אגלי טל סח

בפירות וענבים שייך שמא יעלה ויתלוש ושמא יסחוט לפי שאדם מתאוה להם ובעודו בכפו יבלענו. ובתוספות שבת קכ"ב כתבו שני הטעמים יחד. וז"ל אהא דנכרי שהדליק נר בשביל עצמו משתמש ישראל לאורה וז"ל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בביצה בפירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש. ובמשקין שזבו שמא יסחוט. משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם שהם דבר כילה. אבל בכל הני דהכא היינו הדלקת נר. ליקוט עשבים. עשיית כבש. מילוי מים] אינם קלים לעשות כל כך ואין אדם להוט אחריהם:

(ב) ובטור סי' שכ"ה בשם ס' המצות גוי שצד דגים או ליקט פירות או אפה או בישל לעצמו כתב ס' המצות יש מתירין כמו שאר מלאכו' שעושה לצורכו ויש אוסרין כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן דבדבר מאכל החמירו טפי והכי מסתבר לאסור. והיינו באפה ובישל דכי היכי דגזרינן בפירות הנושרין שמא יתלוש כמו כן באפה ובישל שמא יאמר לגוי לעשות. כן מבואר בס' התרומה אבל לא נגזור שמא יבשל ישראל בעצמו דאפיה ובישול הכל יודעין שמלאכות גמורות הם. וא"ל שמא ישכח שהוא שבת. דאם כן אף אם נאסור בדיעבד אם נתבשל בשבת יעשה כן מאחר שאינו יודע שהוא שבת [אבל תלישה צידה מלאכות קלות הם ולא ידמה בעיניו שהיא מלאכה כל כך כמ"ש הב"י]. רק שגוזרין שמא יצוה לגוי לעשות שיקל בעיניו לעשות ע"י גוי. ומ"ש התוס' ריש ביצה בדבר שצריך מרא וחצינא אין לגזור שמא יתלוש דאדכורי מידכר היינו שיזכור שגם תלישה מלאכה ולא שיזכור ששבת היום. דא"כ צ"ל במידי דלא בעי מרא וחצינא ישכח שהיום שבת. וז"א שאם ישכח שבת לא הועילו בתקנה דאיסור פירות הנושרין בשבת. כ"ז שיטת התוס' דאף בנעשה ע"י גוי יש איסור דפירות הנושרין שמא יתלוש ומה שלא גזרו בהני דס"פ כ"כ משום שאינם דבר מאכל וכן דעת רמב"ן במלחמות פ' אין צדין דפירות שליקט הגוי מן המחובר אין איסורן רק משום שמא יעלה ויתלוש:

(ג) אבל הר"ן בשם הרמב"ן ס"פ כל כתבי כ' דהיינו טעמא דגוי העושה לצורך עצמו מותר לישראל משום שאין הישראל מצוי אצל הכותי שנגזור בו ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה ועוד דישראל מכותי לא גזרינן במלאכת דשבת אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא ממילא בכי האי גזרינן וכ"ת א"כ פירות שתלשן גוי לצורך עצמו בשבת יהיו מותרין לישראל. וי"ל כיון דפירות האילן עבידי דנתרי ול מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן כותי לא פלוג בהו רבנן. וכ"ת תינח פירות האילן אבל עשבים שאין דרכן ליתלש מאי טעמא לא שרי לישראל. י"ל דבעשבים וכיוצא בהן שאין דרכן ליתלש אסורין משום דהוה לי' כבע"ח שמתו דמודה בהו ר"ש. ומדבריו למדנו תירוץ לקושיית התוספות ריש ביצה דפירות האילן שדרכן ליתלש מאליהן אין אסורין משום מוקצה דיושב ומצפה אימתי יתלשו. [וכן הוא בהג"מ פכ"א מה"ש דבפירות אילן לא שייך טעמא דמוקצה משום דאדם יושב ומצפה מתי יתלוש] אך היא הנותנת כיון שדרכן ליתלש מאליהן נאסרו משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש אפי' תלשן גוי דלא מינכר אם נתלשו מאליהן או ע"י גוי ופירות האדמה שא"א להם ליתלש מאליהם אם נתלשו ע"י גוי אין גוזרין בהם שמא יעלה ויתלוש. דישראל מגוי אין גוזרין במלאכת שבת או משום דלא שכיח. אך היא הנותנת הואיל ואין דרכן ליתלש מאליהם אסורין משום מוקצה:

