אגלי טל סה

בורר. וה"נ בנ"ד שהחלב אוכל ולענין אכילה לא טוב לו יותר ) ביניקה אף שכוונתם לרפואה לא אזלינן בתר רפואה רק בתר אכילה שבו דלאו דרך אכילה הוא):

(יא) ועוד נראה על פי מה שביארנו במלאכת דש במה שאוכלים אגוזים ולוזים בשבת ומשנה שלימה קורנס לפצוע בו את האגוזים וע"כ שמוציא האוכל מתוך הקליפה בשבת ואוכלו דאם לא כן טורח משבת לחול. וע"כ שמוציאו בשבת. וקשה הא הוי דש ובדש פשוט בכל הפוסקים דלא מהני להתיר מה שכוונתם לאכול לאלתר ואפי' המוצץ ענבים בשבת חשש הר' אליעזר ממיץ לחטאת וביארנו שם דכיון שאין הדרך לקולפו רק בשעת אכילה לא הוי דש. ואם כן חליבה לרפואה הא אין הדרך רק ביניקה בשעת אכילה דרפואת החלב כשהוא רותח ולא הוי דש כלל. וכל מה שנחשב מפרק תולדה דדש משום ) שהוא אוכל גם כן. ולאכילה הדרך לחולבו שלא בשעת אכילה גם כן וכיון שאין החיוב רק משום שהוא אוכל דעלמא לענין אכילה הא לא מהני מחשבתו לשוויי אורחיה שאין טוב לו לאכילה ביניקה טפי מלשתות בכלי וממ"נ פטור דלרפואה הא לא הוי דש ולאכילה הא לא הוי אורחי':

(יב) אך את זה ראיתי בתוספות י"א:

בהא דלא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו כו' ואם יצא פטור אבל אסור דברי ר' מאיר ר"י אומר אומן דרך אומנתו חייב ושאר כל אדם פטור ובתוספות ואם יצא פטור כו' דברי רבי מאיר והא דתנן פרק במה אשה לא תצא אשה במחט הנקובה ואם יצאה חייבת חטאת התם לגמרי דרך הוצאה בכך וכן גבי הא דאמר ר' מאיר שכח והוציאה בפיו התם נמי דרך להוציא המאכל בפה עד כאן לשונו ביאור דבריהם שהוקשה להם אהא דלר' מאיר אפי' אומן דרך אומנתו פטור אף דמחשבתו להוציא דווקא תחובה בבגדו כדי שידעו שהוא אומן ואף על פי כן פטור לרבי מאיר. והיינו דנהי דמחשבתו משוי לי' כי אורחיה. מכל מקום לא הוי אורחיה בשאר בני אדם. ואם כן גבי שכח והוציאה בפיו נמי מה מועיל מחשבתו לגבי אחריני וכיון דלכולי עלמא לאו אורחי' יפטור כמו אומן דרך אומנתו דפטור משום דלא הוי אורחיה בשאר בני אדם. ועל זה תירצו התוספות דהתם נמי דרך להוציא המאכל בפה בשעת אכילה [שאם הוציא אוכלין שלא בשעת אכילה ודאי דינו כמו שאר חפצים שאם הוציאן בפה פטור וכן כתבו הרע"ב ותוספת יום טוב להדיא פרק ג' דכריתות משנה ד'] והא דאיצטריך למחשבתו משוי ליה הוצאה היינו משום דשלא בשעת אכילה לאו אורחיה הוי אמינא שפטור. על כן אמר דאזלינן בתר מחשבתו לאוכלה וכיון דבשעת אכילה דרכו להוציא בפה חייב ומינה דייק הש"ס בנתכוין שתנוח בפי הכלב אף שאין בו ארבעה חייב דטעם מקום ארבעה משום שאין דרך להצניע חפצים פחות מארבעה כמו שכתבו התוספות ד':

וכשמחשבתו שיאכלנו הכלב שפיר הוי אורחיה להניחה בפיו אף שהיא פחות מארבעה ואזלינן בתר מחשבתו. מ"מ מבואר בתוס' דלא מהני מחשבתו אלא משום שדרכו להוציא כך בשעת אכילה ובנ"ד א"א לומר שדרכו לתלוש בפיו אם רוצה לאכלה שהרי אין דרך לאכול במחובר ופטור:

