אגלי טל סב

עכ"ל ולק"מ דהא לא נתכוין לזריעה ואף דלרב האי קאי ולדידי' לענין מעשר אסור במכוסין אף שלא נתכוין לזריעה היינו משום דלמעשר מיירי בהשרישו ולצדדין קתני וכמ"ש הרשב"א והר"ן. רק התוס' הקשו על רב האי כיון דלשבת ע"כ בלא השרישו ודאי גם למעשר כן ומשום דרגילות שמתוסף בתלוש. מ"מ לרב האי למעשר בהשריש כמ"ש שהרי בפרק ה' דמעשרות משנה ב' בצלים שהשרישו בעלי' טהרו מלטמא אבל לשאר מילי הוי כתלוש כדמוכח מסיפא שם וכמו שפירשו המפרשים שם וכנ"ל באריכות. הרי דאפי' השרישו הואיל ומגולים הרי הן כתלוש ופטורים ממעשרות וזה פשוט:

(ד) ועוד נראה ליישב פסק הש"ע דהיינו טעמא דבאם נתכוין לזריעה. בטלינהו לגבי ארעא כבש"ס ב"מ נ"ו:

ומנחות ס"ט. וא"כ כשנוטל הלפת והצנון מהקרקע חשוב עושה גומא בתחילה אף שאין צריך אלא לצנון עכ"פ פטור אבל אסור וכשלא ביטלם חשוב גומא אף קודם שעקרו כמו בור מלא פירות דלא נתבטל שם בור ממנו מה שאין כן כשביטלם אגב ארעא דהוי כארעא סמיכתא:

(ה) מ"מ אף שנתישבו דברי הב"י עדיין תמוה מאוד על הדרכי משה סי' של"ו שכתב בשם ר' ירוחם תשובת גאונים חיטין שנזרעו בקרקע ועדיין לא השרישו מותר ליקח מהן בשבת. וכתב דפליגי על דברי תוס' אלו. ולדברי תוס' אסור ותמוה מאד דהא דחיטין שנזרעו הוא ש"ס ערוך בפ' כירה כנ"ל:

(ו) ונ"ל די"ל דמהא דהשיב ר"י אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק אין ראי' דאין איסור תלישה בחיטין שנזרעו שלא השיב שמותר רק דאין איסור מוקצה אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק כנ"ל ונ"מ לביצה שתחת התרנגולת. רק הראי' מבעיא דר"ל בחיטין שנזרעו. וי"ל ר"ל לטעמי' בירושלמי פ"ה דמעשרות גבי ערימת בצלים שהשרישו דר"י מדמה שבת למעשרות כי היכי דהתם לאו זריעה ה"נ התולש פטור. ור"ל השיב מה איכפלה שבת גבי מעשרות. והיינו דגבי תולש בשבת לא תליא מילתא בזריעה אלא כל שעוקר דבר מגידולו במחובר לקרקע חייב אף שאינו זריעה [והא דהתולש מעציץ שאינו נקוב וכן אפי' מנקוב לר"ש פטור משום דלאו מחובר הוא] וע"כ כ"כ להיפך בחיטין שזרען ועדיין לא השרישו אף דזריעה הוא הואיל ולא גדלו שם ולאו עוקר דבר מגידולו מותר. אבל לר"י דס"ל אף שעוקר דבר מגידולו הואיל ולאו זריעה הוא פטור כ"כ להיפך בחיטין שזרען אף שעדיין לא השרישו ולאו עוקר דבר מגידולו הואיל וזריעה הוא והוא נוטלן משם י"ל דחשוב תולש אלא דאכתי קשה שהרי הא דחיטין שזרען מותר לטלטלן הובא בסימן ש"י בטוש"ע לפסק הלכה:

(ז) וכדי שלא לשווי' לרבן של ישראל טועה אמרתי דיש לחלק בין לשון הש"ס חיטין שזרען. בין הא דתשובת הגאונים חיטין שנזרעו. והיא דהנה הרמב"ם פ"ב מהל' ט"א הל' י"ט כ' זרעים טמאים שזרען כו' קודם השרשה הרי הם בטומאה אפי' בדבר שזרעו כלה. ולכאורה קשה מ"ש מבית שסככו בזרעים טהרו כדאיתא בחולין קכ"ט. דביטלם מתורת אוכל. והכי נמי כיון שזרעם וזרעם כלה הרי ביטלם מתורת אוכל וצ"ל עפ"י דברי תוס' סוכה י"ג:

דהא דבית שסככו בזרעים דוקא בשעשה בם שנוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מהטומאה וזריעה כ"ו שלא השרישו אין כאן שנוי מעשה וחשוב רק מחשבה:

(ח) ולפי"ז ניחא דהא דחיטין שזרען מותר ללקוט מהן ולאכול עולה יפה גם לשיטת התוס' דבמתכוין לזריעה כשנוטל מהם חשוב תולש. דהכא בשעה שנתכוין ללוקטן. הרי הדר ביה ממחשבה קמייתא שנתכוין לזורעם. וכבר ביארנו דהזריעה כל זמן שלא השרישו חשוב רק מחשבה ואתי דיבור ומבטל דיבור. וכאילו לא נתכוין לזריעה ושוב מותר ללוקטן. וממילא לעולם מותר ללוקטן דאי אפשר בלא מחשבה שיחשב עליהם תחלה ללוקטן ומשעה שחישב ללוקטן נעשה תלושין. וע"ז אינו חייב דמחשבה גרמא בעלמא הוא. [כמ"ש רש"י גיטין נ"ג. גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דמוקי לה פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש. ופירש"י דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתי' שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה היא כדאמר עובד דומיא דעבד דניחא ליה עכ"ל] ובשבת כתב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי וכן איתא בשבת ק"כ:

[ועי' לקמן במלאכת דש ס"ק ל"ו אות כ"ב שכתבנו סברא אחרת בזה] יעל מה שליקט אח"כ אין חיוב דכבר תלושין הם משעה שחישב ללוקטן. שוב מ אתי כעין זה בשא"ר סי' נ"ו. וזה בתולש הזורע עצמו דמחשבתו ללקט מבטל מחשבתו שבתחילה שחישב לזורעם. אבל אם לקטם אחר בפרט מי שאינו בעליו דמחשבתו דידי' לאו מידי הוא לתוס' אסור. וע"כ ניחא לשון הש"ס חיטין שזרען מהו ללקוט שהמשמעות שזה שזרעם לוקט מהם. אבל לשון הגאונים חיטים שנזרעו מותר ללקוט מהם מי שירצה בזה כתב הד"מ דלהתוס' אסור:

(ט) ואף דר"ל בעל הבעיא לית לי' אתי דיבור ומבטל דיבור כבר כתבתי לעיל דלר"ל ל"ק דלטעמיה בירושלמי פ"ה דמעשרות. רק לר"י וביותר לפסק הלכה ובזה שפיר י"ל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור וכמ"ש. ואף שהוא באורחא חריפתא כך חובתינו למשכוני נפשין אדרב ומי שדעתו רחבה יתרץ בדרך קרוב יותר:

[כו] משום קוצר. ירושלמי פרק כלל גדול ההן דציד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר. ופי' הקרבן עדה דמיירי שהיה ניצוד ועומד מבעוד יום בביבר במקום שאינו מחוסר צידה. ובשיורי קרבן שם כתב דהא דגרסי' בבבלי פרק ח' שרצים ק"ז:

אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב וכו' אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. תרווייהו חד טעמא אית להו שחייבין משום קוצר. ורש"י פי' בדג שחייב משום נטילת נשמה והה"מ בשם הרמב"ן כתב דתרווייהו משום נטילת נשמה. ול"נ כמ"ש. ואי קשיא א"כ למה לי יבש כסלע אפי' בלאו הכי יהא חייב. יש לומר דאם החזירו כ"ז שלא יבש בו כסלע פטור עכ"ל:

ולפענ"ד ליתא דא"כ עציץ נקוב שהגביהו מקרקע ) והניחו ע"ג יתידות לא יתחייב אם חזר