(ד) והנה הרי"ף והרא"ש בעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט כתבו שאיסורן משום שמא יעלה ויתלוש. וזה שלא כדעת התוס' שמחלקים בין דבר מאכל לשאר דברים. רק צ"ל כרמב"ן דאין איסור פירות הנושרין אלא בדברים העשויין ליתלש מאליהן ויש חידוש בטור שבסי' שכ"ה כתב כדעת התוס' דבדבר מאכל החמירו טפי ובסי' תק"ז כתב בעצים שנשרו אסורין משום שמא יעלה ויתלוש וצ"ע ):

(ה) והרמב"ם פ"ב מהל' יו"ט הל' י"א כתב דעצים שנשרו מן הדקל אסורין משום שהם נולד והשמיט טעם שני שכתב הרי"ף משו' שמא יעלה ויתלוש וי"ל שדעת הרמב"ם כתוס' דאין איסור פירות הנושרין אלא בדבר מאכל. או י"ל לדעת התוס' סנהדרין כ"ו. דאין איסור קצירת עצים בשביעית דעצים בעצמותם לא שייך בהו קצירה רק משום שצריך להם. וזה בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לא בשביעית דלא תלי במחשבת. והנה ברש"י פ' חבית לרבנן דאסרו משקין היוצאין מאליהן ע"כ דאף היוצא מאליו חשוב משקה עי"ש. ולכאורה כיון שהגזירה היא שמא יסחוט בידים ואז יהיה משקה ויאסר ומה נ"מ במה שאינו משקה כשיוצא מאליו. וצ"ל מ"מ לא היו חכמים אוסרים רק אם נעשה בו מלאכת סחיטה וכיון דבשנעשה מאליו לאו משקה הוא הא לא נעשה בו מלאכת סחיטה דמעיקרא אוכל והשתא אוכל. וה"נ בעצים דכשנשרו מאליהם בלא מחשבה לא נעשה בהם מלאכת קצירה כמו בשביעית דלא תלי במחשבת לא חשוב בעצים קצירה וכ"ש כשנשרו מאליהם בלא מחשבה כלל הא לא נעשה בהם מלאכת תלישה וע"כ אין לגזור שמא יתלוש:

(ו) ואפשר לומר הרי"ף לטעמי' מלאכה שאין צריך לגופה אפשר דפטור. ולפי"ז הא דאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב גם משום קוצר הא דבעינן צריך לעצים משום דאל"כ הוי מלשאצל"ג ולעולם אפי' אינו צריך להם הוי מלאכה. אך הרמב"ם דפסק מלשאצל"ג חייב ואעפ"כ אינו חייב משום קוצר אלא בצריך להם ע"כ דבאינו צריך להם לא הוי מלאכה כלל. דל"ה מלאכה רק משום מחשבתו ממילא בנשרו מאליהן הא לא נעשה בו מלאכה כלל. מיהו לעיל ס"ק ל' כתבנו ברמב"ם טעמים אחרים במה דחייב זומר ג"כ משום קוצר בצריך לעצים דוקא:

(ז) ובעיקר הקושיא שהקשו התוספו' דל"ל תרי טעמי בפירות הנושרין מוקצה וגזירה דשמא יעלה ויתלוש וכן בהני דכל כתבי דגוי העושה מעצמו יאסר כמו פירות הנושרין ועוד תמוה סוגיא דמקום שנהגו נ"ו:

בהא דאנשי יריחו היו פורצין פרצות בגנותיהן ופרדסותיהן להאכיל נשר לעניים בשבתות ויו"ט ואמר עולא אמר ר"ל מחלוקת בשל מכבדות דרבנן סוברים גזרינן שמא יעלה ויתלוש ואנשי יריחו סברי לא גזרינן אבל בשל בין הכיפין דברי הכל מותר. ופירש"י בשל מכבדות. כפות תמרים הם בראש הדקל