אגלי טל סז

שתי חלות שמניחין בכוורת שיתפרנסו הדבורים כל ימות הגשמים. ומקשה והא מוקצות נינהו ומשני דחשיב עלייהו. ובתוס' ד"ה דחשיב עלייהו וא"ת והא אסור לרדותם דלר' אליעזר הרודה חלות דבש חייב חטאת ולרבנן שבות מיהא איכא והוי דבר שאינו ניטל. ותירצו דמיירי ברדויות ומונחות בכוורת א"נ שיש דבש צף ע"ג חלות ואותו אינו צריך רדי' עכ"ל ויש לדקדק דלמה המתינו בקושייתם עד שתירץ הש"ס דחשיב עלייהו ולא הקשו תיכף כשתירץ הש"ס לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות. והרשב"א והר"ן בחידושם באמת הקשו על תירוץ הש"ס אלא לאותן שתי חלות:

ונראה דהתוס' לטעמייהו ביצה ל"ו. דטבל חשוב דבר הניטל לר' יצחק משום דאי עבר ותקנו מתוקן. רק עולא חשיב ליה כדבר שאינו ניטל ואם כן חלות אלו נמי חשיבי דבר הניטל הואיל ואי עבר ורדה אותן מותרות אך לבתר דמקשה הש"ס והא מוקצות נינהו ומשני דחשיב עלייהו שפיר הקשו דאיך יחשוב עליהם כיון שאסור לרדותם. ואף דאפשר שיחשוב עליהם סתם לאכילה ולא לאכלן בשבת דוקא. ומ"מ אם עבר ורדה אותן יהיה מותרות בשבת כמו טבל לאחר שעבר ותקנו. יש לומר לדעת הרמב"ן במלחמות פ' מקום שנהגו גבי אנשי יריחו ובביצה פ' המביא דאפילו איסור של דבריהם עושה אותן מוקצה כל שלא יכול לאוכלן בלא האיסור. וטעמא דטבל משום שיכול לאוכלו בלא הפרשה אלא שאינו רשאי עי"ש. וא"כ דבש זה שא"א לאוכלו בלא רדי' והרדי' אסורה מדבריהם שפיר הוי מוקצה (הן אמת דהתוס' ביצה ל"ד:

ל"א:

אין דעתם כן אלא טעמא דטבל משום שהוא מדרבנן. מ"מ אפשר שהתוס' במכילתין סברי כרמב"ן כנודע שיש לפעמים שנוים בתוס' ממס' זו למס' זו שלא על כל הש"ס חיבר בעל תוס' אחד] והרשב"א לטעמי' בביצה שם דטבל לא חשיב דבר הניטל. על כן מקשה תיכף על תירוץ הש"ס לא נצרכא אלא לאותן שתי חלות:

אלא דאכתי קשה על התוס' דבזה לא שייך לומר אם עבר ורידהו מותר דהוי כפירות הנושרין כיון דמדרבנן חשוב כמו קצירה. ונראה דכי היכי דאם עבר והפריש תרומות ומעשרות אף דבעלמא. קנסו מזיד מ"מ היכי שנצרך לעונג שבת שאין לו פירות אחרות לא אחמיר רבנן בנעשה בו איסור דרבנן כמ"ש התוס' מכילתין מ"ג. בד"ה טבל מסוגיא דביצה עיי"ש. ה"נ פירות הנושרין לא אחמיר רבנן אפי' אין לו פירות אחרות אלא בשנעשה בו קצירה דאורייתא אבל בדבש שאין בו משום קצירה אלא מדרבנן מותר באין לו דבש אחר. וע"כ חשוב דבר הניטל אי לאו איסור מוקצה:

מיהו דין זה דהיכי דלית לי' פירי אחריני מותר בנעשה בו איסור דרבנן בשבת. הגם שכן הוא דעת התוס' הנ"ל וכן הוא דעת רש"י ביצה ל"ד:

אינו כן דעת הרשב"א בתשו' הובא ביש"ש ביצה. אלא דמסקנא דמשני אסורא דשבת שאני. אין הפירוש כמו שפירש"י שחילוק בין מלאכה דאורייתא לבישל יו"ט באיסור דרבנן אלא כפשטו בין שבת ליום טוב וביו"ט אפי' אית ליה פירי אחריני ובשבת אפי' בשבות אסור אפי' לית ליה פירי אחריני:

