לא חשוב אוכל והביצה שנולדה ממנה נולד היא:

(טו) ויש להביא ראיה מהא דתנן בפרק מפנין אבל לא