אגלי טל סג

והניחו. ולא משכחת חיוב אלא א"כ יבשו העשבים וכ"ת אה"נ א"כ מאי הוקשה לרש"י אהא דמותר לקנח בצרור שעלה בו עשבים הרי תיכף מחזירו לקרקע מיהו י"ל דהכי קשיא לי' דא"כ שוב יתחייב בהנחה כיון שצריך לזריעה כדי שלא יתחייב למפרע משום תולש. אך ז"א כיון שנתכוין תחילה להחזירו ולא יהיה מלאכה. אף אם באמת לא החזירו לא חשוב מלאכת מחשבת. ואם כן אינו צריך לחזירתו שאח"כ. גם פשיטא דלישנא דהניחו ע"ג יתידות חייב משמע שחייב תיכף ולא מהני חזרה. וא"כ קשה אם איתא דהש"ס דידן ס"ל הא דירושלמי דחייב משום קוצר ל"ל ליבש בו כסלע:

ונלפע"ד דהא דחייב משום קוצר אף כשהיה ניצוד ועומד מבעוד יום דוקא במונח בביבר במקום שאינה מחוסר צידה [עיין סי' תצ"ז] אבל אם היה בספל גדול של מים לא יתחייב בנטילתו משם משום קוצר דלא עדיף מתולש מעציץ שאינו נקוב דפטור משום דלאו היינו רביתי' ה"נ אין גידולו של דג אלא בנהרות ואם הי' בתיבה שיש בה נקבים מתחתיה והוא עפ"י הנהר יש לדמותו לעציץ נקוב אבל בספל סתום אפי' עומד ע"ג הנהר או שהוא ביבשה אפי' נקוב לא יתחייב עליו ועפי"ז היינו יכולים להשוות הבבלי והירושלמי דהנה הרמב"ם פי"א מה"ש ה"א הביא הך דינא בל' הזה העלה דג מספל של מים. וגרסתינו בגמ' הוא השולה דג מן הים וכפי הנראה היה גירסת הרמב"ם ז"ל בגמ' מספל של מים. וע"כ אינו חייב משום קוצר כנ"ל. ובירושלמי מיירי ששלה אותו ממקום שהיה ניצוד ועומד בביבר לתוך ספל של מים דאין בו משום נטילת נשמה כלל רק משום קוצר כמו בעציץ נקוב שסתם הנקב דודאי חייב כמו עציץ נקוב שהיה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג ספסל:

אך ראיתי להמג"א סי' תצ"ז כתב בפשיטות דנוטלו מתוך ספל מים חייב משום קוצר וצ"ע מעציץ שאינו נקוב דפטור משום שאינו מחובר לקרקע עולם לא מיקרי קוצר. ה"נ כיון שאינו מחובר לכללות המים לא יקרא קוצר ואיך יהיה שולה דג תולדת קיצר חמור מקוצר עצמו. ונ"ל עפ"י דברי הרא"ש בתשובה כלל ב' ס"ד בנותן עפר ע"ג עלי' וזרע בה חשוב מחובר לכל דבר והתולש ממנו בשבת חייב. ודוקא עציץ שאינו נקוב שהוא דבר המטלטל אין דרך זריעה בכך. וא"כ דג שגידולו במים והמים אינם נקוים במקום אחד רק זוחלין ממקום למקום א"כ עיקר גידולו בדבר שאינו קבוע. ע"כ גם התולשו מכלי המטלטל חייב. כן נראה לי לדעת המג"א ומ"מ אינו מוכרח די"ל עיקר גידולו של דג בנהר ולא בכלי והממלא עלי' עפר וזרע בה הוא עצמו נעשה שדה וכרם וחשוב דרך זריעה אבל ספל מים לא יעשה נהר:

[כז] שאין דרך תלישה בכך. בגמ' ע"ג:

מימרא דרב אשי על הא דאמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב משום תולש ומשום מפרק. מסיק רב אשי אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך. פירש"י על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור]:

[כח] וכן התולש ברגלו וכו'. הוא בתוספתא שבת פ"י ה"א וצ"ע למה השמיט הרמב"ם את כל אלה והביא הא דאין דרך גזיזה ניפוץ טוי'. ולמה לא הביא הא דאין דרך תלישה ופריקה:

