אגלי טל סד

(ד) ועוד דבתוספתא פ"י דשבת. התולש בין בימינו בין בשמאלו חייב כאחר ידו. [כן צ"ל ובהתוספתא שלפנינו הגירסא כאחת ידו והוא ט"ס] ברגלו בפיו במרפקו כו' פטור. ומ"ש התב"ש דמוכח בש"ס עירובין ק':

דתלישה ברגל הוי תלישה. וכוונתו מהא דמקשה הש"ס אהא דמותר לעלות באילן יבש והא נתרי פירי. ופירש"י דלגזור תלישה דיבש אטו תלישה דלח. ניהו עלי' דיבש אטו עלי' דלח ליכא למיגזר דהיא גופה גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזור. הנה דתלישה דלח הוא דאורייתא אפי' ברגל. ויהי' מוכח דהש"ס דילן פליג על התוספתא ושוב לא יהי' ראי' מהתוספתא דבפיו פטור. אינו ראי' דאינו עולה באילן ברגליו לבד רק אוחז באילן גם בידיו:

) (ה) ולענ"ד נראה דודאי אין דרך לתלוש כי אם ביד או בכלי כדמוכח הא דמנחות ופירש"י שבת והתוספתא הנ"ל. ומ"מ חייב בתלישה בפיו לאוכלו מיד והוא עפ"י דברי הש"ס ס"פ הזורק אמר רבא זרק ונח בפי הכלב או בפי הכבשן חייב חטאת. אמר ר' ביבי אף אנן נמי תנינא ר' מאיר אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב ואמאי הא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דמכוין מחשבתו משוי ליה מקום ה"נ כיון דמכוין מחשבתו משוי לי' מקום. ובעירובין צ"ט. אמר רב יוסף השתין ורק חייב חטאת והא בעינן עקירה והנחה מע"ג מקום ד' וליכא מחשבתו משוי לי' מקום דאלת"ה הא דאמר רבא זרק ונח בפי וכו' והא בעינן הנחה ע"ג מקום ד' וליכא אלא מחשבתו משוי לי' מקום ה"נ מחשבתו משוי לי' מקום. ובתוס' שבת ד':

בשם ר"ת דהא דאמר מחשבתו משוי לי' מקום היינו היכי דלא ניחא לי' בע"א אלא בענין זה כגון השתין ורק שאינו יכול להשתין ולרוק בענין אחר וכן זרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב או שישרף בכבשן ול"ג התם דנח בפי הכלב דנח משמע דאין כוונתו לכך. יעי"ש:

(ו) ומתבאר מדבריהם דלעולם בעינן הנחה במקום ד' ואם נתכוין לנוח ע"ג מקום פחות מד' פטור כיון שאין תכלית כוונתו דוקא לנוח כאן. לבד היכי דנח בפי הכלב שזאת תכלית כוונתו שיאכלנו. ואף שהי' יכול לזרוק לפניו והכלב יאכלנו. מ"מ תכלית כוונתו אף אם יזרקנו לפניו שיבוא בסוף לפי הכלב. וכן אם הי' שבת והוציאו חייב אף שאין דרך הוצאה בפיו מ"מ אף אם יוציאנו ביד לאוכלו לבסוף הלא תכלית כוונתו שיבא לפיו ע"כ אף אם הוציא בפיו מחשבתו לאוכלו מחשיבו להוצאה וכן בהשתין ורק תכלית כוונתו שיצא השתן מגופו ורוק מפיו ע"כ מחשבתו משוי לי' מקום משא"כ בעלמא אם עקר ממקום שאין בו ד' אין תכלית כוונתו לעוקרו ממקום זה דוקא. ע"כ אף דהשתא מונח ע"ג מקום זה שאין בו ד' מ"מ כיון שאם הי' מונח ע"ג מקום אחר הי' מוציאו ממנו אין מועיל מחשבתו ודו"ק היטב:

(ז) מעתה יבואר היטב דברי רש"י סוכה במ"ש כי מירח מנשי ותליש ואכיל לי' ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלוש גדול מזה שאם יאכלנו במחובר ע"י שכחה בשגגת שבת ולא יהי' כוונתו באכילתו במחובר כדי לעשות שנוי שהרי שכח שהוא שבת אלא שתאב לאוכלו תיכף זה דומה להוציאו בפיו ואוכלו דאף דאמר בגמ' בהדיא דאין דרך הוצאה בכך מ"מ מחשבתו משוי לי' הוצאה ה"נ מחשבתו משוי לי' תלישה ולא דמי להא דמנחות דאין דרך אכילה בכך דודאי לענין אכילה לא מהני מחשבתו לשויי אכילה שהרי לא נתכוין לאוכלו מן המחובר דוקא ואם הי' מונח בידו הי' אוכלו מידו או [לפי מה שהוכחתי מהא דאלו נערות דלאוכלו מן הארץ בתלוש הוי אורחי'] אם הי' תלוש הי' אוכלו כי אורחי' ואין רצונו לאוכלו דוקא בשנוי. ואף דהשתא לפי כוונתו לאוכלו תיכף ע"כ אוכלו בשנוי. דומה לעוקר מע"ג מקום שאין בו ד' דאף דהשתא ע"כ מחשבתו לעוקרו ממקום זה מ"מ כיון שאם הי' מונח במקום אחר הי' עוקרו ממקום אחר לא אמרינן מחשבתו משויא לי' מקום ה"נ כיון שאם הי' מונח במקום אחר הי' אוכלו כך לא מהני מחשבתו לשויי אכילה כדרכה. אבל לענין תלישה לפי מחשבתו לאוכלה תיכף הוא מתכוין לעולם לתולשה בפיו דוקא. וכן לפי שהסברתי למעלה חילוק התוס' בזרק בפי הכלב דאף שהי' בידו לזרקו לפני הכלב והכלב יאכלנו מ"מ תכלית כוונתו שלבסוף יבא לפי הכלב ע"כ אם מתכוין לנוח תיכף בפי הכלב מהני מחשבתו. וכן בהוצאה שתכלית כוונתו לאוכלה ע"כ אף אם מוציאה תיכף בפיו חייב ה"נ לענין תלישה שתכלית כוונתו אף אם יתלשנו בידו שיאכלנו. ע"כ אף אם תולשה תיכף באכילתו חייב. משא"כ לענין אכילה שאין תכלית כוונתו לאוכלה מחובר ע"כ לא מהני מחשבתו לשויי אכילתו במחובר אכילה ולפי"ז אם יתלשנו בשניו ולא יאכלנו תיכף או אפי' אוכלו תיכף ומתכוין במה שתולשו בפיו כדי לעשות שנוי אף רש"י מודה דפטור רק טעמו של רש"י כיון ששכח ואף על פי כן אוכלו בפיו שרוצה לאוכלה תיכף בזה חייב כנ"ל מילתא בטעמא:

(ח) שוב ראיתי להרב מלאדי בש"ע שלו פסק בפשיטות דהאוכלו במחובר אף לפי פירש"י דאין לך תלישה גדולה מזו מ"מ פטור מה"ת דאין דרך תלישה בכך [אף דהמג"א מספקת לי' בזה הוא פשיטא לי'] כמו היונק בפיו שפטור. והנה אף שבודאי יש לחלק בין יונק מבהמה בין תולש בפיו. די"ל יונק טפי לאו אורחי'. עכ"פ יועיל ראי' לסתור הסברא דמחשבתו משוי לי' תלושה דא"כ התם נמי מחשבתו לינק מבהמה משוי לי' מפרק. ובאמת מהא דפרק חרש דאמר אבא שאול נוהגין היינו לינק מבהמה ביום טוב אין ראי' דהתם היו רעבים ואי לאו איסור היו חולבים ביד לתוך הכלי רק כוונתם לעשות שנוי ולא שייך מחשבתו משוי לי' מפרק שלא הי' רצונם לינק בפיו רק מחמת איסור יו"ט:

(ט) אך מהא דכתובות ס'. והביאו הרי"ף פ' חבית גונח יונק חלב בשבת מ"ט הוה מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן והקשה הר"ן מ"ט לא יעשה על ידי גוי דכל דבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. ותי' הר"ן דקיי"ל רפואת החלב כשהוא רותח כדאמרינן במרובה מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח והרי מחשבתו לינק דוקא ואפי' בחול הי' עושה כך וא"כ נאמר מחשבתו משוי לי' מפרק:

(י) ונראה ליישב דהנה בשבת קל"ט:

נותנין ביצה במסננת של חרדל. פירש"י שהחרדל נתון בה להסתנן וקולטת את הפסולת ואף הביצה החלמון שלה נוטף ומסתנן עמו והוה ליה לחרדל למראה וחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ובגמ' נותנין ביצה במסננת תני יעקב קרחה לפי שאין עושין אותה אלא לגוון. פירש"י למראה שחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מאוכל עכ"ל. וק"ל דהא בורר לאו באוכלין לחוד איתא אלא בכל הדברים כדמוכח דף ע"ד:

גבי האי מאן דעביד חלתא פירש"י זומר הקנים וכו' בורר יפות הרי זה בורר ועיקר בורר שבמשכן היה בסממנין מיני צבעים וא"כ כיון שנתכוין למראה שרק החלמון יפה לה ולא החלבון כ"ש דהוה לי' בורר. וצ"ל דאה"נ ואם לא היה אוכל החלמון רק לצבוע בו איזה דבר ודאי היינו הולכין אחר המראה והוה ליה בורר כמו המוציא יין לשוף בו את הקילור דשיעורו זוטר כשיעור לשוף בו אבל זה שאוכלו עם החרדל אזלינן בתר מה שהוא אוכל ולא בתר כוונתו למראה וכיון דלענין אוכל אין כאן פסולת שאין זה טוב לו יותר מזה לא הוי בורר