[לד] אתרוג במחובר אסור להריח בו. בסוכה ל"ז:

הדס במחובר מותר להריח בו אתרוג במחובר אסור להריח בו מ"ט אתרוג דלאכילה קאי כי שרית לי' אתי למגזיי' הדס דלריחא קאי כי שרית לי' לא אתי למיגזיי' והקשה הר"ן פ' א"צ מפ' בכל מערבין דף מ'. הני בני גננא דגזי להו גוים אסא ביו"ט שני ומסיק דבעינן כדי שיעשו. והא אפי' במחובר מותר להריח באסא. ותי' הר"ן משום דבני גננא אלמלא שנתלשו לא היו יכולים להריח באסא במקומם ע"כ בעינן כדי שיעשו. ובשם הגאונים מביא שגורסים להיפך הדס במחובר אסור להריח בו:

ונ"ל דלדידן צריך להחמיר כגרסת הגאונים. שהרי דעת ר"ת שבת קכ"ב. גבי גוי שמילא מים בשביל בהמת ישראל אסור ישראל להשקות ממנו וכתב ר"ת דוקא להשקות לבהמתו אסור אבל הוא עצמו מתוך שיכול לרדת לבור בעצמו מטפס ועולה מטפס ויורד אף מחוץ לבור מותר לשתותו והובא בטור ורמ"א סי' שכ"ה בגוי המביא לישראל שכר דרך רה"ר מותר לישראל לשתותן הואיל ואפשר לילך שם ולשתות. ואם כן אם מותר להריח במחובר למה יאסר להריח כאן הלא היה אפשר לילך שם ולהריח במחובר. ודוחק לומר דמחוץ לתחום הביאם שלא הי' יכולין לילך שם להריח דא"כ העיקר חסר בגמ' שלא נזכר דבר מהבאה רק מגזיהי ועוד דל"ל משום דגזי ת"ל בשביל הבאה מחוץ לתחום דקי"ל בסי' תקט"ו דבעינן כדי שיעשו וע"כ דס"ל כגירסת הגאונים וצריך להחמיר גם בהדם:

מיהו בעיקר דברי ר"ת ק"ל מהדא מחוץ לתחום דאסור למי שהובא בשבילו והרי מה שהביא הגוי מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה מותר לכתחלה לומר לו שהרי מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך היינו לומר לו לך למקום פלוני בתוך תחומך לשמור לי הפירות כמבואר בר"ן פ' שואל ואם בשביל שהביא מתוך תחומה אל העיר הלא הישראל בעצמו יכול לילך לשם ולאכול. ולא משכחת איסור מחמת הבאה אלא בהובא מחוץ לד' אלפים ימה. שוב ראיתי להרב מלאדי זצל"ה בק"א ס"ס רס"ג שהעיר בזה:

[לה] (א) פירות הנושרין מאליהן. ש"ס ריש ביצה. ובתוס' שם ותימא ל"ל האי טעמא דשמא יתלוש דלקמן גבי גוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר אסור משמע דאסור משום מוקצה מדמייתי לה גבי ספק מוכן והשתא תרי טעמי למה לי. ותירצו בתוס' דהכא מיירי בחצר דהוי מוכן לעורבים. [והיינו שיש עורבים הגדילים בביתו כמ"ש רש"י ובעה"מ פסחים נ"ו:

ע"ש אבל למי שאין לו עורבים הוי מוקצה דקי"ל סי' שי"ח סעיף כ"ט כל שאינו מאכל אלא לחיה ועוף שאינם שכיחים ואין לו מהם הוי מוקצה] ולקמן צריך טעמא דמוקצה דמיירי במידי דבעי מרא וחצינא כגון לפת וצנון דלא שייך שמא יעלה ויתלוש דאדכורי מידכר הואיל ואינו יכול בקל לתולשו וראיה לדבר הא דתנן במס' שבת נכרי שהדליק את הנר בשביל עצמו מותר לישראל להשתמש לאורו ואמאי לא חיישינן שמא ידליקנו ישראל עצמו כמו בפירות הנושרין מאליהן [דחיישינן שמא יתלשנו ישראל] אלא אדכורי מידכר. ועי"ל דוקא