[כט] האוכל ממחובר לקרקע במנחות דף ע' בעי ר' אבהו שבולת שמרחה בכרי ושתלה וקרא עליה שם במחובר מהו כיון דשתלה פקע טיבלא מינה או לא. אמרי לי' רבנן לאביי א"כ דלא פקע טיבלא מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע. ומשני כי תניא ההיא לענין אחיובי מיתה וחומש דאי תליש ואכיל תלוש הוא ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם וכ"כ הרמב"ם פ' י"א מה' תרומות שבולת שעשאה תרומה קודם שיזרענה ואח"כ זרעה] הרי זו תרומה לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד חייב מיתה כו' ואם גחין ואכל בפיו מן הארץ בטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך לפיכך פטור מן המיתה ומן החומש אם היה שוגג. וכיון שאין דרך אכילה בכך ה"ה וכ"ש שאין דרך תלישה בכך. וכ"כ רש"י שבת ע"ג:

גבי האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי אין דרך תלישה בכך פירש"י ע"י זריקה אלא ביד או בכלי:

(ב) איברא דק"ל אהא דמנחות מדאמרינן בפרק אלו נערות אפשר לאכילת חלב בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכל ואי לאו דברי הרמב"ם הייתי אומר דאי גחין ואכיל נהי דנטילתו לפיו הוא שלא כדרך. מ"מ הלא החיוב על שעת בליעה והבליעה הוא כדרכו. ומה נ"מ במה שבא לתוך פיו שלא כדרכו וניחא הא דכתובות. והא דמנחות לא קשיא דהנה צריך להבין למה צריך לתרץ ואי גחין ואכל בטלה דעתו תיפוק לי' דאי גחין ואכיל נמי בשעת בליעה תלוש הוא. וצ"ל שרוצה לתרץ אף אליבא דר' אליעזר פ"ח דתרומות מ"ב דכשבא לפיו בהיתר ואח"כ נאסר יבלע ולר' נתן בירושלמי אפי' בא לתוך פיו באיסור דלעיסה כבליעה. וא"כ מצינו חיוב על תרומה במחובר שאם היה פטור על מחובר אף שקודם שבא לבית הבליעה נתלש כיון שבא לפיו בהיתר שוב פטור על הבליעה. והשתא שפיר משני בטלה דעתו אצל כל אדם דכיון שבא לתוך פיו שלא כדרכו ממילא פטור על הבליעה לר' אליעזר. אבל לדידן דהחיוב על הבליעה אפי' גחין ולקחו בפיו מ"מ חייב על הבליעה. אך מה נעשה להרמב"ם שפסק הא דגחין ואכיל בטלה דעתו כנ"ל וקשה הא דכתובות וצריך לחלק דווקא בתלשו מן המחובר בפיו הוא דחשוב שלא כדרכו. ועפ"כ יש ללמוד מזה לענין שבת דפטור על תלישה בפיו:

(ג) אך בסוכה ל"ד:

אתרוג במחובר אסור להריח בו מ"ט אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למיגזייה פי' רש"י כי מירח לי' מנשי ותליש ואכיל ליה ואף אם אוכלו במחובר אין לך תלוש גדול מזה עכ"ל. משמע דחייב חטאת. ובמג"א סימן של"ו סעיף קטן י"א הביא דברי רש"י וכתב עלה ומ"מ אפשר דאינו חייב עליו דאין דרך תלישה בכך ובס' בכור שור שבת ע"ג:

החליט בפשיטות שדעת רש"י דחייב בזה מדאורייתא ולא הביא דברי המג"א הנ"ל. וכן נ"ל שהרי מפורש שבת י"א:

דלא גזרינן אטו מלאכת כלאחר יד וחשוב גזירה לגזירה ואם התלישה בפיו חשוב כלאחר יד למה נגזור על להריח באתרוג אטו אכילתו במחובר. ולענין הא דמנחות כתב וז"ל צ"ל לפי פירש"י דסוכה דלענין אכילה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא שמה אכילה אבל מ"מ תלישה מיקרי וכיון דרש"י פירש להדיא כן ולא מצינו חולק עליו מי יקל ראשו להכריע כנגדו והא דכתב רש"י בשבת ואין דרך תלישה אלא ביד או בכלי ה"ה ברגל או בפיו ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל עכ"ד. והחילוק בין הא דמנחות אינו מבואר כלל. גם בדברי רש"י שבת נדחק: