אגלי טל סו

ומהרש"א בחידושיו לסנהדרין כ"ו ביאר דברי התוס' אלו ודברי התוס' שם דבעצים בעצמותם לא שייך קצירה וע"כ בשביעית אין לאסור קצירת עצים. רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה הא אתעבידא מחשבתו בצריך להם. ולכאורה נראה גם הרמב"ם ס"ל הכי שהרי הוא הפוסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ואעפ"כ הביא מימרא דרב כהנא בצריך לעצים. אך בעירובין ל"ד:

גבי נתנו בראש הקנה בזמן שהוא תלוש ונעוץ הרי זה עירוב, ובגמ' תלוש אין לא תלוש לא והא אמרת רישא רבי דאמר לא גזרו על בה"ש [היינו דמשתמש באילן שבות] ומשני גזירה שמא יקטום. פירש"י לפי שהקנה רך איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל לי' אבל אילן קשה הוא ובה"ש לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן אבל לקטימת קנה ודאי הוא איידי דרכיכא מיקטמא ולאו שבות הוא אלא מלאכה דמחייב משום קוצר עכ"ל. הנה דאף דאין צריך לעצים ויותר דלא מכוין לקצירתם אעפ"כ יש בעצים חיוב קצירה ולשיטת התוס' צ"ל כמ"ש ריטב"א שם דקטימה יועיל אל הקנה להצמיחה ויתחייב משום זורע ותוס' לטעמייהו במ"ק ב':

בד"ה חייב שתים דאפי' אינו מתכוין לצמוח הגפן חייב משום זורע. מ"מ הא דעת רש"י דיש חיוב בקצירת עצים אף שאינו צריך להם:

עוד יש להעיר מהא דעירובין ק':

דתני בהא דאין עולין באילן בד"א בלח אבל ביבש מותר. ומקשה עלה והא נתרי פירי פירש"י שנשארו בו משנה שעברה ואתי למישרי בי' תלישה דלח נהי דעלי' דיבש אטו עלי' דלח לא גזרינן דהוא גופה גזירה מיהו תלישה דיבש אטו תלישה דלח נגזור ומשני בליכא פירי. ומקשה והא נתרי קינסי. ומשמע דאי נתרי קינסי דלח איכא חיוב דאורייתא דאל"ה לא הי' גוזרין ביבש כפירש"י הנ"ל. ואף דאין צריך להם. והתוס' לטעמייהו בשבת ק"נ:

דמפרשי לסוגיא ביבשו הן ולא עוקציהן ואיכא איסורא ביבש כמו בלח וא"צ לגזירה. אך לפירש"י מוכח דאיכא חיובא בנשירת עצים אף שאינו צריך להם:

והנה בירושלמי משמע ג"כ דחייב בזומר משים קוצר אפי' א"צ לעצים דקאמר על דעתי' דכהנא נטע וזמר חייב שתים ולא קאמר דצריך לעצים:

אך צ"ע על הרמב"ם דפסק מלאכה שא"צ לגופה חייב ואעפ"כ הביא הא דצריך לעצים. וי"ל דהנה בש"ס מ"ק מקשה לרבה ור' יוסף במנכש ומשקה מים לזרעים דרבה מחייב משום חורש ור"י משום זורע. ומקשה בין לרבה בין לר"י דלחייב תרתי כמו בזומר וצריך לעצים ואסיק בקושיא וידוע דכיון דלא אסיק בתיובתא יש לתרץ. והנה י"ל דווקא בזומר וצריך לעצים דיש שני מלאכות ושני תיקונים תיקון הצמיחה ותיקון הצורך לעצים. אבל בהא דרבה ור"י דאין כאן רק תיקון אחד הגדלת הזרעים א"א דלחייב תרתי. וא"כ דוקא בצריך לעצים דאל"ה אפי' למאן דמחייב במלשא:

ל"ג מ"מ כיון דאין כאן רק תיקון הצמיחה א"א דלחייב תרתי ואי לאו דזומר הוא מלאכה הי' מחויב משום קוצר אף שאינו צריך לעצים משום דצריך לצמיחה כמו במוציא מת אף שאינו צריך למת כיון דצריך לפנות ביתו מהמת אבל השתא שכבר חייבתו ואם תיקון הצמיחה משום זורע א"א לחייבו עוד על תיקון זה משום קוצר. ודווקא בצריך לעצים דעל כל מלאכה יש תיקון בפ"ע הוא דחייב שתים:

ולפי"ז יתישב הירושלמי ואדרבא עוד יש סיוע לדברינו דקאמר נטע וזמר חייב שתים ולמה לא יתחייב על הזמירה לבדה שתים אך לפי דברינו דא"א לחייבו על תיקון אחד שתים ניחא דדוקא נטע וזמר חייב על נטיעה משום זורע ועל זמירה אף שאינו צריך לעצים משום קוצר כר"י דאמר מלשאצל"ג חייב. כיון דא"א לחייבו עוד בזמירה משום זורע שכבר נתחייב בנטיעה חייב משום קוצר. אבל בשצריך לעצים חייב על הזמירה לבד שתים כמבואר בגמרא דידן. ועי' במלאכת חורש סק"ז שכתבנו דבאילני סרק הנטועין לעצים אף לדעת התוס' נחשב קצירתם קצירה אפי' אין צריך להם. ולפי"ז אזדא הראי' מרש"י מקטימת קנה דהא הקנים אינם מוציאים פירות. רק ראי' השני' מעירובין דף ק' קיימת דהתם באילן פרי מיירי:

[לא] דהקוצר ספוג גמי ואלמוג. בירושלמי פ' כלל גדול הדין דגזז ספוג גמי קרולין חייב שתים דע"י שגזז חוזר ומתעבה וכמו קטל אספסתא בגמרא דידן. ובקרולין פ' הק"ע שהוא אלמוג. וכן הוא בערוך ערך קורלין שהוא לשון יוני ורומי והוא מין הגדל בים ונקרא בלשון ארמי כסותא ובגמ' ר"ה מבואר דאלמוג הוא כסותא הרי דקרולין הוא אלמוג. והנה אלמוג מבואר בספרי הטבע שהוא ממוצע בין הדומם לצומח והובא בס' פע"ח שער אבי"ע. ולמדנו דאף דקצירה שבמשכן היה רק בצמחים מ"מ חייב גם בזה. מיהו יש לומר דהירושלמי לשיטתו דאפי' בצידת הדג חייב משום קוצר אף שהוא חי. אבל למ"ש הרמב"ן והרשב"א דבגמ' דידן אינו סובר כן דאינו דומה לסממנים שהי' גידולי קרקע [ועי' בדברינו לעיל ס"ק כ"ו שכתבנו דקצת יש לומר דגם הש"ס דידן סובר כהירושלמי ולא פליגי אהדדי] אפשר דאפי' באלמוג פטור שאינו דומה לסממנים שבמשכן שהיה רק צמחים ולא אלמוג שהוא ממוצע בין דומם לצומח:

[לב] עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג הקרקע. לעיל סק"ו העתקנו דברי הש"ס מכילתין פ"א:

היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש. ופירש"י דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש. וביארנו שם באריכות שהפי' הזה הוא עיקר דלא כהרמב"ם ) דמפרש דחייב מדאורייתא עיי"ש באריכות ועי' לעיל כל הסעי' ג' ד' דאיכא כמה גווני אף דאינו נקוב שיחשב מחובר וגם בהם הדין שאסור ליטלם מע"ג קרקע להניחם על גבי יתידות. [לג] אסור לרדות דבש מכוורת בשבת. ש"ס מכילתין פ' המצניע צ"ה. וכתב הה"מ פכ"א מה"ש ה"י בשם הרשב"א דבד"א בזמן שדבוק בכוורת וצריך לרדות לפי שנראה כעוקר דבר מגידולו אבל נתלש מן הכוורת וכן דבש הצף בכוורת מותר בשבת ואצ"ל ביו"ט. וכן דעת התוס' מהא דפ' כירה מ"ג. והכי איתא התם דר' יצחק סובר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל בשבת. ומקשה עלי' מהא דתנן פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ומשני דאיכא דבש. ומקשה תינח בימות החמה דאיכא דבש בימות הגשמים דליכא דבש מאי איכא למימר. ומשני לא נצרכה אלא לאותן