(יג) אך ראיתי בחידושי הרמב"ן דף ה' בהא דידו של אדם חשובה כד' על ד' וז"ל איכא דקשיא לי' בלאו הכי נמי לחייב דמחשבתו משוי לי' מקום כמו זרק בפי הכלב או בפי הכבשן וכמו השתין ורק ואיכא דמפרקי שאני התם דנעשית מחשבתו לגמרי אבל הכא לא נעשית לגמרי שאין עיקר מחשבת נתינת אוכלין אלא משום אכילתן או תשמישן וכן נטילתן כך מפורש בתוספות ואני אומר שאין עיקר קושייתם קושיא כלל שאין אומר במלאכת המלאכה עצמה שתהא מחשבה עושה אותה מלאכה שהרי הוא מחשב להניחו ואין מניח אבל עיקר הדבר כך הוא כשאדם מחשב למלאכה ועושה אותה כגון זרק בפי הכלב שהוא מתכוין להאכילו והוא מאכילו אותה האכילה משוי לפיו של כלב מקום וכן שריפת פי הכבשן לפי שהנחה זו חשובה לו לפי כוונתו יותר ממקום אחר ודרך הנחה זו בכך וכן השתנת השתן ורוקת הרוק שהוא מתכוין לנקות עצמו מהן ועושה כך ומיגו דהוה מלאכה לכך הוי מלאכה לענין שבת שזו מלאכת מחשבת. אבל אם דעתו להניח על מקום שאין בו ארבעה במה יעשה אותה מלאכה גמורה הרי אינו מתכוין אלא להניח שם ואין אותה ההנחה כלום נמצא שלא נתכוין להניחה כשם שאין הנחתו מלאכה כך מחשבתו אינו למלאכה תדע דהא אמרינן בשלהי הזורק גבי הא דתנן בכריתות אם היה שבת והוציאו חייב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך כלומר בפיו אלא מחשבתו משוי לי' מקום ואי ס"ד כל מילי דחשוב עלי' מחשבתו משוי לי' מקום היכי תנן בפיו במרפיקו פטור הא מכוין להוציא בפיו וכן נמי נגר היוצא בקיסם שבאזניו ושולחני בדינר שבצוארו לרבי מאיר אמאי פטור לימא מחשבתו משוי ליה הוצאה אף על פי שאין דרך הוצאה בכך. אלא ש"מ דשאני מתכוין לאכילה ואוכל דמיגו דמהני מחשבתו לאכילה מהני נמי לשבת לשויי מלאכה דדרך מלאכה זו בכך מה שאין לומר כן במחשב למלאכה עצמה ולא לדבר אחר שאם אינו מלאכה הרי לא חישב לכלום כנ"ל עכ"ל רמב"ן. והנה לפי פירש"י י"א:

וז"ל שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין האומנין עליהם בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזה אומנות הוא וישכרוהו למלאכה. א"כ ה"נ הוציא כדי שיהי' ניכר מאיזה אומנות הוא וניכר ודומה למתכוין לאכילה ואוכל וע"כ או שאינו מפרש כן או שמ"מ מחלק בין אכילה שתועלתו נעשה תיכף בין אומן שאין תועלתו נעשה עד ששוכרין אותו ואיך שיהי' אין ראי' מהא דאומן לר"מ. וי"ל בתולש מן המחובר מחשבתו משוי לי' מקום:

(יד) ואף לפי' התוס' י"ל דנהי דלא חשוב דרך אכילה שאין בני אדם להוטין כ"כ באכילתן שימהר לאכול מן המחובר. מ"מ אם הוא כן שפיר חשוב אורחי' לגבי תלישה. שאין השנוי אלא באכילה שלהוט ורעבתן שלא כדרך בני אדם. סוף דבר לדינא נ"ל שאם אוכל בפיו כדי לעשות שנוי פטור אך אם רוצה למהר אכילתו דעתי נוטה שחייב. ועי' ישעי' כ"ח. ד'. פי' הרד"ק בשם אביו ז"ל. ובמצודות:

[ל] הזומר וצריך לעצים חייב שתים. מימרא דרב כהנא מכילתין ע"ג:

זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר. וכתבו התוס' וז"ל נראה דאפי' לר"י דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה הג"ה ) אולי יש לדחות הראי' מסנון ביצה משום דאין צביעה באוכלין. הכי נמי לא נחשב אוכל ופסולת משום שנוי הצבע כיון שהוא רק לצבוע החרדל שהוא אוכל מיהו דעת התוספת רי"ד ע"ה:

דיש צביעה באוכלין: